לא שולחן ערוך של ר' יוסף קארו, אשר פעל בצפת במאה ה-16 ומורה לנו בפרטי פרטים כיצד לנהוג בכל דבר ודבר. מי יכתיב לעובדי כיצד ינהל את חייו? "לא מכריחים ילדים קטנים!" היה עומד מול סבתא, כשידיו על מותניו ופניו נחושות. שולחן ערוך פשוטו כמשמעו: עריכת השולחן וכל מה שעליו. מי היה מאמין שהילד שנולד בבית יולדות מצ'וקמק ברחובות, ברח' בנימין, ירבה להסב אל שולחנות ערוכים בכל רחבי תבל,בין שועים וסלבריטאים, פרופסורים ומרצים, כלכלנים ידועי שם וכמובן תלמידים, ידידים ומשפחה.
בילדותו בילה עובדי ימים רבים בבית הסבים בכפר ביל”ו. הם היו חלוצים, אנשי עמל, פוריטנים ביחסם להנאות החיים. ואוכל? אוכלים כדי לחיות ולעבוד. "אדם לעמל יולד". ביודעין העניקו למזון מעמד גשמי הניצב בבסיס החומרי של החיים. לפי המרקסיזם, בסיס זה בתוספת עבודה ואמצעי יצור, מאפשר את צמיחת האידיאות. אסרו עלינו הילדים לדבר על "אוכל". זה נחשב וולגרי וריקני. "אוכלים מה שיש" ולא מבזבזים זמן וחשיבה על מתכונים וגיוונים. עידון וגיוון, אלה מלים שלא השתייכו למילון המטבח שלנו, ואף על פי כן, טרחה אמא לכבוד שבת והכינה געפילטע פיש שטחנה במכונת בשר ידנית, אפתה קיכאלאך פריכים. ושטרודל תפוחים חסכוני עם הרבה ריבה מעורבת ומעט תפוחים. מטעמים אלה נשארו בשבילנו מגרי חך נוסטלגיים עד היום.
כשהחלטנו להתחתן, נסים השביע אותי לנטוש את כל התפריטים שכבר הספיק לטעום בכפר ביל”ו. הוא לימד אותי לבשל מהתחלה. הייתה לו ידיעה מדהימה של כל מאכלי הסבתא נונה. כילד, יורמי קצת, נהג לשבת לידה בזמן שבישלה, מתבונן ומפנים את המתכונים, את המרכיבים ואת אופן ההכנה. על המאכלים האלה גדלו ילדי: וובוס קון טומט (שקשוקה), פסטל (פשטידת בצק עלים עם מילוי של בשר טחון והרבה, הרבה בצל), חמין של שבת בימי החורף עם וובוס חמינאדוס ועוד. הפסטל החליף בביתנו את הגעפילטע פיש של אמא. לעתים קרובות נהגתי להגיש אותו כמנה ראשונה לאורחי בארוחות הדיפלומטיות. מנה זו זכתה להצלחה מירבית, והיוותה גם נושא לשיחה והתעניינות בארוחות המשעממות ההן.
הילדים שלי לא בדיוק ממשיכים את המטבח של אמא, כל אחד מסיבותיו שלו. אצל עובדי הגורם הישיר היא אריאלה, אשפית בישול ואפייה, חתומה על ספרות גסטרונומית, ולא מפסיקה להפתיע. עובדי, כמו כולנו היה אחד ממעריציה המובהקים בתחום זה, ולכן גם הרשה לעצמו לבקר ולהציע שיפורים. אם בבית הורי אסרו עלינו לדבר על "אוכל", אצלנו זה היה נושא מאוד לגיטימי. הדיונים היו כרוכים בהחלפת מידע ובהדרכה אישית והתוצאות היו מרנינות. אפילו מהספרות ציטטנו רבות בנושא זה, בעיקר אצל שלום עליכם.
לעולם לא אשכח את הארוחה שסעדנו אריאלה, עובדי ואנוכי, במסעדה נודעת בוושינגטון, לאור עששיות על המדרכה בחוץ, תוך כדי צקצוק שפתיים וריכוז רב. הם ניסו לפענח כמה עובדות חשובות: את ארץ מוצאו של השף המוכשר- סיני? יפני? קוריאני? מתבססים על ידע אישי. כמו כן ניסו לזהות את המרכיבים ואת התבלינים. ההתעניינות הייתה מאוד רצינית ומעמיקה. אני שיתפתי פעולה, כאילו אני מבינה משהו. לא שהתכוונתי להרשים את הילדים, פשוט רציתי ש"ההצגה" תימשך. דומני שלשוני קצת מחוספסת מה שמקשה עלי להגיע לרף הטעמים המתוחכמים והמעודנים. אני נאלצת ע"כ לעיתים להעמיד פנים. מה רוצה הגורל? מגלגל אותנו לשירות החוץ ולשולחנות ערוכים מאוד לאורך כל ארצות נדודינו.
