פרק יא. קורס חובלים

עובדי נקלט בקורס כבר אחרי שעשה טירונות של רובאי. רוב החיילים שמגיעים לקורס הם 'חברה', שעברו אבחונים בתקופת השמינית. אבחונים שאמורים לאתר כשרים קוגניטיביים, אישיים וחברתיים. בד"כ היו אלה בחורים בעלי מוטיבציה מאוד גבוהה לשרת בחייל כחובלים, אם משום שהם בני משפחה שהיו בה חובלים (חיפאים רבים}, אם בגלל שיוקרת הקורס והמשימות שהוא מציב, מאוד מאתגרים. לרבים מהם לא היה כל קשר לים ולמים. עמיתו בקורס אורי, למשל, אפילו לא ידע לשחות, ועובדי - בקושי.מומו, עמיתו בקורס וחבר קרוב,מספר שבאחד מטיוליו בשארם ראה במים כמה ספינות דבור ועליהן 'חברה' צעירים 'משגעים'. לדבריו, הם נראו לו כה אמיצים ויפים, וכהרף עין גמר בליבו: זהו! אני מתנדב לחיל הים.כבר במפגש הראשון עם האנשים עובדי התפעל מהרמה שלהם. במכתב מ-4.2.76 הוא כותב: "אין כל כך שקט נפשי להתיישב ולכתוב. החלטתי לנקוט בשיטת קצר ולעניין. כך יגיעו אליכם יותר מכתבים, וזה עדיף. מצבי טוב, מסתגל לעולם החדש. מאורגן בצורה סבירה. קצת מנותק מהעולם שלי. (יוסי קורע את התחת בקורס נ"מ. ). אבל, אפשר למצוא כאן רמה לדיאלוג. האנשים כאן באמת בסדר. ויש סיפוק והנאה מכל העניין." היה לעובדי בכל זאת קצת קשה, כי הוא מסיים את המכתב: "תמי ואודי, רק דבר אחד לי אליכם, עשו חיים כל עוד אתם יכולים. (הורים, אל תקבלו זאת בצורה טראגית)".

הגיבוש

הגיבוש נערך באזור עתלית. השתתפה בו קבוצה של 'ותיקים', שכבר הספיקו לשרת תקופה של כמה חודשים על אחת הספינות. עובדי, כזכור,שירת על אח"י ‘מזנק’. מומו שירת על אח"י 'קשת'. היו שם חיילים שהגיעו מחילות שונים: נושרים מחיל האוויר, אנשי חיל הים כעובדי, ששאפו למסלול פיקוד, ועוד כל מיני שנדבקו בחיידק הימי. הם נחשבו לבעלי ניסיון על המים והציפיות מהם היו מאוד גבוהות. הם בטעות, האמינו שהוותק שלהם יזכה אותם דווקא בהקלות. איך אומרים ה'חברה' על הגיבוש? "איום ונורא"! מעטים מהאנשים הטובים שמויינו בקפידה רבה בבקו"ם, ושנמצאו בעלי כישורים גבוהים, מצליחים לסיים את הגיבוש. עשרים וחמישה אחוז מהמתחילים צולחים את המכשולים ומשיגים את המשימה. משם הם מגיעים לוועדת קבלה הבנויה בעיקר על שיחות אישיות. לבסוף מגיעים לקו הגמר, או אם נרצה לקו ההתחלה, רק עשרה אחוז מהם - הנבחרים!.האימונים מפרכים, אך בעיקר מלחיצים. משתדלים כל הזמן להטיל עליך משימות פיסיות קשות, נוסף לטלטלה הגורמת בחילות וסחרחרות. הם נדרשו, למשל, לטפס על חבל עטוף גריז נוטף התלוי על המים לפניהם עוד כל מיני מצבים בלתי אפשריים. שרר אז קור אימים. על הים שכבות קרח, וכל העת צמודים אליך המדריכים, עוקבים אחרי הביצועים וההתנהלות האישית שלך. בעיקר הם מתייחסים להתמודדות במצבי לחץ, התושייה וכושר הפיקוד, שאתה מפגין. כל הפרטים נרשמים בדייקנות ויגיעו לכדי שיכלול במקום הראוי. מדריכי הגיבוש הם על פי רוב נפלטי שייטת, בעלי כושר פיזי וניסיון רב. הם היו מאוד קשוחים. בתום הגיבוש מתכנסת ועדה ממיינת ונעשה סינון מסיבי. השורדים יוצאים לטירונות. עובדי, שכבר עבר את הטירונות לפני עלותו על אח"י ‘מזנק’, חזר לספינה..בתום הטירונות הצטרף לצ'ופר שקיבלה הקבוצה, מעין גיבוש חברתי בא-טור,.בסיס קטן של חיל הים במפרץ סיני. ה'חברה' עבדו כמה שבועות על שיפוצה של ספינה ישנה והסבתה לרציף.העבידו אותם קשה כדי שלא יחשבו שהם בנופש, אבל כאן נוצר גיבוש חברתי ראשון במסגרת די חופשית, יחס נחמד, והרבה טיולים.

