פרק ו. איטליה , מילדות לבגרות

א.מילנו

נחתנו במילנו לתוך ה'אלוביונה' הגדול. המבול, השיטפון (1966), סגורים ומסוגרים בתוך 'תיבת נח' במלון. במשך כעשרה ימים אי אפשר היה 'להוציא את האף'. איטליה במים. ונציה מעל לכל. הנזקים היו אדירים. במיוחד נפגעו המוזיאונים בפירנצה. נדרשה פעולת שיקום ושיחזור של פסלים ותמונות יקרי המציאות. חודשים רבים התמסרו לכך מטובי האומנים בעולם.

מה לנו כי נלין? תקועים בתוך החדר וחצי שלנו עם ה'ביריקינה' (השובבה) - כך קראו החדרניות במלון לתמי. מהן למדתי את המלים הראשונות באיטלקית. את עובדי אסף אוטובוס מיוחד כל בוקר לביה"ס האנגלי. לקראת ערב, עם שובו די עייף ומתוסכל, היינו מתמקמים בחדר האמבטיה כדי שתמי לא תפריע לנו ומתרגלים אנגלית מתוך ספרי הלימוד שלו. רמת האנגלית שלנו הייתה טובה למדי, במיוחד של נסים, אבל לא ידענו שמות חיות ושמות ציפורים, כמו כן לא הכרנו את ההבדל בין להקות ברווזים ועדרים של אריות, לא ידענו שמות של בעלי מקצוע שונים וביטויים אידיומטיים ועוד. נעזרנו אז בגאולה שמואלי, ידידתנו, שהתארחה אצל דודתה במילנו והייתה בוגרת אוולינה דה רוטשילד בירושלים. היא גם הצטרפה אלינו לנסיעה למסטרה שליד ונציה, לשם הוזמנו כקונסול ישראל להשתתף בקונצרט קאמרי נפלא למען מגבית ויצ"ו, שם ניגנו את 'ארבע העונות' של ויוולדי כמו שרק איטלקים מסוגלים לבצע.

גאולה נשארה בערב עם עובדי במלון. למחרת פיצינו אותה בטיול בוונציה, כיכר סן מרקו על יוניה והארמונות מצופי הזהב, השייט בגונדולות והסיור בעיר על הגשרים היו חוויה מרתקת לכולנו. התאהבנו בוונציה ודאגנו לה כל השנים יחד עם כל אוהביה, שחלילה לא תשקע במים. נפוצו אז נבואות שחורות שלא ירדו מדפי העיתונות האיטלקית ומהשיח הציבורי על עתידה הקיומי של העיר היפה. מאז חזרנו לוונציה פעמים אחדות כדי להשלים את שהחסרנו. בראש ובראשונה הגטו היהודי ובתי הכנסת העתיקים, שנסים התחבר אליהם בכל מאודו, כנושא מסורת ספרד וכבוגר החוג להיסטוריה. מצב הרוח הטוב זיכה את עובדי בטייפ הראשון שלו בתוספת קסטות של הביטלס, שהיה 'חולה' עליהם.אל נשכח, זה היה בסוף הסיקטיז. הביטלס התנחלו כבר כמה שנים טובות בליבותיהם של הצעירים בכל העולם ובקרב הצעירים הישראלים בוגרי מלחמת השחרור והבטחוניזם הישראלי הטוטלי. הם חיפשו משהו חדש ואישי. אנחנו עוד היינו שייכים לדור ה"שיבולים", לשירי השבט עם הלחנים של מאמא רוסיה. החבר'ה העריצו את הלהקה השמימית כפי שיונתן גפן מכנה את הביטלס.

עובדי אכן הציץ ונפגע.הוא עשה מאמצים רבים לקרב אותי למוסיקה ששבתה את לבו, ללא הצלחה. מימנתי בהבנה את האוסף הגדול שרכש אבל בדיעבד, אין ספק שפספסתי אותו בדיוק בנקודה שהייתה יכולה לתרום ליתר פתיחות ואמפטיה. על ערש דווי כבר ביקש עובדי מאבא דיסקמן. דיסקים הביאה אריאלה מהאוסף העשיר שלהם בבית לפי הזמנת עובדי. עובדי אהב מוסיקה. בירושלים ניגן בחלילית, אח"כ במנדולינה. במילנו מאפשרת העירייה לימודי חינם אין כסף בקונסרווטוריון העירוני וזאת בתנאי שהמורים למוסיקה יאבחנו את התלמיד והם שיקבעו מהו כלי הנגינה המתאים לו. הוצע לעובדי להתחיל בחליל צד. זה לא היה בדיוק מה שרצה. הוא נכנס ללחץ והתחיל עם 'טיקים'. ירדנו כמובן מן הנושא אבל שרידים של 'טיקים' זעירים ליוו אותו כל החיים. לעתים קרובות היה מהנהן כמי שמסכים לחלוטין עם הרעיונות שצצו במוחו.