כשבגר, החל עובדי לחרוש את העולם (בעיקר ארה"ב ואירופה) ובזכות עצמו התוודע לגסטרונומיה בינלאומית. תגובותיו הראשונות למזון, היו כבר בגיל חמישה חודשים. עובדי תיעב את מרק הירקות. כשהייתי נכנסת לחדרו, והוא זיהה את המרק על פי צבעו דרך הבקבוק השקוף, החל למחות בתנועות ידיים משתלחות, בעיטות רגליים ופה קפוץ. לעומת זאת, אהב מאוד את מנת הפירות. אלוהים יודע כיצד הצליח להבחין בין הכתום הדומיננטי של הקלמנטינה לכתום של הגזר. אבל הוא ניצח. פעמיים ביום קיבל את מנת הפירות המועדפת. את צריכת הגזר הוא השלים בחודשי הדיאטות התכופות שלו במשך השנים. עד כדי כך, שהתחלנו לחשוד בגזר שהוא מעצים את הג'ינג'יות שלו.
אפרופו ג'ינג'יות, הילדים שלו לא מאמינים לי שהוא היה ג'ינג'י. בשנות השלושים שלו החליף צבע. הוותיקים זוכרים גם זוכרים! ולעדות לא רק אלבום התמונות שלו אלא גם ספר זיכרונות שכתבו לו חבריו מכפר ביל”ו, כאשר נסע לאיטליה: לג'ינג'י העובד אם תהייה בודד מאיטליה הזרה שובה במהרה. מדובי. גיל צפריר: לג'ינג'י פעם נסעתי לחברון לקנות לעובדי עפרון העפרון נשבר פתאום וזהו סוף הזיכרון. מאלבום חובלים 1977 אדמוני מעיר מדע, בקר אש שלא נרתע מעבודה......
'השולחנות הערוכים' בילדות היו אצל הסבים והדודות. בירושלים. התארחנו אצל סבא נונו, אצל דודה מרים ואצל דוד שלמה. הם קיימו מטבח ספרדי - בלקני די מפולפל. את הגאווה המשפחתית ייצג בעיקר החמין העשיר בירקות ממולאים. בשנותיו הצעירות, מספר נסים, היו אופים את החמין בתנור המרכזי של השכונה. במשך הזמן רכשו פתיליות פרטיות, או פלטה חשמלית של שבת. בשעתו, קרה לעיתים שהוציאו מהתנור בטעות "סיר של עשירים". אז ליקקו את האצבעות וזכו למנת בשר הגונה. דודה מרים נחשבה לבשלנית האולטימטיבית של המשפחה. ולעולם לעולם לא העזתי להתחרות בה. התארחנו אצלה שנים רבות בעיקר בחגים. ביתה בשכונת מזכרת משה: חדר רחב ידיים שבמרכזו שולחן שנפתח לאורכו ומכיל כמה אנשים שצריך! אנו ישבנו על הכיסאות ועל המיטות, מצטופפים ושמחים. הארוחה התנהלה כדרך המסורת הספרדית. ברכות ושירה וברכת המזון הארוכה שממלמלים אותה במהירות ואיני מצליחה לעקוב.
סגנון דומה ייצאנו לחו"ל כשאירחנו את חברי הקהילה היהודית. האווירה אצל דודה מרים הייתה לבבית, עליזה וקולנית. עם המון, המון הומור. מין הומור חושפני ומצליף, שהפך להיות תעודת הזהות היושעית. לא קל היה למצטרפים. התאקלמות ראויה להערכה הפגינה אריאלה המשבצת עד היום ניבים והיגדים משלהם (!) אפילו בלדינו, ובול במקום המתבקש. עובדי אהב את הביקורים אצל מרים. ביתה היה בית פתוח, פשוטו כמשמעו. לחץ על הידית ואתה בפנים. רעב? תקבל אוכל. אם אתה זקוק לרחצה, שירותים, מנוחה קצרה, תפדל. גם בבגרותו נהג עובדי "לקפוץ" אל הדודה, למלא קצת 'דלק'. לעיתים קרובות היה מגיע עם חברו יוסי קאסוטו. מרים קראה להם – 'דוס קולוס אין אונה בראגה '- שני ישבנים במכנס אחד. גם את ביתם של שלמה ולבנה הירבה עובדי לפקוד. הוא והדוד היו מקניטים זה את זה בהומור יושעי חריף. אחרי המהלומות המתוחכמות היה שלמה פותח שולחן כמו שרק הוא יודע. היה מטגן כבדים ברוטב בצל ומוסיף ממעדני לבנה שהיו תמיד זמינים במקרר: שקשוקה בלקנית (בניגוד לצפון אפריקאית), קציצות ברוטב מפולפל, מדיאס (ממולאים למיניהם), מקרוני ברוטב שעועית לבנה, ועוד כהנה וכהנה.