מכאן, הם עלו, כולל עובדי, לשלב הראשון בקורס שהתקיים בקישון - קורס פיקוד וימאות.

קורס פיקוד וימאות

הקורס נמשך ארבעה חודשים מפברואר עד יוני. זו תקופה טראומתית במיוחד, וביקורתנו חריפה ביותר. האימונים והטרטורים נערכו במי הקישון הרעילים. כאן נזרע זרע הפורענות, שגזל מאתנו את עובדי בגיל ארבעים ושבע. עובדי, היה שקוע עד צוואר בפעילות הקשה, אמביציוזי ונחוש מתוך רצון להוכיח את עצמו כראוי הן לעצמו, והן למי שעזר לו להצטרף לקורס.

במסגרת הסדרה בנמל הקישון, הם עשו פעילויות רבות: אימוני שחייה, השטת סירות גומי ומפרשיות ביום ובלילה. במהלך האימונים,לעתים הענישו את החניכים בגרגור מי הקישון בפיהם ובגרונם (!). עונש נפוץ היה להקפיץ חניך למימי הנמל ולתת לו להתפלש בהם. בימים ההם עדיין, החיילים והמדריכים, לא היו מודעים לסכנות הבריאות לטווח הבינוני והארוך שבפעילות זו. ב- 27.2.76 הוא כותב: "אתם עושים חיים! אני, בכל אופן, מסתכל קדימה לטווחים קצרים, שבת, חופש, סידרה, זה מה שמעסיק אותי. זמן לעצמי- אין. לא קורא עיתון, שלא לדבר על ספר, לא מאזין לטרנזיסטור. האוכל לא רע, אבל אני משווע לממתקים. [אני הייתי אמורה לחזור מקפריסין רק בקיץ). בסך הכול יש לנו ארבעה חודשים מחורבנים כאלה. ואם אחד כבר נגמר, ולגבי בהצלחה מלאה, הרי גם זו לטובה. נוסף לזאת, כל מה שמאחורי נראה לי, אפילו ברטרוספקטיבה כה מצומצמת, כחוויה לא רגילה. אני בטוח שאני אצא מפה עם מטען חוויות וניסיון לא מבוטלים. ואולי אכן כל העסק מוביל אותי לפיקוד... מצבי הכספי מתחיל להרקיע שחקים, אין היכן לבזבז, אין שבתות פזרניות, והממון זורם לו בבטחה אל הארנק ומצטבר. ב- 27.3.76 הוא כותב: "היו לנו לאחרונה ימים קלים יחסית. מחר אנו מתחילים קריעת תחת חדשה בת חודש ימים. יש לי דווקא מצב רוח מרומם. אני מקבל הכול כחוויות תורמות. הגיוון בפעילות רב. מצאתי חברים לרוחי וכבר חושבים על פסח. מבטיחים לנו ארבעה ימי חופש...".