באותו זמן ביקרה אצלנו נעמה נרדי,בתם של ברכה צפירה ונחום נרדי, זמרת אופרה בפני עצמה, שהוזמנה לשיר ב"לה סקלה".היא הסבירה לעובדי עד כמה רב הביטוי שאדם יכול לתת לרגשותיו באמצעות כלי נשיפה או שירה מושרת. תנודות האוויר המלטפות את מיתרי הקול הן גורם מאיץ לתחושות הלב. עובדי בחר בשירה והצטרף למקהלת ביה"ס. קולו השתלב בשאר הקולות ואף פעם לא נודע לנו אם זייף או לא.

הוא תיפקד יפה בכל התחומים בביה"ס, והסתגל בלי בעיות למורים הקפדנים שדרשו משמעת וסדר מופתי. תוך זמן קצר התיישר עם רמת הכיתה בשפה האנגלית, ואף הגיע להישגים מצוינים. קשה היה לו מבחינה חברתית. חברים ישראלים גרו בכל קצווי העיר. היה צורך להסיע אותו כשהוא כבר אחרי יום לימודים ארוך. לא תמיד זה הלך. למרבה המזל הכיר והתיידד עם אנתוני סטיבנס, בן למשפחה יהודית מרומניה, משפחה אמידה שהגיעה מלונדון והתנחלה בשכנותנו. הכי אהבתי אצלם את הפעמון הקטן, בעזרתו הייתה גברת סטיבנס מזמינה את המלצרים להגיש את המנה הבאה. הם היו אנשים מאוד נחמדים, סמל ודוגמא ליהודי הנודד שתוך זמן מינימלי הוא מרגיש בכל מקום כמו בבית. עובדי שמר עם אנתוני על קשר במשך שנים ארוכות. דומני שבפעם האחרונה הם נפגשו בדנמרק.

אחה"צ, כשעובדי חזר מביה"ס והשתעמם, שיחקתי איתו ב'אנטה קאמרה' הענק שליד המטבח. שם היצבנו שולחן פינג פונג. לפעמים שיחקנו בכדור. ניצבים במרחק מתאים זה מזו. יום אחד הביא אותו המשחק לתוצאות מדהימות.

עובדי לא השתמש במוצץ בילדותו. כשהיה פעוט ועשה את חודשיו הראשונים בכפר ביל”ו, הטילו תמיד על מירי, דודתו הקטנה בת ה-12לשמור עליו. בהיחבא לימדה אותו למצוץ את אגודלו הזעירה ומצאה כך את מנוחתה. שנים ארוכות לא נגמל. כשהיה לו עצוב או משעמם היה מחבק כרית רכה ומוצץ אצבע. אותו יום שיחקנו בכדור "במסירות". עובדי דרש: -אמא, יותר חזק, יותר חזק! נעניתי. הכדור נחת על אגודלו נחיתה קשה ומכאיבה מאוד. מייד 'טסנו' לביה"ח. נקבע שבר באגודל, וכף ידו הוטבעה בגבס. שלושה שבועות הייתה ידו חבושה ואגודלו מנוטרלת. כך נגמל ממציצת אצבע.

גם במילנו כמו בשוודיה נתקבלנו בזרועות פתוחות ע"י הקהילה היהודית. קיים דמיון מסוים בין שתי הקהילות הללו. גרעין יהודי ותיק מדורי דורות שמרגיש מקובל ומושרש במדינה, החושש מצירופם של יהודים מארצות אחרות, יהודים שהם לדעתם של הוותיקים פחות 'ייצוגיים', ועלולים חלילה לגרום לרגשות דחייה ולערער את יציבות היחסים המבוססת עם 'בעלי הבית' הגויים. בשתי הקהילות נוצרה אחרי המלחמה מערכת הבנויה על יהודים סוג א' וסוג ב'.למילנו הגיעו רבים מיהודי אלכסנדריה. רובם שלטו באיטלקית, אנגלית וצרפתית והחשיבו עצמם לאליטה אמידה ותרבותית. אחד ההישגים שלהם היו נישואיה של עמנואלה בת המהגרים החדשים למר אנדריאה שפירא מעשירי הקהילה במילנו ונכבדיה. קהילת מהגרים נוספת היו הפרסים, שהגיעו למילנו בעקבות הסחר הפורח של יהלומים ואבני חן בגבול האיטלקי - שוויצרי. רבים היו גם יהודי לוב, שנטשו את המושבה האיטלקית כאשר קדאפי עלה לשלטון. לכל קהילה במילנו בית כנסת ועסקנים משלה. נסים, הקונסול הכללי החדש, נתקבל בברכה ע"י כל הקהילות האלה כולל הקהילות בכל צפון איטליה.