בכפר ביל”ו היה סגנון אחר, מזרח אירופאי בעיקרו. המיוחד (או בעצם, כל כך לא מיוחד) שבכל אחד משלש מאות.שישים וחמישה יום בשנה הוגש תפרט אחיד: מנה ראשונה ירק טרי או מבושל וממותק, עוף מכובס עם פירה, ולקינוח - קומפוט או פרי העונה. בערב סלט ירקות, חביתה או עין, לחם שחור פרוס באופן גס וקקאו. בבוקר פרוסה מרוחה בגבינה לבנה (תוצרת בית) וקקאו על בסיס חלב, מכוסה תדיר בקרום מגעיל. במשך הזמן, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים, לומדים להיפטר ממנו בלי להותיר שאריות צמיגיות הנדבקות ללשון, רחמנא ליצלן. עובדי אהב את המטבח של סבתא, והגישה הפוריטנית שלה לא השאירה מרחב לעסוק בדרך כלשהי בנושא.
מכפר ביל”ו להאג, בירת הולנד. שם הוצב נסים, כמזכיר שני בשגרירות. השולחן הערוך הראשון היה בבית השגריר בארוחת ליל שבת. עובדי כמעט בן שלוש. שולחן רחב ידיים, מכוסה במפה לבנה, צחה ומגוהצת למשעי. הכלים מהודרים, סכו"ם כסף בוהק, ולרשות כל אחד, מפית לבנה מקופלת בצורת משולש. עובדי ישוב על כסא מרופד בקטיפה. הוא תוחב את המפית לתוך החולצה, מוכן. והנה מגיע המרק. אני לא מאמינה! היד הקטנה לא שקשקה ולא פספסה. הוא סעד עם כולנו כמו גבר. אני מלכסנת כל הזמן עיניים, חוששת למעידה, אבל לא, הוא צלח את הארוחה, הוא עמד במבחן. מאז לא היססנו לצרפו ל"שולחנות ערוכים". בהולנד עובדי החל במסע הטיולים עם חניות הביניים הרבות לתדלוק מערכת העיכול. מסע זה נמשך כל השנים. חניות הביניים לא היו פחות חשובות מהטיול עצמו. את הולנד חרשנו לאורכה ולרוחבה. ארץ שטוחה זו, נוחה מאוד לטיולים, במיוחד לנהג מאוד זהיר וחדש כמו נסים. היה גם צריך להריץ את הדופין הקטנה שלנו. יצאנו לדרך! על אם הדרך בתי קפה קטנים, בד"כ קצת חשוכים. הרי השמש לא מפנקת את הצפון אירופאים. כאן עובדי מתוודע למלצרים הסרווילים עם החיוך המאולץ, המחונכים על העיקרון הכלכלי שהצרכן תמיד צודק. גם אצלנו השרות מאוד השתפר לאחרונה. אני נזכרת בחופשות מולדת בימים ההם, כשהמלצרים הישראלים הגאים, חמוצי פנים, כאילו אומרים: 'מי אתם בכלל שאנו צריכים לשרת אתכם?' בהולנד זכינו לאדיבות רבה. עובדי אוכל ונהנה. לומד לעיין בתפריט, מפתח עדיפויות, מנסה ללא מורא דברים חדשים, אבל מה לעשות, אי אפשר להתכחש לחלוטין לבעיית הקלוריות . מאבק נצחי. והוא כל חייו כמו בנדנדה, עולה ויורד, מגזים ומקזז, פעמים רבות מוותר לעצמו ועפ"ר נותר מיוסר מצפון.
אני לא הייתי אמא שרצה אחרי הילדים עם הבננה. אדרבא, תמיד החבאתי את הממתקים, אבל צריך שיהיה בבית משהו לכיבוד אורחים. ילדי פיתחו שיטות מאלפות של גילוי המטמון. כשרצו להקניט אותי היו זוללים להכעיס! מעניין לציין שצורך זה, במשהו מתוק התקשר אצלם שנים רבות בבית אמא. רק היו פותחים את הדלת, מייד 'תופסים' שרפרף. עומדים על קצה האצבעות ומתחילים להזיז דברים ולפשפש במדפים העליונים. בד"כ יצאו נשכרים. היום ילדיהם, הם שמבקשים ממתקים. כסבתא, שהפיקה לקחים, יש לי מגירה מלאה ונגישה. ילדי, מאוד כועסים שאני מביאה הביתה את הג'נק הזה. אבל, איזה סבתא לא רוצה להתחנף לנכדים שלה, ולרכוש את אהבתם בדרך הקלה? על סוכריות על מקל הטלתי אני עצמי חרם. מעשה שהיה בסוכריה על מקל: בן שנתיים היה עובדי כשלקחנו אותו בפעם הראשונה להסתפר. חביבי, הספר הנודע מרחובות, הוותיק והחביב, היודע את נפשם של קליינטים זעירים, ומכיר את אימתם מפני המספריים, ניסה לקנות את שיתוף הפעולה של עובדי בסוכרייה על מקל. כשכופף את ראשו של הילד, החליקה הסוכרייה לתוך קנה הנשימה ועובדי החל להשתנק. מייד תפסנו אותו ברגליו כשראשו שמוט כלפי מטה, כמו תרנגול של כפרות והסוכרייה, למרבית המזל, נפלטה. רווח לנו! וגם הפקנו לקחים: לא עוד סוכריות על מקל!