לפני שאני ממשיכה בתיאור הפעילות בשלב הבא של "פיקוד וימאות", אני חשה צורך עמוק להתייחס לבעיית הקישון הפטלית כל כך בשביל עובדי ז"ל ובשבילנו. חובתי לציין שדברים אלה נכתבים מפרספקטיבה של כ שלושים שנה. במשך השנים האלה נעשו שגיאות רבות ע"י כל מי שעשה. בעד שגיאות משלמים מחיר כבד בחיי אדם, במשאבים, בתסכולים ובמורל לאומי. אבל כל מי שמוכן להיות אמין וכן יודה, שהמוצר המוגמר הוא אחד הדברים המופלאים שקרו בהסטוריה האנושית, בעת החדשה. מדינת ישראל, על כל תחלואיה, בעיותיה ופגמיה, היא השג היסטורי, אנושי, טכנולוגי ותרבותי אדיר, ובמיוחד צבא ההגנה לישראל, שהוא בן טיפוחים שלנו, יקר וחשוב באותה מידה לכל היריבים הפוליטיים המרכיבים את מדינתנו המיוסרת. והוא יציב ללא עוררין בקונסנזוס הלאומי. בצה"ל נעשו שגיאות רבות, אבל גם הצבא חייב לעמוד בקריטריון האמינות, שעליו הוא מחנך את חייליו. האם ידעו המפקדים ב-1976, שהקישון הספוג בזפת בוצית וצמיגית מרעיל ומסרטן? ואם ידעו, מדוע לא פעלו? או, האם כשנודעה להם חומרת המצב פעלו מייד (!) לתקנו? אצטט רק כמה תיאורים מתוך תצהיר של חבר שכתב אותו בהקשר למחלתו של עובדי: "... נוסף על האמור לעיל הוטל עלינו לנקות מדי יום את הזפת ואת הלכלוך שהצטברו על הסירות, ללא כל אמצעי מיגון בידים חשופות. לא היו בנמצא מקלחות, שיאפשרו רחיצה וניקיון בגמר האימונים. בפועל. התקלחנו פעם עד פעמיים בשבוע...". "יותר מאוחר, מציין החבר, בחודשים יולי ואוגוסט עברנו קורס צלילה במים רדודים במשך שבועיים. קורס זה נערך בחוף שמן הסמוך לנמל הקישון. אימוני הצלילה נערכו במים עכורים ובבוצה. בגמר קורס חובלים במאי 77 הוצבנו, עובד יושע ואני, בבסיס חיל הים כקצינים בספינת טילים. כחלק מתפקידנו כקצינים זוטרים, הוטל עלינו לצלול לבדיקת הקוערים של הספינות בנמל חיפה. המים היו עכורים ושמנוניים, והקרקעית מלאת בוצה רוויה לכלוך, אשר על כן הראות מתחת למים שאפה לאפס, והבדיקה נעשתה ע"י מישוש הקוערים."

ב- 5.8.2003, עובדי עצמו מדווח בדוח המחלה שלו: "בשלב פיקוד וימאות בנמל הקישון היה לנו מגע ישיר בבוצה ושתיית מים עכורים, מזוהמים ומעופשים, בעומק של מטר או שניים". אח"כ, גם בתפקידו כסג"מ על אח"י 'יפו', הוא מציין: "צלילה אחת לשבועיים, מגע עם הבוצה ובליעת מי קישון". בשלב זה, הוא היה מצויד בבלון חמצן. "היום לא מתאמנים בקישון, אני מקווה!"

הנושא הנ"ל עלה לכותרות בעקבות תביעות של יוצאי השייטת, שחלו בסרטן. הוקמה ועדת חקירה, שתפקידה היה לבדוק אם קיים קשר סטטיסטי מובהק בין מידת השהייה במי הקישון לבין התחלואה בסרטן. השופט שמגר, חבר הוועדה, קבע בדעת מיעוט מול שני עמיתיו, שהקשר הסטטיסטי הנ"ל אכן קיים. שר הביטחון, שאול מופז, אימץ על פי שיקול דעתו את עמדת השופט שמגר, וקבע שאנשי השייטת, וחניכי קורסי חובלים, שהתאמנו בקישון ושנפטרו ממחלת הסרטן, נחשבים לחללי צה"ל. עובדי הוכר אחרי מותו כחלל צה"ל, ומשרד הביטחון אימץ את המשפחה, אלמנתו וילדיו, כמו שרק הוא יודע.

אני לא זוכרת תלונות מצד עובדי בזמנו על הבוצה והזפת, על הלכלוך וחוסר השינה פרט למה שכתב בעת מחלתו הקטלנית. החיילים קיבלו את הכול כחלק מתכנית האימונים. בכל דור אומרים מפקדי צה"ל, שהמגויסים החדשים מהווים חומר אנושי העולה על קודמיהם. אולי זה נכון מבחינות מסוימות. מה שבטוח הוא, שהחיילים של אז היו הרבה פחות מפונקים. היו להם פחות שעות שינה, יותר טרטורים, פחות מעורבות הורים, פחות קב"נים והתחשבות. הדברים נראו טבעיים על פי רוח הזמן.