גרנו בווייה סאנט אנדריאה, בדירה שהעמיד לרשותנו אסטורה מאייר ראש הקהילה הוותיק והנדיב. אשתו דאגה לתת לדירה המיוחסת צביון ישראלי, כאשר מילאה אותה בתמונות של ציירים ישראלים מהאוסף המפורסם של המשפחה: גלעדי, סימון, גוטמן, מוקדי, כהנא ואחרים.

הקונסול במילנו היה כפוף לשגריר ברומא, מרחק של 500 ק"מ. אבל נסים פעל בד"כ באופן עצמאי ואוטונומי, והצליח להפיח הרבה חיים ופעילות, גיוס תומכים וכיסוי עיתונאי אוהד לישראל בכל צפון איטליה. ראוי לציין שמילנו הייתה הבירה הכלכלית, התרבותית והפוליטית - מפלגתית של איטליה. רומא לעומת זאת מתחברת לאימפריה העתיקה ושרידיה, לרנסנס באומנות וכמובן למרכז השלטון. במילנו פעלו התיאטראות החשובים, האופרה "לה סקאלה" המפוארת והמקצועית, הבנקים הגדולים, התעשייה ומרכזי טכנולוגיה מתקדמים ביותר. מילנו וטורינו גם היו מרכזים להוצאות ספרים חשובות כמו מונדדורי, פלטרינלי ועוד, ושל סופרים איטלקים מהשורה הראשונה כמו פרימו לוי ומורביה ונטלי גינזבורג. הקהילה היהודית הייתה מאוד תוססת. הגברות האלגנטיות התחרו בארגון מגביות למען ישראל. בעיקר בלטו "ויצו" ו"עליית הנוער". הקונסול תמך בכולם והרבה לבקר במרכזים היהודיים לאורך שפלת הפו (גנואה, טורינו, פדובה ונציה, בולוניה ועוד) כדי להביא את דבר ישראל ולעודד את הקשרים שלהם עם הארץ. בלטו קשריו עם סוחר הבולים הגדול בולאפי, שייצג גם את בולי ישראל. ביה"ס היהודי במילנו שגשג ותנועות נוער יהודיות דיברו על הגשמה. האווירה הייתה אוהדת. בלטה גם אהדת המפלגות הדמוקרטיות הדמונוצרית, הסוציאליסטית, הסוציאל-דמוקרטית והליברלית, שנענו ליוזמתו של נסים והקימו ארגון משותף בשם UDAI– הברית הדמוקרטית למען ישראל.

עובדי מילא את חובותיו לבית ספרו ברצינות מלאה. הוא למד גם איטלקית וזכה לשבחים רבים ממוריו. אולם, כל מעייניו היו נתונים לכדורגל האיטלקי. הוא השתתף בתחרויות רבות כצופה, והפך לאוהד 'אינטר' מובהק ועל כן אוטומטית הפך לאנטי 'מילן'. הקבוצה המילנזית היריבה. בחדרו היה תלוי דף עם החתימות של כל שחקני אינטר. באחד הימים כשהקומיקאי המהולל דני קיי התארח בביתנו הוא הקדיש לעובדי את תמונתו עם חתימה למזכרת. עובדי נותר מנומס אך אדיש למדי. מהי חתימתו של דני קיי אל מול דף החתימות של שחקני אינטר!.

כמו כל ילדי ישראל בשליחות בחו"ל זכה גם עובדי בחופשות כפולות הן אלה הקשורות במסורת ישראל והן של חגי הגויים. פרגנו לילדים ולמורים. תופעה אחת שמעצבנת את כל ההורים בארץ חסכנו לעצמנו: :'אסרו חג'. לאיזה מטרה נועד יום זה? פתרונות להסתדרות המורים.

החופש הגדול נמשך עד סוף ספטמבר. ימים אלה מוקדשים לאתנחתא משפחתית בבתי הקיץ הפרטיים או השכורים. ה"ווקנצה" מקודשת לאיטלקים. מדי חודש בחודשו יקפיד כל שכיר להפריש סכום כספי מסוים לתקציב המיועד לכך. החופשה השנייה בגודלה ומוקפדת לא פחות היא חופשת כריסטמס – 'נטלה' באיטלקית וסילווסטר. בכל העולם המערבי ימי טרום כריסטמס הם חגיגה גדולה לאנשי העסקים ולכל האזרחים. שפע של מתנות, הפתעות, ציפיות ואהבה, חידוש יחסים שהשתבשו, פינוק למי שקופח, תשומת לב למי שנשכח, אהבת אם, אהבת אב, אהבת משפחה רחוקה וקרובה, חברות והתחברות בצוותא אנושי חם לאלה שיכולים להרשות זאת לעצמם. כולם פוגשים את כולם בקניוני הענק.

