עובד יושע

נספחים- ציונות וזהות

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל
פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה
פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ו. איטליה , מילדות לבגרות
פרק ז. יורדים לאפריקה
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

ציונות וזהות

כבר למעלה ממאה שנה,מאז העליות הראשונות, שאנו דנים כאן בארץ בשאלה: "מיהו יהודי", ומהי הזהות שלנו. עובדי היה יהודי, ציוני, ישראלי, חילוני. כך אני מגדירה גם את עצמי, וזוהי המורשת שהעברתי לצאצאי.

בראש ובראשונה, יהודי. שהרי מי היו הורינו והורי הורינו עד אברהם אבינו? באלפיים שנות גולה הם היו יהודים שחיו ע"פ ההלכה, ועיניהם צופות ציונה. הציונות הביאה אותנו ארצה אם מתוך ערגה ותושיה בצידה, או בעקבות מצוקות העיתים. ההורים שלי באו מרוסיה, בעלייה השלישית. הם היו חניכי התנועה הציונית, שהייתה אחת מהתנועות הלאומיות, אשר צמחו במאה ה-19. הם חזרו לארץ אבות, "לבנות ולהיבנות" בה. הוריו של נסים באו להגשים געגועים ותקווה של אלפיים שנה: "בשנה הבאה בירושלים".

עובדי נמצא בתווך. אביו קבל חינוך דתי מתון. בוקר, בוקר, יצא, בשעה חמש לביה"כ לתפילת שחרית. כילד למד בחדר. בגיל ארבע, כבר שלט בקריאה. את ביה"ס היסודי עשה בתחכמוני וכיפה על ראשו. לימים, כאשר סיים את ביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, כבר היה יהודי חילוני, חבר תנועת נוער של א"י העובדת. אז גם הסיר את הכיפה. אולם היהדות, מקורותיה, מצוותיה, תפילותיה, ומנהגיה שגורים ומופנמים עמוק בתוך אישיותו. הורי בחרו לחיות במושב עובדים. הם היו מרכסיסטים, בורוכוביסטים, מה שהיום מכנים שמאלנים, ורוסיה מולדתם השנייה.בתחילה לא הסכימו לקבלם בכפר ביל”ו המפאיניקית, (מרקס האמין, שהלאומיות תפנה מקומה לאיחוד כל פועלי העולם).במשך הזמן הם התמתנו ואיכלסו את התנועות הציוניות של מפ"ם ו"אחדות העבודה", שהיו כבר בתוך הקונסנזוס הלאומי. אלה היו הסבים של עובדי. הוא היה בן בית הן בירושלים והן בביל”ו. לא היה לו שום ספק ששתי "העגלות מלאות" באותה מידה. בבית חגגנו את חגי ישראל. מזוזה הייתה לנו בכניסה לכל חדר (סבא נונו דאג להתקינן). לא קיימנו תרי"ג מצוות. אולם בפרהסיה השתדלנו תמיד לכבד את אמונתו של הזולת. היינו למעשה מגשימי נבואותיו של ישעיהו השני, על קיבוץ גלויות ובניית הארץ. גם ההורים שלי באו מבית דתי. סבא מרדכי, ארוך הזקן, הלבן, הבוהק, היה שמש ביה"כ ברח' חשמונאים, פינת יהודה הלוי בת"א, העומד על תילו עד עצם היום הזה. בימי כיפור לוויתי את סבתא לעזרת נשים. צר היה לי מאוד לראותה בוכייה ועצובה. לא הבנתי אז, את סיבת הבכי. סבא מרדכי היה איש נאור, טולרנטי, למדן וטוב לב. לעולם לא תבע מאיתנו ללכת בדרכו. השתדלנו מאוד בכבודו. כשביקר בכפר ביל”ו החבאנו את השפנים. סבא היה מלמד דרדקים ברוסיה, אבל אימי ואחיה כבר למדו בבי"ס סובייטי. הם הושפעו מרעיונות המהפכה, והפכו לציונים סוציאליסטים השואפים להקים מולדת לעם היהודי. מדינה בעלת ערכים יהודיים ומוסריים המגשימה את הערכים הסוציאליסטים ומקיימת חברה אידיאלית בבחינת "אור לגויים". כך נעשה עובדי ציוני. הוא שמע ממקור ראשון את קורות העלייות, הברחת הגבולות, הישיבה בכלא הרוסי, לימוד עברית בסתר, והנחיתה הלא רכה בת"א דרך נמל יפו. הוא שמע והקשיב לסיפורים על תלאות המתיישבים, הרעב, הקדחת, המאורעות (שנת 36 ), ההרג והרצת מצד הערבים והיחס העויין של הבריטים, עלילות הפלמ"ח ומלחמת העצמאות עד להקמת המדינה, המולדת, הבית, הארץ האהובה.