קורס פיקוד וימאות הוא השלב הבסיסי המתחיל בבניית אישיות של מפקד והכשרתו המקצועית כלוחםהלוקח חלק באחריות לביטחון ישראל בים. ובעיקר, עיקר העיקרים, כבר בשלב הראשוני הזה, חינוך לערכים! בתום הקורס, קיימו אורי ועופר מהבוגרים, ראיון עם מפקד ביה"ס. והוא אומר בין השאר:

"במישור החינוכי והפיקודי, נכנסות ההגדרות - יוזמה, יושר אישי, אהבת מולדת, הגינות, הכרת מסורת עם ומדינה, תורת לחימה ועוד. המפקד צריך להוות דוגמא אישית ולהיות מקור השראה." הייתה בקורס הקפדה מרבית על עניין היושר ודיווח אמת. גם אם לא נעים לספר על מחדלים או טעויות חשוב מאוד לדווח עליהם וללמוד מהם. ואכן, מי שנתפס על השקר הקטן ביותר "עף" מהקורס. עיקרון זה, מספר לי אורי, רק הלך והתחדד. העיקרון שהוחדר ממש לעצמות היה "דיווח אמת". סא"ל בן שושן (מפקד ביה"ס), בראיון לאורי ועופר: "אנחנו חייבים להקפיד על חינוך ומשמעת. האמת היא, שלא זה שאתה הולך בלי כובע מעניין אותי, אלא, אני חייב ללמד אותך איך עושים שאתה תרצה ללכת עם כובע, שתקום בתחקיר,ותאמר את האמת". כאן מופנמת בדיעבד ההכרה, שהמסגרת המלחיצה והתובענית וכללי המשמעת הקפדניים, הם לא שרירותיים. מטרתם להכשיר את המפקד לתפקידו. עובדי סיפר, שהלחצים היו מאוד מאתגרים וקשים באופן קיצוני, אבל לא היו טרטורים. המפקדים בקורס היו 'חברה' ברמה. המשמעת הייתה חזקה, אבל מכובדת. מסדרי בוקר, מסדרי ניקיון תוך כדי מעקב צמוד על עמידה בלחצים. על כל סטייה נענשים. "אבל גם כש"עולים" על מישהו, אומר בן שושן, אין זה אישי, אלא למטרת לימוד. התחקירים עוזרים לחניך להיות כנה ופתוח, למתוח ביקורת, כשהוא מוצא לנכון". בקורס פיקוד וימאות, מחדד החניך את הכישורים הפיקודיים, כאדם וכמפקד. וכמובן, שמים דגש רב על ההכשרה המקצועית. בראש ובראשונה, שליטה,בכל כלי הנשק שבספינה. כאשר הכלים נעשים יותר ויותר מתוחכמים. השאיפה היא להגיע להתמחות ספציפית, תוך שליטה ויכולת להפעיל את כל המערכת. באלבום שיצא עם סיום הקורס, קוראים מתחת לתמונות: "לצחוק או לבכות", "בקישון האיום", "משבעה יצא אחד" (הסינון המתמיד),"פחד בעיניים","יש אפטר!"...בתום שלב פיקוד וימאות מתבצע סינון משמעותי. לא כל החניכים הצליחו להתמודד, כעשרים אחוז נפלטו. היו גם סיפורים: "במאי 1976 עולים על הסמיטריילרים ונוסעים לטבה, אילת. ובטבה (כך באלבום) מצפים לנו ימים של שמש נפלאה, המון ים, שחייה והפלגות, הרבה טרטורים וג'בלאות... בתחילת ההפלגה טיפסנו על גלים של ארבעה וחצי מ' עלינו וירדנו על הרי הים והתגלצ'נו בחזרה (איזה פחד!). בהמשך הדרך הים ירד, ואז פתחנו במרוץ מהיר וסיימנו במסדר מרשים". "שבוע לפני סיום השלב, הפלגה: אילת, שארם (לא, אין זה פיקניק), אכלנו בשר "כרישים", חנייה ותדלוק בנואבה. בדרך חזרה, גולשים באיטיות תוך הסבר של אורי דביר."

ברצוני להתייחס למסע הבלתי נשכח, שחוו החניכים בתום השלב הראשון. בכל היחידות הנבחרות, עליית שלב מסתיימת במסע מפרך, הבוחן כישורים רבים. סיום שלב פיקוד וימאות ומעבר לשלב הבא הייתה לו משמעות רבה בהתקדמותו של החניך. והמסע היה עוד מבחן קשה. מסע כמו כל מסע מסוגו, כמו מסע כומתה, המוכר לנו מבננו הצעיר, היה עתיר לחצים. זה היה מסע קשה במיוחד. מאזור הקישון ברגל לעכו עם אלונקות ושקי חול. ה'חברה' נאנקו, נשכו שפתיים, אך תיפקדו ואף עזרו לחלשים יותר. כשהגיעו סוף סןף לעכו, עייפים ושפופים וראו את המשאיות מרחוק, רווח להם. הם נשמו עמוקות ואז.. נאמר להם: תתארגנו תוך כמה דקות! עושים את אותה דרך בחזרה. בא להם כמעט לבכות. לא יכול להיות. הם הרגישו שהם הולכים להישבר, אבל התעשתו. כמו כולם לפניהם ואחריהם במסורת יש להתמיד. עוד סינון משמעותי, תם ונשלם שלב פיקוד וימאות.