כשמגיעים לערב החג עצמו נגמרת הפרהסיה. בבית מתכנסים הכול מסביב לעץ האשוח המקושט בפנסי אור, בסרטים צבעוניים ופעמונים והפתעות (!). נצנוצי האור נשקפים מבעד לחלונות ונפגשים עם הילת הכוכבים בחיבור חובק עולם. למזלנו, נופל חג החנוכה בערך באותו הזמן. כך יכולים ילדי היהודים להדליק נרות, לשחק בסביבונים ולרקוד סביב החנוכייה. שלהבות צנועות אבל עתיקות יומין מצטרפות לחג האור.

זכורתני בשוודיה, סם וליזה זוג מעורב, הוא רופא ישראלי והיא ציירת, אומנית שוודית. הם נפגשו בפאריז בתקופת הלימודים ואחרי שהייה קלה בישראל השתקעו בשטוקהולם. גם ילדיהם נחלקו בין הדתות. דני הבן, יהודי שומר מצוות ורופא כאביו. שתי הבנות המשיכו את מורשת אימן. עם המשפחה הזאת הדלקנו נרות בחנוכה ורקדנו סביב עץ הכריסטמס לצלילי שירי עם שוודיים. ליזה הגישה מאכלים מסורתיים לא הכי כשרים, אבל הבטיחה שהם מקפידים לאכול מצות בפסח. החיים האלה בכפיפה אחת, של תרבויות שונות ומסורות נפרדות תרמו הרבה לפתיחות, לסובלנות ולקבלת האחר באישיותו של עובדי. גם אנחנו נחשפנו למגע ישיר וקרוב עם מורכבותה של המציאות.

בתקופת מילנו חגגנו את נטלה (חג המולד) ואת  New Year בסן רמו, עיירת קיט בריוויירה האיטלקית השוכנת לחוף מפרצים של הים הליגורי, לרגלי האפנינים היורדים אל החוף ומקיפים את העיירה התיירותית הבנויה על מורדותיהם. החורף כאן ממוזג, מזכיר מאוד את מזג האוויר של ת"א. קצת יותר קר אבל בהיר למדי והשמש נדיבה גם היא. בהרים הגבוהים אפשר לגלוש בשלג, והתיירים יכולים ליהנות משני העולמות. רבים מהמילנזים וביניהם מכרים וידידים שלנו נהגו לבלות את הכריסטמס בסן רמו. היא גם מפורסמת בקזינו שלה ובמלונותיה המהודרים. אנחנו מצאנו לנו מלון צנוע, ביתי, השוכן ממש על החוף, 'בו ריבז'' (החוף היפה). במשך שנים בילינו שם חורף וקיץ. ממילנו, מרומא ואפילו מאפריקה הגענו לבו ריבז'. הרגשנו אורחים רצויים. הספקנו אפילו לחוות חילופי דורות. בביקורנו האחרון הבן כבר מילא את מקום האב שיצא לגמלאות. בו ריבז' בשבילנו קשור לנצח עם המנטרה של הקינוח. לקראת תום הארוחה ניגש אליך בד"כ אחד מבני המשפחה ושואל: מצ'דוניה? פרוטה פרסקה? ג'לטו? או קרם קרמל? כלומר: סלט פירות? פירות טריים? גלידה? או קרם קרמל?. כך במשך כל השנים תמיד באותה אינטונציה. עובדי בחר בפרוטה פרסקה, אני במצ'דוניה, תמי בג'לטו ונסים בקרם קרמל. כשנוסף אודי למשפחתנו הוא בחר כמו תמי בג'לטו. פעמים רבות במסעדות שונות בעולם, כשהתקרבנו לקינוח היה עובדי חוזר על המנטרה וכולנו פורצים בצחוק מתגלגל.

בחורף בסן רמו הילדים היו שוכרים אופנים ורוכבים על מסלולים ארוכים שנועדו לכך. בקיץ היו מתרחצים בים ושטים בסירות גומי. זה היה שם, בסן רמו כשעובדי, שבא לבקרנו מהארץ, ירד מן הרכבת, בחור קסם, גבוה ורזה בהרבה מכפי שהיה כשנפרד מאתנו, הרים מולי ידו בתנועת סטופ! ומנע ממני לחבקו ולנשקו אחרי כמעט שנה שלא ראיתיו. מהווטו המפתיע הזה קשה היה לי מאוד להשתחרר. עובדי, מאז היותו נער מתבגר, שמר כל השנים על מרחק פיזי, חוששני שמעצור זה הכביד גם עליו.