בחזרה להולנד ולמנהגי שולחן ערוך. היינו אז ירוקים, ירוקים. אני הרגשתי, בצדק, ככפרית פרובינציאלית שנכנסה לגוב האריות. השתדלתי לא לפשל. לא עשיתי תנועה בלי לבדוק מראש את התנהלות הוותיקים שבסביבה. זה הפך אותי לגמלונית משהו, אבל החלקלקות הבוטחת של נסים חיפתה עלי. נאלצתי להתרגל לאוכל ההולנדי התפל. הרבה בולבוסין עם הרבה מיונז ודגי ים (אמרו עלינו, הישראלים, שאנו לא מתמצאים במאכלי דגים, ומבדילים רק בין קרפיונים ודגי ים). מזלם של ההולנדים שקלטו את בני אינדונזיה. הם שהעשירו את המטבח ההולנדי במאכלים אקזוטיים. השילוב המעניין של חריף ומתוק ונבטי סויה בתוך ה- egg rolls תענוג נטו.
גם בשוודיה חיכו לנו חידושים. הלחם האחיד היה מתוק. כדי לקבל לחם 'נורמלי' היה צריך לבקש לחם גרמני. המנה המרכזית בשוודיה הייתה תמיד מלווה במיני מרקחת. מבחינתי, שעטנז בלתי אפשרי. מאידך הסמרגוסברוד שלהם הפך ללהיט. הסמרגוסבורדהשוודי של אז, הוא המזנון, הבופה, המאכלס כל אירוע או חתונה ישראלית כיום, ביטוי מובהק לחברת השפע. אבל אז! בתחילת שנות השישים, אתה ניצב מול שולחן, שופע ומתפקע, ומותר לך להעמיס על הצלחת מה וכמה שאתה רוצה. הפלא ופלא. נסים נאלץ להסביר לכלכלן העתידי שהחישוב הכלכלי של שולחן כזה מתבסס על גבול כושר האכילה האנושי. ואנשים לומדים, אחרי כמה ניסיונות של פרעסן, שההנאה היא לא בכמות, אלא באיכות. ידיד טוב, קצין משטרה במילנו, מקורב מאוד לקהילה, היה מתארח, לעתים קרובות באירועים ובכנסים. שלהם. הוא נהג לומר: 'פוקה רובה, מא באונה.' הגישו מעט אוכל אבל משובח. זה הפך אצלנו לסלוגן משפחתי.
אחרי שלוש וחצי שנות שוודיה ובתום תקופת השירות הנעים בבית, בירושלים, הגענו למילנו - איטליה. כאן עברנו השתלמות רצינית. איטליה הייתה כמובן בי"ס לגסטרונומיה. הטרטוריות והפיצריות (איפה, איפה, המוצרלה שלהם?) והפסטות! הפסטות! מקרוני, טלייטלי, פנה, ספגטי וספגטיני, לינגויני ופטוצ'יני (ראה בספר הפסטות). והרטבים המהממים! רוטב בולונז (כולל בשר טחון), רוטב נפוליטנה טבעוני, רוטב על בסיס שמנת ועוד. ומעל הרוטב התיבול בגבינה צהובה, פרמיזן עדיף. הלימוד כלל תרגול ואימונים בסיבוב הפסטה סביב המזלג עד שהיא מועלית לפה, בלי זנבות מטפטפים. והמתכונים הנפלאים - מקרוני או פורנו, רולדה עם תרד ברוטב עגבניות, לזניה על בסיס תרד ועל בסיס בשר עם הרבה גבינה צהובה. נסים, לעולם לא הסכים לאכול את הטריפה הזאת הנוצרת מבישול של חלב ובשר, עובדי, לעומת זאת, טרח לשפר את הניגוד בתוספת שמנת .
עד היום כמעט כל ארוחה חגיגית בביתנו נפתחת בלזניה. התפריט הוא- "כבקשתך", בעיקר בימי הולדת, המבוגרים מבקשים לזניה, הילדים – פיצה. הכי הרבה, ניתן להגיש את שני הפיבוריטים האיטלקים זה לצד זה אני שואלת את עצמי, במה איטליה גאה יותר, ומושכת יותר? באוצרות האומנות של הרנסנס ושל רומא העתיקה? או בפסטות שלה? אנו לא שבענו משניהם. מבחינתנו קיימנו את הפתגם הלטיני 'כשאתה ברומא נהג כרומאי.' אין ספק שהמטבח האיטלקי היה אחד הגורמים המרכזיים בסימביוזה הגסטרונומית, שנוצרה בין עובדי ליוסי. כשהוואריאציות באותו נושא הלכו והשתכללו לפי תנאי הסביבה המשתנים. כאשר שניהם יושבים ליד השולחן, הבעות הפנים שלהם, שפת הגוף, וחצאי משפטים בקוד פרטי, הם נראים כמו שני צדדים של אותה מטבע. שניהם טובים בבישול, ומצליחים לגוון ולענג את האורחים. מאז הנישואים, רעיותיהם המוכשרות הזיזו אותם למקומם הראוי בבית. עובדי נשאר פעור פה כשאחד הקולגות שלו מהמיודעים, התעניין: "מהי המילה "רפינה" בה אתה משתמש לעתים קרובות, וגם בהשאלה ?". לעובדי נראה כאילו משהו פגום בחינוכו של הפרופסור הנודע.