חי"ר

סדרת החי"ר התקיימה בבה"ד 3, שזהו בסיס הדרכה רגיל של מכי"ם בחי"ר. החוויה קשה, פיסית ונפשית. משמעת קפדנית, מסעות ניווט, ריתוקים, מסדרים, בוץ, ובוץ ובוץ.... הם כותבים באלבום: "לכל מקום שמחזור ל' מגיע, לשם מייד מגיע הגשם". האימונים הקשים נועדו להכשיר את איש הים להיות גם לוחם יבשה. הכול מאוד אינטנסיבי, התנאים קשים, מזון גרוע, זוללים מנות קרב, אין קץ לתדריכים. עוד סידרה מתישה במדבר יהודה. שמירות בשבת, השתתפות בבט"ש: פיזור הפגנות בגדה, שמירה בירושלים. ה'חברה' קצת קיטרו: כאילו: אנו בעלי המדים הלבנים מה צריכים את כל זה? עובדי היה אז חייל בודד בלי עורף מפנק של הבית. עד היום מייסר אותי מצפוני על כך. חבריו מספרים, שמעולם לא נתן ביטוי לחסך האמיתי שלו בהורים יותר זמינים. הוא אהב את החברים ונקשר אליהם בעבותות ידידות. גם במכתביו לא התלונן, אדרבא, הוא ציין כל הזמן את המורל הגבוה שלו. ב- 22.5.76 הוא כותב: "יש עוד כמה משימות בדרך, אבל כולם נשמו כבר את נשימת הרווחה שלהם. עכשיו, במבט לאחור, הכול נראה ורוד וחביב, מה גם, שמעולם לא הייתי בין המקטרים. היו לי כמה מומנטים קשים פה ושם. אך, מאידך, הצלחתי לבצע כמה דברים שלא האמנתי שהם בגדר יכולתי. ובסך הכול גיליתי, שגם בנושאים טכניים-פיזיים (עקב אכילס שלי) ישנם הרבה אנשים שיכולים ללמוד אפילו ממני. ואם כאן אני גומר היטב, קל וחומר בשלב הבא, "יסודות", שלב הלימודים העיוניים.

יסודות-הלימודים העיוניים

ביוני 1976 החל שלב "יסודות", הוא שלב הלימודים. השלב הזה באלבום פותח בתמונה מאפיינת, ומתחתיה כתוב: "שלב של לימודים, ישיבה על התחת". שלב זה נמשך ארבעה חודשים. כאן, עובדי פרח. נוסף לכשרונותיו הברוכים היה לו גם ידע קודם. הנושאים היו מעניינים במיוחד: מתמטיקה, פיזיקה, ניווט אסטרונומי, כל מקצועות הימאות בהרחבה ובהעמקה. המסגרת עדיין מלחיצה. הרבה מבחנים. מי שלא משיג ציון חיובי לא יוצא לשבת. שעות הלימודים היו ארוכות מאוד. הם כללו מסדרים, סיורים לאורך חופי הארץ, וצ'ופר הצ'ופרים הייתה הפלגה לאיטליהבאניית לימודים של חיל הים אח"י 'נוגה'.