חיבבתי את סן רמו, גם כמקום מנוחה ובילוי וגם בגלל מקומה בזמר האיטלקי. כאן נערכו הפסטיבלים, כאן צמחו הלהיטים, הלהקות והכוכבים החדשים: דלידה, ז'ני מורנדו , ריטה ועוד. נעשינו בקיאים בשמות הכוכבים הזוהרים והפופולריים, צופים בהם בתוכנית קנצוניסימה בטי.וי. עובדי היה מוכן לוותר על התוכנית רק כשהציגו בקולנוע סרט עם לואי דה פינס. הוא לא דילג על אף סרט של הקומיקאי הצרפתי. ולעתים קרובות אף צירף אליו את אבא. אני, כאחת שצריכים לפרש לה קריקטורות, לא מצאתי עניין בסרטים האלה. לנסים ועובדי היה כבר קוד של בדיחות בנושא, מה שגרם להם לצחוקים שלא יכולתי לקחת בהם חלק.

בחופשות סן רמו, הצטרף נסים לחברת המילנזים בקזינו המפורסם. זה היה must שלעתים שכרו בצדו. היו פעמים שנסים החליט לשנות מזל ולנסות כוחו במונטה קרלו הקרובה. כך זכינו גם אנחנו לעלות למונקו, ליהנות מנופיה המרהיבים וממכמניה ההיסטוריים. זה היה כמובן קוריוז חביב. אם שיחק לנו המזל, היו הילדים חוזרים הביתה עם מתנות נאות, עליזים ושמחים וכל הדרך חזרה במכונית היינו שרים שירי מולדת. עובדי הבוגר היה מייצג את הבס! ואנחנו ענינו במקהלה. רק על הגשרים שהוצבו מעל עמקים עמוקים כתהום דממנו, כדי שהמכונית תהיה יותר יציבה. עם הגשרים האלה, שנראו כדחלילי מתכת גבוהים ודקים, ואחריהם מנהרות עמוקות וחשוכות. נסים התמודד. אבל בכבישים מתפתלים החותכים במורדות ההרים התלויים על פני תהום, כמעט שלא נשמנו. תודה לאל, בהמשך השירות כבר היו לנו נהגים מקצועיים מנוסים ואמיצים (!) שטיפסנו איתם מעלה מעלה בבטחה ובנחת.

קפריסין תהיה אתגר טיפוס עם הנהג היווני והנועז פידיאס. נעמוד על הפסגה ונצפה על הים התיכון ואיש לא ישווה לנו.

במילנו הוצאתי רשיון נהיגה. התקנאתי בכל פשוטי העם המצליחים בטסט הראשון. מדריך הנהיגה שלי לא היה מרוצה, הייתי 'דיסטרטה' בעיניו ובצדק. פיזור נפש, פגם מולד, כנראה. את מבחן התאוריה ערכו לי בע"פ. האיטלקית העילגת שלי דווקא עזרה לי לעבור אותו בקלות. גם בוחן הנהיגה היה נדיב. קבלתי רשיון וצ'ינקוה צ'נטו (פיאט 500). הישראלים היו מתביישים לנהוג בפצפונת הזו, אבל באיטליה היא שמשה הרבה צעירים וגברות נכבדות שהשאירו את המכוניות הגדולות שלהם לנסיעה אל מחוץ לעיר. הם העדיפו לתמרן בקלות בתוך העיר בפיאט הקטנה. הייתי גאה בקטנה שלי, אבל לא לזמן רב.

ברומא, תחנתנו הבאה, עמדו לי למכשול העליות הרבות שהרי לפי המסורת רומא בנויה על שבע גבעות. כשהייתי בהריון עם אודי פרשתי. עד היום אני מצטערת על כך.

השידוך שלנו עם מוסיקה היה מאוד אמיץ במילנו. בראש ובראשונה האופרה הנודעת לה סקלה בוויה מנצוני. רפאל אריה, מזמריה הבולטים הפך לידיד. כנראה ניסה להתרפק באמצעותנו על השנים הצעירות בהן עשה את צעדיו הראשונים באופרה הישראלית בהנהלתה של אדיס דה פיליפ. הבס שלו היה מן הטובים והעמוקים בעולם. לא היה פאוסט משכנע ממנו. כל הופעות הגאלה של האופרה הפכו את העיר רוחשת כמרקחה. הגברות התדפקו על דלתות המעצבים והזמינו שמלות ערב מפוארות ויקרות. מאופקות ולחוצות בתוך המחוכים, ישבו בתאים שלהם לצידם של הבעלים המעונבים, נעזרות במשקפת במטרה לראות ולהיראות. אני חיבבתי את ה'חברה' מקצות היציעים העליונים עם הברוו או קריאות הבוז.....