איטליה מפורסמת מאוד גם בדולצ'ה שלה. דברי המתיקה המופלאים המשמשים גם ככיבוד הנספח לקפה וגם כקינוחים. מפעלי מוטה ואלמניה התחרו על כיסינו. הניצחון נפל בחלקה של מוטה בזכות הבצ'י (נשיקות) פרוג'ינה. אוי למי שחוזר מאיטליה בלי השוקולד המעוגל הזה, עם האגוז במרכזו. כבודו של הבצ'י ירד פלאים כאשר התהדקו, על רקע מקצועי, קשריו של עובדי עם בלגיה. הליאונידס והגודייבה, הכריעו. חמש שנים ישבנו באיטליה במילנו ואח"כ ברומא. עד היום התפריט הביתי שלנו כולל פסטות לסוגיהן. הלזניה מככבת בכל האירועים המשפחתיים. בעלי האומץ מנסים גם כוחם בקרם קרמל המתוק.
התחנה הבאה הייתה בחוף השנהב, אפריקה. עובדי שהה עימנו באבידז'אן שנה אחת. 'הוא תפס את הפרינציפ' וזה הספיק לו. ב- 1.6.72 ביום הראשון לאחר סיום שנת הלימודים, הוא נחת בלונדון. אפריקה בהחלט לא נעמה לו.ממש כפי שהעריך מלכתחילה. אבל רצינו ראיות! קיבלנו אותן. פרט לעובדה משמעותית במיוחד. עמד לרשותנו באבידז'אן סיידו, טבח אפריקאי מעולה ,שף לכל דבר. ואנחנו ליקקנו את האצבעות בכיף. ביום יום סעדנו בחדר קטן משפחתי, כשה-boys שלנו, מישל וז'אן, טורחים למענינו. כידוע. נובלס מחייב, אובליז'! היינו מחויבים בנימוסי שולחן, כולל אודי בן השלוש. איש לא קם ממקומו לפני תום הארוחה. (בלילות שבת בביתנו ברחובות, כל הנכדים אוכלים א-לה קארט, וכל מי שמסיים את מנתו הייחודית, מתעופף לחדר המשחקים, לא נובלס ולא אובליז'). עובדי היה רשאי להצטרף לארוחות בחדר האוכל הרשמי. לעתים אף היה עזר כנגדי כשנסים נעדר מהעיר. כבר אז, בגיל חמש עשרה, היה קל שיחה, שלט באנגלית, וכבר התקדם יפה בצרפתית. הוא למד מאבא את סודות האירוח, מסביר פנים, רב קשב, מנסה להחמיא בעדינות, ומצליח לשעשע בהומור המתוחכם שלו את הנוכחים. סביב עובדי וסביב נסים תמיד התרחבו המעגלים, משמיעים צחוקים וצחקוקים. אני שיחקתי את הליידי במאמץ עילאי, מצאתי בד"כ איזו בת שיח אבודה כמוני, וייחלתי לסיום האירוע.
האוכל האפריקאי היה מחוץ לתחום בשבילנו. שרצים ושורשים והכול מעוך ומבעבע. בשבע עיניים בחנו תמיד את המזנון הצבעוני בבית כל מארח אפריקאי. נסים, פעם, בעודו שקוע ב -small talk, שלף שרימפס ורדרד ובשרני מהקערה שהוגשה לו, בתושייה ובזריזות הסיט את ידו והצליח בהרף עין לאחוז בפיסת לימון שקישטה את השרצים, ולהתלקק בה בניחותא. נהנינו בעיקר מדגי הים הגדולים והטעימים, שהיו חלק חשוב בכל ארוחה רשמית. היה גם לאפריקה הטרופית הרבה מה להציע לנו: אננס משכר בטריותו. האננס המקולף והפרוס היה הקינוח היומי שלנו. אפשר להאמין שבסופו של דבר, אפילו מאסנו בו? היו הפפיות, גדולות, בשרניות. בוקר, בוקר, היה נאבה הגנן מטפס עד ראש העץ לקטוף פפיה לפטרון, כך כינה את נסים. 'זה בריא', אמר וקרץ, 'במיוחד לגברים'. והיו בשפע ובזיל הזול האנונה והמנגו. בננות קנינו באשכולות ענק, בעודן ירוקות, ותלינו על קולב במרפסת. טרופיקנה אמיתית, חגיגה לחכינו. שני מאכלים אהובים אימצנו מסיידו - הקוסקוס! שהביאו לחוף השנהב המהגרים מצפון אפריקה, והסופלה על בסיס גבינה. הסופלה היה 'הספסיאליטה דה לה מיזון' בכיכובו של סיידו. מומחיותו כבר צברה מוניטין. כמה רגיש מאכל זה. יש להכינו כעשרים דקות לפני החבירה לשולחן. חשוב היה מאוד שהאורחים ידייקו. איזה מתח אחז בנו כשמישהו אחר, מה הולך לקרות? אם יקדימו להכין את הסופלה, הוא עלול לצנוח בדיוק בזמן ההגשה. כמעט תקרית דיפלומטית. היחידה שמצליחה עם הסופלה היא אריאלה. היא מעדיפה להכינו בקעריות אישיות. הוא מגיע לשולחן תופח ומהביל. שאפו! כולנו פוערים עיניים ופה, אך עובדי יושב נינוח ומרוצה, עם החיוך המאופק, מה ההתרגשות? הכול כאן under control.