"אין לי ארץ אחרת" יאמר המשורר. זאת, אנו חשים (בחוג הרחב ביותר של חברים ומכרים) בכל רמ"ח אברינו. האהבה הזאת לישראל, למדינה, הציונות בלי מרכאות מילאה את כל ישותו והוויתו של עובדי,בימי מלחמת ששת הימים, כששירתנו בקונסוליה הכללית במילנו, נפל אברמיק, בעלה של אחותי מסאסא, מה שהעיב כל כך את שמחתנו. אחרי המלחמה היגענו ארצה. יצאנו לחזות בשטחים המשוחררים או הכבושים (כל אחד לפי השקפתו , או תחושות ליבו). לא אשכח את עמדת הצפייה שלנו על הר הצופים. מולנו משתרעים הרי יהודה, ובראשי מהדהדים צלילי הקונצרט, שניצח עליו קוסוביצקי המפורסם, ובעינינו דמעות. אמרתי לעובדי: "לו זכיתי במעט כישרון הייתי כותבת עכשיו שיר אהבה". "תקראי את שיר השירים", ענה לי בקריצה, "או שאבא יבוא וידקלם לך אותו בע"פ, שהרי בדרך זו, הוא כבש את ליבך".

הציונות של עובדי הלכה והתהדקה. אהבת הארץ, הנאמנות, רוח ההתנדבות, הגעגועים כשהיינו רחוקים, השירות הצבאי, המילואים, הטיולים הרבים, פעולות הגדנ"ע בקיבוצים, קציר התלתן בכפר ביל”ו, ה'חברה', המלחמות, הניצחונות, הקורבנות, האדמה הסופגת את דם בניה, מעשה הבנייה והיצירה המופלאים, האקדמיה והעיר ת"א השוקקת חיים, שהפכה לכרך בינלאומי. בלב העיר הזו, בצפון התל אביבי הקים את ביתו. בזמנים שרבים מהצעירים העדיפו לצאת לנופים פתוחים, ולבתים צמודי קרקע, כשהם מחפשים שלווה ופרטיות, עובדי רצה להיות קרוב לדופק החיים של החברה, של המדינה. כך הוא חש ביתר שאת את רגשותיה, עיצבונה, וכעסה, את דכדוכיה, אכזבותיה, ותקוותיה, את תרבותה וחיוניותה המיוחדת, את המעט שיכול היה לתרום כיחיד, לא כגיבור, כאנטי גיבור, הוא תרם. תחילה בחיל הים, אח"כ כחוקר ומורה בחוג לכלכלה באונ' ת"א.. הוא היה שרוף על האוניברסיטה שלו. הוא שקד והתמסר והאמין, שהוא חייב ומסוגל להשתתף במיגור חוליי החברה ובעיצוב דמותה כחברה נאורה, עמלה ומוסרית.