ביקרנו מספר פעמים בהופעות של האופרה המהוללת הזו, ואף הוזמנו לתא הפרטי של משפחת ידידים. אחרי שנים רבות של ניכור מוחלט מצד התרבות הישראלית כלפי האופרה, היא חזרה ברוב הדר לחיים המוזיקליים שלנו בארץ. היכל גולדה משמש לה בית יפהפה מלא וגדוש על אף המחירים המאמירים. בנות ישראליות כשרוניות גילו את סוד פיתוח הקול ואת ההנאה הרבה בתפעול מיתרי הקול. צצו כפרחים זמרות אופרה מקסימות הגורמות הנאה לציבור רחב באולמות האופרה בארץ ובעולם כולו.

מילנו גם התברכה בתזמורת סימפונית מעולה - תזמורת רשות השידור. היא שוכנה באולם מוארך וגבוה כנראה אולם ספורט לשעבר, שענה על דרישות האקוסטיקה, החשובות במיוחד לקונצרטים משודרים.

גארי ברטיני שלנו הוזמן לנצח על התזמורת וזכה לתהילה רבה. היה נעים לבלות עימו אחרי הקונצרט בבר חשוך על יין איטלקי משובח. היינו מאוד גאים בו. לא פחות גאים היינו בתזמורת צה"ל בניצוחו של ריקליס, שיצאה לסיבוב הופעות באירופה, אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים. דני קיי הוזמן לנצח על התזמורת במילנו, וכידוע אינו קורא תווים. הניצוח שלו בנוי על אינטואיציה בעלת חושים חדים מאוד, והמימיקה ההומוריסטית שלו מוסיפה חן למוסיקה והשראה לנגנים. בכל השעות, שלפני הקונצרט היה מאוד מתוח. הופתענו לראות שחקן ותיק, איש במה וקולנוע כה מנוסה מתקפד בתוך חרדה כבדה. נסים חבר לו בכל שעות אחה"צ. הם טיילו ופטפטו כדי להעביר את הזמן.

בערב, באולם, החוויה הייתה עצומה. הנגינה מרגשת והקהל ממש עוצר נשימתו. בהתלהבות חברו כולם, הקהל, התזמורת והמנצח ל''התקוה" מהדהדת ומרעידה לבבות. בקבלת הפנים שערכנו לדני קיי בביתנו, עם כל המי ומי של מילנו, אחרי הקונצרט, הוא היה כבר רגוע מתבדח וצוהל, שותה ואוכל. את החתימה על תמונתו בשביל עובדי, דאגנו להוציא ממנו לפני שיהיה שתוי. כולנו היינו קצת שיכורים, אמנם לתקופה מוגבלת, אחרי הניצחון המופלא של מלחמת ששת הימים.

אירוע מוזיקלי הרבה יותר שקט ומעודן, ערך בבית הקונסול ארגון ויצ"ו. חדר האורחים שלנו היה גדול, העמדנו את הקלוויצ'מבלו בפינת החדר, ומסביב כסאות לקהל התורמים. גבירות ויצו דאגו לארגון ולכיבוד. והנה שעת הקונצרט מתקרבת, לפתע נזעקתי: ומה עם פרחים למנגנת? עובדי מיהר לחפש בחנויות הפרחים וחזר בידיים ריקות, הכול סגור. – מה ההתרגשות? יושבת ראש ויצ"ו פתחה בפני את המקרר והראתה לי סידור מקסים של אורכידאות בתוך מיכל שקוף ומעוצב. מאז יש לי יחס של כבוד לאורכידאות, סחלבים בלשוננו, על אף העובדה שהן הפכו בעת האחרונה זמינות ושוות לכל נפש. כיום הן ניצבות אצלנו דרך קבע בעדינותן האצילית לצד תמונתו הכמעט מחייכת של עובדי.

המוסיקה הקלאסית הייתה חלק אינטגרלי מחיי התרבות שלנו. השתדלנו להנחיל אהבה זו לילדים. התוצאה הייתה מאוד מגוונת. עובדי התמכר שנים רבות לרוק. בשנים המבוגרות יותר כבש הג'ז את לבו. כשפינינו לו את המנוי שלנו בגלל אילוצים כלשהם הגיב בהנאה: הערב אוכל להעמיק חשוב בליווי מוסיקה טובה. תמיד עבד ולמד כשהרדיו או המערכת ברקע. תמי שלנו, לאחר ניסיון קצר ליד הפסנתר, ויתרה על הרעיון. אימונים במשך שעות ארוכות, בלי ויתורים, לא התאימו לטמפרמנט שלה. אודי הצעיר ניגן שנים רבות על קרן יער. עד היום קול הקרן הצרוד מעט, מעביר רטט בתוכי. אבל הקרן של אודי שקטה, זנוחה מחכה אולי לימי הפנסיה העליזים.