מחוף השנהב חזר עובדי לביל”ו, לבית הורי. כאן פועלת שבלונה קבועה. בבוקר חביתה וקקאו, בארוחת הצהרים תמיד, חורף וקיץ, מרק עם עוף מכובס, פירה מעוך עם גושים, ומנת ירק, ברוטב עגבניות ובתוספת סוכר. לקינוח, פירות המשק. השולחן של אמא לא היה כל כך ערוך. מבחינה אידיאולוגית לאוכל היה רק תפקיד של חומר דלק. האסתטיקה נחשבה כמותרות של 'הבורגנים', השולחן היה עשוי פורמייקה, קל לניקוי, חיסכון בזמן. אמא הייתה אשת עמל, עבודה רבה חיכתה במשק. עובדי היה בשיא הפעילות בתקופה זו. הספורט, הפייבוריט שלו, פעילות חברתית עניפה, מוסיקה, טיולים ולימודים. הוא הזניח את נושא המזון. אל דאגה, זה יחזור ובגדול. בקרוב ילך לצבא. כהרגלו, התמסרות טוטלית! כך גם לגבי המטבח של הסטי”ל. כיחידה נבחרת, הם זכו למכסות ואיכויות מזון עדיפות. עובדי הפיח רוח של אנינות טעם בין אנשי הצוות והחניכים ומצא לספינה שף מעולה,שהכין להם מטעמים, שפתיים יישקו. כל זאת בתקווה, כמובן, שגלי הים הגואים, לא יגרמו להם לפלוט הכול בחזרה.
ההתחברות לתרבות האכילה, הלכה והתהדקה סביבנו. המוביל היה עובדי, תמי ואודי, החרו החזיקו אחריו. כיום, בהתחשב בגילנו יש לנו פטור. אחרי הכול, הרקע שלנו היה שונה. מה היה לנו ברחובות, המושבה הוותיקה? מטבח הפועלים עם המזון הממוחזר? הוא לא היגיע לקרסוליים של בתי התמחוי בימינו. והמנזה של הסטודנטים בירושלים? כבר סיפרתי שנאלצתי לעקוף את רחוב הילל מפאת ריח הפילה המטוגן שהציף את כל הסביבה. 'מה פתאום מסעדה? שואלת אמא. 'אין אוכל בבית? אבל הילדים, תוך התנסות אינטנסיבית, צברו כתובות אקסקלוסיביות בכל גוש דן. המיטיבים רכשו מפת ישראל על מסעדותיה. נהגנו לחגוג את ימי ההולדת של בני המשפחה כל פעם במקום אופנתי, שנחשף לאחרונה.המסעדה הסינית ליד הבימה (כבר נסגרה בינתיים), המסעדה ההודית ביפו, המסעדה האיטלקית בדיזינגוף (על טוהרת המטבח הרומני), מסעדת אלון בשיכון דן, הארגנטינאית באשדוד (אסדו על האש) ועוד. השוק הוצף בספרי בישול שנחטפו בעיקר בשבוע הספר. נערכו תערוכות מזון ותחרויות אכילה כמו בימי פומפיאה האחרונים. הגזמתי!!! כתוצאה של החינוך הפוריטני שקיבלתי. חייבים לזרום עם החיים. ובפרט אנחנו בוגרי השירות הדיפלומטי. הרי במסגרת זו קיבלנו הכשרה כל כך יסודית. אנחנו מכירים היטב את כל משקאות האפריטיף למיניהם: קמפרי, ורמוט, ויסקי on the rocks, אוזו, וודקה, שרי ועוד. וכך גם את משקאות הקינוח: הליקרים למיניהם, הקוניאק הרגיל והמשובח v.s.o.p., הדרמבואי המדהים ועוד (עובדי ואריאלה יכולים להאריך ברשימה, ואפילו להמחיש מתוך הבר העשיר בביתם). אולם, הכי משמעותי בארוחה היה סוג היין. היינות הישראלים, נחשבים מאוד בכל קצווי תבל: כרמל, ירדן, גולן, ברקן, הברון ועוד. פעם, נשאלתי, כיצד אני תמיד מצליחה להגיש למארחי יין כה משובח ותואם. מעט מידע אישי, אבל בעיקר, בעקבות המחיר. ככל שהיין יקר יותר, איכותו עולה. כל כך פשוט. כשהיו מביאים את היין לשולחן נתנו תמיד לעובדי לטעום. האמת? אני לא מאמינה שיש מימד אוטנטי לטעימה המקדימה הזו. מעולם לא נתקלתי במקרה כשהמלצר נשלח חזרה עם הבקבוק.