מכתב מה- 6.8.76: "סוף סוף אני מתיישב לכתוב. לא בזמני הפנוי אלא בשיעור משעמם דווקא. הזמן אץ רץ,. בוקר לימודים, ערב שיעורים, קצת פעילות שמחוץ לשגרה והופ חולפים שלושה שבועות." גם בשלב זה המעקב של המדריכים צמוד. כל הזמן בוחנים את החניכים בזכוכית מגדלת. קיים גם לחץ חברתי ומבחנים סוציומטריים, וכמובן, הסינונים נמשכים. מותר היה להתכתב עם הבית, אבל צריך לזכור, שקיימת צנזורה, בהחלט אינטרסנטית. הגישה של המפקדים הייתה: אתם בחייל של מתנדבים, איש לא מחייב אתכם להמשיך, אם קשה לכם "לכו הביתה." ואכן, מי שנשבר פרש. עובדי ממשיך במכתבו מה- 6.8: "אבא, יום אחד כשתגיע ארצה, תוכל לשמוע צ'יזבטים נחמדים על תקופה שהולכת והופכת להיסטוריה עבורי. מבחינה זו של צבירת חוויות והרחבת אופקים, אין כמו המקום הזה. קשה ממש לתאר כמה יש להם להציע. המחיר, אמנם, ברור.אולם בינתיים אני יותר מאשר שלם עם בחירתי". במכתב אחר מה- 22.8 הוא מספר: "זהו שלב נעים (יסודות). אבל חודשי הקיץ אינם בדיוק הזמן האידיאלי להיקבר שתים-עשרה שעות ביום בכיתת לימוד. (אני לא מגזים)". היו המון הזדמנויות להשיג 'אפטרים' בזכות הצטיינות בתחומי לימוד שונים או בתחרויות ספורט. וזו הייתה ממש מלחמת קיום. מי שזכה באפטר יצא לבלות בחיפה. לעובדי ולחברים היו המון זיכרונות נפלאים מהאפטרים האלה, מהזלילה, מהשתייה, ובעיקר מתחושת החופש שהרווחת ואתה רוצה למצות אותו ככל האפשר. היו להם עוד כמה אירועים ראויים לציון- סידרת חינוך בירושלים והשתתפות בצעדת ירושלים. התמונה, באלבום, של החניכים בלבן מרגשת אותי כל פעם מחדש. צ'ופר הצ'ופרים הייתה ההפלגה לסיציליה, איטליה, ב"אחותנו נוגה". החבר'ה צהלו ושמחו, נהנו והתפרקו, אבל הכול תחת עין המפקדים. ומי היה מלך המלכים של הטיול הזה?... עובדי כמובן, ה"איטלקי" שבחבורה. עובדי הרגיש כאילו הוא חוזר הביתה.(חמש שנים חיינו באיטליה). הוא דיבר איטלקית שוטפת, והיכיר את ההוויה האיטלקית לפני ולפנים. רבים רצו להצטרף אליו בשיטוטים וביציאות. כשרק הגיעו לנמל ערכו להם, קבלת פנים של פירות אירופה הגדולים. במיוחד.באלבום רואים אותם: " זוללים את ענבי איטליה, ושותים בירה מכבי". היה להם הרבה כיף. שוב מהאלבום: לבושים אזרחית, "איטליה באופק, וכולנו חתיכים". במסעדה בחוץ על המדרכה "ספגטי בולונז, ופיצות כל היום". באלבום הסיום נמצא גם סיפור של גיל על קורותיו בטיול לאיטליה. הוא וערן החליטו להתפלח והפליגו בהידרופול מסיציליה "למגף האיטלקי". בתמונה רואים אותם ישובים במרכבת סוסים ששכרו, "מטיילים" ברחובותיה של עיר מקסימה, הפחד בלב היה גדול... אבל קשה היה שלא לספר לחברים על החוויה. אורי זוכר במיוחד את דג החרב שאכל במסעדה עם עובדי, ועד היום מהווה דג זה חלק מהתפריט המועדף. גם אני זוכרת את עובדי אחרי הטיול מספר ומשחזר וצוחק בכל ליבו. הוא מאוד נהנה. אירוע נחמד נוסף ארע לעובדי ולנו בסוף תקופת הלימודים. תמי, אודי ואני חזרנו מקפריסין לפני סיום התפקיד של נסים, כדי להתארגן לשנת הלימודים הקרבה. בערב קפריסאי אפוף עשן של סופלקיה בלימסול עלינו על אוניה של צי"ם. נפנפנו לשלום לכריסטלה, לפניוטה ולפידיאס, העובדים החביבים והמסורים שלנו. אהבנו אותם, וידענו כמעט בוודאות שלעולם לא נתראה. ההפלגה הייתה חלקה ונעימה. בבוקר, כבר היינו בנמל חיפה. הבאנו עמנו ארגז מלא דובדבנים עסיסיים, שהעין לא תיעף מלשזפם, אחד, אחד. אסור אמנם להכניס פירות מחו"ל אבל התפלחנו. בימים ההם לא היו דובדבנים במקומותינו. גייסנו את נהג המונית האדיב שאמור היה להוביל אותנו הביתה לרחובות, והוא עשה סיבוב נוסף דרך בסיס חיל הים בבת גלים. סיפרתי לשומר הצעיר בשערי הבסיס, כי לא ראיתי את בני זה עידן ועידנים ואני רק רוצה לתת לו את ארגז הדובדבנים. הוא ניאות, והוביל אותי עד חדר כיתת הלימוד. הצצתי בחלון. עובדי שלי כאחד התלמידים החרוצים, עט בפה, נראה מאוד מרוכז. טיפסתי על קצה האצבעות, נקשתי בשמשה כאחד הפרחחים. כולם היפנו פניהם אלי. עובדי התנצל ויצא אלינו. חיבוקים חמים, ו"מה השתגעתם לגמרי?"מסרתי בידיו את הדובדבנים. החבר'ה, כולל המפקד, חיסלו אותם בחטף, ולא שכחו ( כך, סופר לי) את השומר בשער.