הפסגה של מערכת יחסים אמפטית עם האיטלקים נוצרה במלחמת ששת הימים. גל של אהדה, הזדהות ונכונות לעזרה הציף את איטליה, בעיקר בחוגים הפוליטיים והתרבותיים בצפון. תחילה זרמו התרומות הכספיות. מי בצ'קים כבדים ומי בצרורות מהוהים של שטרות , שהיוו את שארית חסכונותיהם של אנשים דלים. המוסדות היהודים למיניהם ערכו ערבי הזדהות ומגביות. האיטלקים הכינו ציוד ואלפי אוהלים כדי לקלוט את הפליטים היהודים האמורים להגיע לחופי איטליה כש"ייזרקו לים" כפי שהצהיר עבדול נאצר. תקופת ההמתנה מתחה את עצבינו. דאגנו מאוד למשפחה בארץ, ובעיקר לחיילים. עם כל ההערכה כלפי הרצון לעזור, נפגענו מאוד מחוסר האימון בכוחנו להדוף את האויב ולנצח. כל ישראלי יודע כי להפסיד אנחנו יכולים רק פעם אחת בלבד.

שישה ימים! הניצחון היה מזהיר. אזרחי איטליה נותרו פעורי פה. תמונות של דיין ורבין נראו בכל מקום. גנרלים ישבו בבתי קפה רכונים על מפות ומכינים תדריכים להוראת מלחמת הניצחון הזו בכל בתי הספר הצבאיים. כלם דיברו בישראל וגבורתה. כולנו הרבינו להשתבח ולשמוח.

אבל אויה לנו, למשפחתנו. אברמיק, בעלה של אחותי רותי מסאסא, נפל בגולן מול הסורים. עזבתי הכול, נסעתי עם עובדי ותמי להיות עם משפחתי האבלה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנפגענו בשכול. במלחמת תש"ח נהרג חיים בן דודי בקרבות בנגבה.

כשהיגענו ארצה, חשנו אווירה של הקלה ושחרור. בארץ שררה תחושת הצלה מאיום כבד, מאסון לאומי מחריד. היינו שיכורי ניצחון. אבל אין כמו השכול הפרטי. את הכאב הזה רק אתה עצמך יכול לחוש במלוא עוצמתו. הוא כוסס מבפנים והופך את קרביך נגועים ללא תקנה בצריבה שלא תאוכל.

אנחנו אומה מיוחדת, שמצד אחד שולחת את בניה למלחמה, למוות, לעקידה, ומצד שני מצרה על כל נפגע וצמודה יום ולילה לחדשות. עם שחי בחרדה מתמדת אבל בשום אופן לא מאבד תקווה. גם כשהשכול פוגע בך במישרין אתה ממשיך, אבל לעולם, לעולם לא תשוב להיות מה שהיית.

כשלושה חודשים היינו עם רותי ובנה רועי בארץ. הכאב היה מר, הצער היה עמוק. עם מותו של עובדי הצטרפנו גם אנו למשפחת השכול. אין כל כך כוח להמשיך בלעדיו. למותר לציין שאהבתנו האדירה לזכרו ודמות המופת שלו הם הם התמריץ לגונן ולתמוך ולהמשיך את הביחד המשפחתי, שהיו כה יקרים לו.

למילנו כבר לא חזרנו. נסים התמנה ליועץ מדיני בשגרירות ברומא ועבד בשיתוף פעולה הדוק עם השגריר החדש אמיל נג'ר, אחרי תקופה שבה שימש כממונה זמני על השגרירות. אז ניהל נסים בהצלחה את המו"מ הדיפלומטי עם ממשלת איטליה, ובאמצעותה עם ממשלת אלג'יר על שחרור מטוס אל על שנחטף על נוסעיו ברומא והועבר ע"י הטרוריסטים הפלשתינאים לאלגיר. שחרור המטוס על נוסעיו הייתה הצלחה דיפלומטית, שבה נטל נסים חלק מרכזי. המעבר לרומא היה מאוד חיובי מבחינתו של עובדי. הוא התקבל לבי"ס מאוד הולם, בית הספר האמריקאי 'שמעבר לים' Overseas School, למדו בו עוד חברה ישראלים חמודים וחכמים.