עובדי כל כך אהב את האווירה סביב השולחן. תמיד היה לו מה לומר על כל נושא שיחה. תמי ואודי לא טמנו ידם בצלחת, הומור מתוחכם והברקות חריפות היו מנת חלקם (עד היום). עם כולם עובדי דיבר בגובה העיניים. עם הצעירים שבינינו או עם סתם הדיוטות, ומאידך, עם ידענים ומיודעים רחבי אופקים. במסעדות ובבתי הקפה מצא לעצמו סביבה תומכת. המוסיקה ברקע, רחש החיים, הריחות והצבעים. כאן אהב לקיים את התקשורת האנושית שלו: דיון מקצועי, הדרכה, הכנת חומר להרצאות, התעמקות בבניית מודל חדש במחקרו, קריאת עיתון, בדיקת עבודות, או סתם מפגש אחים ורעים. כאן הצאצאים לא מבלבלים את המוח, אין טלפונים טורדניים. עובדי לא השתמש בנייד, בפרינציפ! אין כמו המכשיר הזה לחבר רחוקים וקרובים, אבל אין כמו הנייד לתת הזדמנות לכל בעלי האגו להוכיח עד כמה הם שמים פס על כל העולם זולתם. כשאושפז בבי"ח ניאות, אחרי שידולים רבים להחזיק בנייד באופן פסיבי כדי להקל עלינו.
במסעדות ובבתי הקפה, היו היין והבירה מעלים את המורל, הגישה יותר אופטימית, האווירה יותר קלילה ופחות מחייבת מאשר במשרד, למשל. כל מי שהיכיר אותו זוכר פגישות כאלה בכל העולם. מכתבים רבים זרמו אלינו בימי האבל מסטודנטים, מקולגות ומידידים, שהתייחסו לתופעה זו: "אכלנו, פטפטנו, צחקנו, עבדנו, העמקנו ונהנינו". היו לעובדי חברים שידעתי במעורפל על קיומם, ובימי השבעה היכרתי אותם לראשונה. אלה היו 'בלייני השופטים' (בר בתל-אביב) והחיבור של עובדי איתם היה רק על רקע זה. הם שמרו קשר כל השנים, ונפגשו מדי פעם בלילות שבת, בשעות הקטנות של הלילה. לעיתים, הבחנו בעובדי, שלקראת חצות היה מתנועע באי נוחות, הבנו, 'שופטים' מחכה. דומני שזו הייתה בד"כ פגישת גברים. המסעדות שימשו גם את צרכי הזוגיות של עובדי. כשהוא ואריאלה היו צריכים ללבן עניינים משותפים במקום מנוטרל מאזני האפרכסת והמיחושים של הילדים, מה יותר שליו טעים ונעים ממסעדת גורמה? שניהם היו בראש אחד, לא רק שהתבשילים ערבו לחיכיהם. הם ראו ב"שולחנות הערוכים" ערך אנושי-תרבותי העומד בפני עצמו. התחכום, הגיוון, האסתטיקה, ההנאה היו מורכבים, והיו להם מימדים פיזיולוגיים ופילוסופיים גם יחד. בבית משפחת יושע ג'וניור לעולם לא אכלו אוכל מאתמול, או חלילה אוכל ממוחזר או מחומם (רק אצלנו בערבי שבתות, ובאופן חלקי). בבית, מן הכיריים לצלחת! מי שחזה באריאלה מכינה ארוחה (גם לקבוצה גדולה של אורחים) יודה, שכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי תנועותיה. היא ממש מרחפת, והתוצאות טובות לחך ולעיניים.