שלב הדבור והסטי"ל

באוקטובר 1976 החל שלב הדבור. זהו שלב מאוד מרכזי בעיצוב הקצין הימאי, שלב מעניין ומאתגר. הדבור הוא כלי קטן, מכיל כעשרה חיילים. הוא מיטלטל במים, אפילו בנמל. על הדבור החניכים אמורים ליישם את כל הלימודים התאורטיים, הטכניים, הפיקודיים וכל מה שהכין אותם לשלב היישום. המשימות תובעניות. אתה יוצא אליהן בכל מזג אוויר, ביום ובלילה. אתה צריך לתכנן מבצע, לבחור את המבצעים, ולבצע כהלכה. אתה מתמחה בתרגילי תקיפה והגנה. אתה מתמרן מיומנויות רבות שרכשת. הגלים לעיתים גבוהים ביותר וזה מפחיד, ממש מפחיד. בהשוואה לטייס מצבך לכאורה עדיף. הזמן יותר נדיב עמך. אתה יכול לעצור לרגע, לחשוב, לשקול את תגובותיך ולפתור את הבעיה. אבל אתה בודד! אין לך עדיין ניסיון שליטה בכלי במים, ועליך לפקד על לוחמי הדבור. אתה עומד למבחן. לא תעבור את הטסט נגמר הסיפור כולו.

ידוע לי שבשלב זה, עובדי יצא למשימה חשאית וכנראה מסוכנת. הוא בא הביתה להיפרד וסיפר שהוא ייעדר תקופה מסוימת ושלא נדאג. גם כשחזר (ברוך השם), לא פירט. הוא סיפר שההפלגה הייתה כרוכה בטיפוס על הררי גלים אדירים וחשש שמא לא יצליח לחזור. (כשהיה קטן, היה טוען בפני: אמא, מה לעשות, לכל אחד יש עדיפויות, אני לא אוהב מים. היו אלה הוויכוחים המפורסמים לפני המקלחת, איך שמסלול החיים מתעתע בנו). היום אני גם לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני נזכרת שקורס הצלילה בשלב הדבור נחשב לצ'ופר. באלבום רואים את החניכים, מבוגרים יותר, קרובים מאוד לגמר הקורס. שלב הסטי”ל הוא החלק המסכם, מחדד פינות, מתקן שגיאות, סוגר חורים. השלב הזה צריך היה להימשך ארבעה חודשים. אבל בסופו של דבר, הוא היה ממש מינימליסטי. היו חסרים קצינים בחייל, המפקדים נתבקשו באופן בהול לזרז ולהכשיר מיידית קצינים שיעלו על הספינות. ההרגשה הייתה מאוד אמביוולנטית. מצד אחד אתה רוצה כבר לסיים , ומאידך, אתה שואף לשלמות, אתה רוצה לקבל את מקסימום ההכנה. היו חילוקי דעות בין החניכים, בקשר לקיצור הקורס.

לקראת הסיום, התכנסה ועדת השמה של מדריכי ביה"ס. תפקידה היה להציב את החניכים בספינות. מי לדבורים ומי לסטי”לים. הוועדה בעיקרון מתחשבת מאוד בצרכים ובהעדפות של החיילים. בעלי ציון גבוה, זכו ליתר התחשבות. עובדי מאוד רצה לעלות על אח"י יפו, בין השאר בעקבות השמועה שהספינה עומדת להפליג לשוודיה. הוא שמח לשרת תחת פיקודו של אלכס טל, ונראה שגם המפקד שחיפש לספינתו אנשים מעולים, היה מעוניין לקבל את עובדי.כך הגיע עובדי לסטי”ל, אח"י יפו בפיקודו של אלכס טל. לשוודיה, מסתבר, הם לא הפליגו. עובדי הוצב על הסטי”ל כסגן קצין מחלקת נשק.