כשסבא שלי נפטר, סבא מרדכי, הוא היה בן שישים ותשע במותו ונראה קשיש, קשיש. ההורים נסעו להלוויה, אני נשארתי עם בת דודי, הבוגרת. "את יודעת?", היא אמרה, "מספרים שסבא מרדכי נחשב כאחד מל"ו צדיקים". כל השנים האמנתי בכך. כשעקבתי אחרי עובדי, ביושרה שלו, בצניעותו, במסירותו, באהבת האדם שלו, אמרתי בליבי: הנה מישהו שמקבל את המקום של סבא שלי. שהרי כאדם חילוני, אני מאמינה בכל ליבי, כי רק בזכות ה"טובים" העולם קיים.

מגיל שלוש, גדל עובדי, בבית של שליחי המדינה בשירות החוץ. רחוק מהארץ, אבל קרוב, קרוב אל מרכז העצבים שלה. אנחנו היינו נציגי המדינה כלפי הארץ המארחת. בגאווה נשאנו את שם ישראל. לא עוד יהודי גולה מפוחדים, כנועים, מתרפסים, משרתי הפריץ ועושי דברו (כך חשבנו אז), גם לא לוחמי חרות ומהפכנים, תמיד בחוד החנית, בשירות האנושות. תפקידנו היה לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל, לספר עליה ולעשות לה נפשות. אם באמצעות מגע אישי, קשרים עם העיתונות ועם הרשויות.

ביתנו היה "ישראל" בזעיר אנפין, כאי מוקף זרים. ובבית, מעקב צמוד אחרי החדשות, הזמנת נציגי החברה בה ישבנו, כתובת לכל הסלבריטאים שבאו לבקר מהארץ, או לכל ישראלי שהייתה לו בעיה. זאת האווירה בה גדל עובדי. גם לו עצמו היו תפקידים דיפלומטיים. בסכיפול, הוא משתתף בקבלת הפנים לבן גוריון ופמלייתו שהגיעו לביקור ממלכתי להולנד, ומגיש פרחים לפולה. (תמונה זו התפרסמה בעיתונים ישראלים בארץ, בה נראה הדיפלומט הצעיר ששכח להוציא את אצבעו מהאף, שבו חיטט). בשוודיה הוא מצולם עם זר פרחים, שהוא מגיש, לגולדה מאיר ונושא דגל ישראל עם כל ילדי גן הילדים היהודי בסטוקהולם לכבודה.

בימים ההם "לא עשינו לביתנו. תאמינו או לא, המשכורות בשירות החוץ היו עלובות. הכבוד והגלורי אמורים היו לפצות. אבל בלי חשבון, כשהגיע הקיץ טסנו שנינו (עובדי ואנוכי) ארצה. כל כך התגעגענו.

"איפה יותר טוב?" היו המבוגרים שואלים. "ועברית אתה עוד זוכר"? מעצבנים,המהם לעצמו עובדי. ילדי דיברו עברית מתוקנת על אף השהייה הארוכה בניכר. הם בחיים לא אמרו שלוש ילדים כמו נכדי וחצי מילדי ישראל. בבית דיברנו איתם רק עברית, והצטיידנו בספרים רבים מהארץ. בגיל חמש, לימדתי אותם לקרוא ולכתוב עברית כדי שלא ייאלצו בכיתה א' בחו"ל להתמודד עם לימוד של שתי שפות וכדי לשמור אותם מעודכנים עם הלימודים בארץ. כך יוכלו, כשנחזור ארצה , להיקלט בנקל. ואכן הצלחנו, כי כל שלושת ילדינו חזרו ארצה ונקלטו בבתי הספר כישראלים לכל דבר.

יהודי, ציוני, פטריוט ישראלי, ויחד עם אלה עובדי היה איש העולם, רחב אופקים, מצויו בארה"ב, הומניסט בגישתו לחברה, בעל יושרה אינטלקטואלית ואתית למופת, קשוב לכל אדם באשר הוא אדם. כך ייזכר אצל משפחתו ואצל עמיתיו.

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית

הדפס