אני זוכרת בערגה את האירוח לו זכיתי אצל עובדי ואריאלה בקמברידג' שליד בוסטון. עובדי עבד אז על התואר השלישי בהרוורד, ואריאלה עשתה את התואר השני ב-B.U , עבדה והייתה עסוקה מאוד. עובדי היה מארח אדיב ואמפטי. צעדנו בבוסטון לאורך הקווים האדומים המסומנים על הכביש. הם נועדו לתיירים, ומקדמים את הסיורים בעקבות האירועים ההיסטוריים החשובים שעברו על העיר בתקופת המאבק נגד אנגליה. בוסטון תופסת מקום נכבד במלחמת העצמאות של המתיישבים הראשונים נגד הבריטים.(מסיבת התה של בוסטון). עובדי היה עתיר סבלנות להתעניינותי שעיכבה את הזרימה קדימה, אבל פיציתי אותו בחניות תכופות לקפה לאורך המסלול. עובדי היה מזמין קפה לשנינו בתוספת עוגת הבית, עשירה ושופעת בשבילי. אני אכלתי והוא יישר. תמיד נזהר ממאכלים עתירי קלוריות והיה 'מיישר' לכולנו. חרשנו את העיר, בעיקר את קמברידג, שאהב והרגיש בה בן בית. הגנים, הסנאים, האוניברסיטה, הספרייה הענקית, הפקולטות השונות, בניין המחשבים בו בילה שעות לילה ארוכות... כשהחשיך, כמובן, בוסטון בלילה במסעדה הממוקמת כמעט בשחקים, מסתובבת ומשקיפה על העיר מכל צדדיה. מבוסטון לניו יורק דרך פילדלפיה, שבה משמרים בתים של אנשים מפורסמים, ורוב התיירים הם דווקא אמריקאים מהמדינות השונות הבאים להתרפק על העבר. משם לניו הייבן הנמל הקטן והציורי, בית קפה ליד המים. מה יותר מזה?? כשעברנו על הגשר הגדול נחשפה קצת הפרובינציאליות שלי, אבל עובדי בלאו הכי יודע בדיוק באיזה כפר גדלתי וחונכתי. הגענו לברוקלין, התקבלנו בחיבוק חם וארוחה ביתית, ובלי סוף הצעות והסברים מצד סבא אליעזר חותנו של עובדי. למחרת, היקפנו בספינה את ניו יורק, עובדי מאופק וג'נטלמן, אבל הוא נשבע, שזו לו הפעם האחרונה שהוא חוזר על המסלול הזה, שאורך למעלה משלוש שעות. כשהצטרפה אריאלה, יצאנו לטיול בניו אינגלנד ובוושינגטון. טיול מקסים, מזג אוויר נדיב, מסעדות קטנות במפרצים, והרבה הרבה שרימפס וקרבס, ועוד כיוצא באלה תועבות. לי תמיד הגישו סלט, שעשרה שפנים לא היו מסוגלים לחסלו. אין בעיות to go!. באמריקה לא זורקים כסף.
מצאנו בקלות כמה מסעדות שהומלצו בפנינו, אבל עובדי התייחס בחיוב גם לג'אנקפוד (כמו קלינטון לפני ניתוח המעקפים). המקדונלדס והבורגרנצ' הפכו לחלק נכבד מאורח החיים של משפחת יושע ג'וניור. הם אימצו את הסגנון הזה בגלל הזמינות שלו והחיסכון בזמן, שהוא מוצר יקר מאוד כידוע. גם הדוגריות האמריקאית והמרובעות, שחוסכת התלבטויות, השפיעו. עד היום מרבים הילה, עידו וירון לפקוד את המקדונלדס, והבוגרנצ' אבל הישראלים המפולפלים מאפשרים ואריאציות אין סוף. עם ירק, בלי בצל, ביג מק, צ'יפס ארוך, ועוד. בלילות שבת מתאספים כולם אצלנו, המשפחה, תודה לאל, גדלה ופותחים עוד ועוד את השולחן. כמו כל עקרת בית אני מתלבטת בכל סוף שבוע, מה אכין ל'חברה' לאכול. מצד אחד הרצון לשמור על מסורת של מאכלים שירשנו ושרכשנו בהשפעת הסביבה, ומצד שני אני רוצה להפתיע ולחדש ולגוון. פעם הכנתי משהו שממש הלהיב את אודי. הוא בקושי גמר לבלוע את הביס האחרון והכריז: 'אמא! יגמול לך אלוהים'. בעקבות עובדי כולם עטו עליו בביקורת ובצחוק: למה אלוהים? למה לא אתה הוא שצריך לגמול לאמא על יוזמתה ומאמציה? אודי גיחך במבוכה קלה. מאז אף אחד לא מודה לי. כולם משאירים זאת לאלוהים. הפעם האחרונה שישבנו סביב השולחן הערוך בפורום מלא, מעובדי הבכור, ועד התאומים הצעירים של אודי, הייתה בפסח תשס"ב. עובדי עוד קרא בהגדה בתורו.הוא כבר היה חולה מאוד. בנתיים, הילדים גדלו. מתפריט קולקטיבי אני נאלצת לעבור לתפריט 'א לה קארט' לפי ההעדפות הברורות של כל אחד מהנכדים. הבית מלא צהלות ילדים, והתמונה של עובדי ניבטת אלינו מן השולחן הסמוך כשלידה בוער נר זיכרון, מתבונן בנו סביב השולחן הערוך, מחייך חיוך עצור ומפרגן.
צור עימנו קשר