הסיום

במאי 1977 הגיע קורס חובלים, מחזור ל' לסיומו. דבר מפקד ביה"ס סא"ל (לימים אלוף ומפקד החייל} אברהם בן שושן:

"היום סיימתם פרק נוסף בחייכם. יום בו הפכתם מחניכים למפקדים... אנו ניסינו ככל יכולתנו להקנות לכם בסיס איתן לעמוד במשימות... מכם יצמחו מפקדי הכלים בשנות השמונים, ועליכם יוטל עול ביטחון ישראל בים.שאו בנטל באמון, בהצלחה, ובאומץ. צאו והפליגו!".

בראיון לאורי ועופר משבח מפקד ביה"ס את מחזור ל': "יש בו ריכוז של חבר'ה ברמה טובה, טובה מאוד. הרבה מעבר לכל מחזור. אני בטוח שאתם תיקלטו ותצליחו ותהיו קצינים טובים בספינות". מדברי המפקדים: "סג"מים צעירים- זכרו שלתפקיד קצין בים שני מרכיבים בסיסיים הפיקודי והמקצועי. אל תוותרו אף פעם, על אף אחד מהם... "סג"מים, אל תהיו לי אדמירלים. היו תמיד ישרים לטוב ולרע כלפי מפקדיכם וכלפי פיקודיכם".

הטקס היה מרשים. כולם בלבן! מאזינים בסבלנות לדבר הרמטכ"ל ומפקדי ביה"ס. מקבלים דרגת סג"מ ותעודת מסיים קורס חובלים, זורקים את הכובעים למעלה, בקריאות "עלה ים".

אנחנו, המשפחה, ישובים ביו ההורים המאושרים, מאחלים לבנים הצלחה ומתפללים, שתמיד ישובו הביתה בשלום.

עובדי סיים את הקורס כמצטיין מס' 2. רוב החניכים הרימו גבות וחלק אף חרקו שיניים. בשביל עובדי באופן אישי זו הייתה חוויה בונה. "סוף סוף, הוא הודה בפה מלא, אפשר להגיע למקום השני ולהישאר בחיים".

הלקח הזה שירת אותו, לא פעם, בהמשך דרכו. הוא נשאר אמביציוזי, חותר להישגים, שואף להצליח. אבל למד לקבל את המציאות על מורכבותה, בעיניים פקוחות.

ב-11,7,97 עשרים שנה לאחר סיום מחזור ל' ערכו הבוגרים מפגש ופרסמו חוברת המשחזרת את העבר.

החוברת פותחת בסאגה בחרוזים המתארת את קורות מחזור ל':

.......לקורס חובלים התנדבנו

מכל קצווי הקשת

נאספנו להמשיך במורשת

את שלב מכין דבור וסטי”ל

עברנו כמו טיל........

מסדרי מפקד, טרטורי לילה

ושחיית בוקר, הפכנו לחברותה

היו רגעים של כיף והנאה

לשבת בספסל ולישון בהרצאה.......

והנה עברה לה שנה ומחצה

ומסדר הסיום כבר בהרצה......

צעירים בלבן, זקופי קומה

מגבעות הניפו ביד רמה....."

תם הקורס, תם הטקס, הסג"מים עלו לספינות. סג"מ עובדי עלה על אח"י יפו.

נספח:  הטובים לחובלים
 
עובדי שהה תמיד בחברת בעלי איכויות. מאז פטירתו הפכו כמה ממפקדיו, מנכלית עמותת חיל הים, ובעיקר חברים ממחזור ל' בחיל הים גורמים המעשירים את מערכת הזכרונות אודותיו.
סיפורו של מוטי הוא עדות חייה לסיסמה "הטובים לחובלים". סיפורו מעיד בעיקר על האווירה התומכת שאפפה את חניכי הקורס.

במאי 2007 התקיימה פגישת ה- 30 של מחזור ל" חובלים (שלושים שנה מאז תום הקורס. הפגישה הקודמת , פגישת ה-20 נערכה לפני עשר שנים).
החברים החליטו לתרום את חלקם, בפרסים  שבי"ס לקציני ים עכו עומד להעניק לבוגריו המצטיינים. הפרס יהיה על שמם של שוקי לרך ועובד יושע ז"ל, שנפטרו מסרטן והוכרו כחללי צ.ה.ל.