רומא הייתה צומת למבקרים רבים מן הארץ, קרובים ופחות קרובים.

ברומא כבר היינו כולנו בשלים לקליטה יותר בוגרת של התרבות העתיקה והרנסנסית, והפנמה מעצבת של התרבות האיטלקית היום יומית כולל שפת הנפש ושפת הגוף.

 ב.רומא

שלוש שנים שהינו ברומא. למדנו להכיר אותה לפני ולפנים. את השפה כבר הכרנו לאחר שתי שנות שירות במילנו. נהנינו מאוד מההכרות ומהחוויות שהעניקה לנו העיר הקסומה הזו. אני השתתפתי בחוג לאומנות במרכז התרבותי של דנטה אליגיירי. מוסד זה קיים בהרבה בירות בעולם והוא מהווה שופר לאיטליה בכל רחבי העולם. ברומא ההנאה כפולה ומכופלת, כי המחשת התיאוריות האומנותיות והפרשנויות השונות מתבצעת במוזיאונים עצמם, אל מול היצירות המקוריות.

הכרנו כל סמטה ברומא. ידענו איפה מוצאים את הגלידה הטובה ביותר בעיר, ואיפה תקבל את האספרסו לונגו ביד נדיבה, יכולנו להמליץ על השוקולד המועדף (בצ'י פרוג'ינה, כמובן),  ובאיזה מסעדה אפשר למצוא את שורשי הטרטופי, הארטישוק המטוגן, הכי קריספי שאפשר - רק בגטו! בטראס טברה, יכולנו להמליץ על טרטוריה נפלאה מול הפנתיאון. והמוצרלה, המוצרלה! כמה היא חסרה לנו בארץ. הפיצות אצלנו, חייבים להודות, הן חיקוי עלוב בלבד. את רוטב הבולונז אימצנו והוא הפך לחלק מהתפריט המשפחתי. עובדי היה לפעמים מגניב לתוכו שמנת, וכמו את כל המאכלים הלא דיאטטים אכל תמיד בהנאה מרובה ובנקיפות מצפון...

גרנו בוויה קאסיה אחד מרחובות היציאה מרומא המקיפים את העיר. שם היה גם ה- Overseas School, בי"ס מעולה. רוב מוריו היו אנשי אוניברסיטאות מארה"ב, שבאו לרומא לשנת שבתון או חופשה והיו מעונינים בהכנסה נוספת. ברומא גרו ישראלים רבים שהיו בשליחות: אנשי אל על, משרד התיירות, אקדמאים בהשתלמות או מחקר, אנשי השגרירות, הנספחות הצבאית, משרד החקלאות שליד FAO ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, שמרכזו ברומא ועוד. עובדי פגש חברים ישראלים רבים ונוצרה ביניהם חברות הדוקה ואינטנסיבית. ביניהם היה יוסי קאסוטו , בנו של שליח אל-על. הוא הפך לעובדי לאח, ידידות שנשמרה עד לרגעיו האחרונים של עובדי. במשפחתנו, כאשר רצו ללגלג על הקרבה היתרה בין השניים היו אומרים בלדינו 'דוס קולוס אין אונה ברגה' - שני ישבנים במכנס אחד.

חבורת הישראלים הצעירים נפגשה מדי שבת בבוקר, כל פעם בביתו של אחד הבנים כדי ללמוד ולהתעדכן בחומר הלימודים בארץ: תנ"ך, לשון עברית, ספרות והבעה. בני כספי התנדב ללמד אותם. הוא וזהבה אשתו היו סטודנטים ברומא. הבנים אהבו והעריצו אותם. הם מצאו אצלם בית חם, אוזן קשבת, ולב פתוח והתייעצו אתם גם בעניינים אישיים.

ביתנו הבא היה בברונו בואוצי, פריולי, רומא, היה זה משכן רחב ידיים. יכולנו להעמיד לרשות הבנים חדר אחד, המחובר לרחבת הגג. החדר הזה שימש אותם כמעבדה כימית. הם קנו ציוד מתאים: מבחנות, מאזניים, מכשירי הבערה ומדידה וחומרים כימיים שונים. לעתים קרובות התכנסו אחרי הלימודים וערכו ניסויים. כימאים מפורסמים לא הפיקה קבוצה חרוצה זו, אבל האתגרים,הדיונים, ההתלבטויות, הפתרונות וסימני השאלה תרמו להם הרבה כאנשי מדע וחוקרים בעתיד. כשהתפזרו, אחרי שנים, איש לדרכו ארזו את תכולת המעבדה הקטנה בארגזים חתומים, שנשארו אצלנו למשמרת במשך שנים רבות.

לפני חודשים אחדים, כשעברנו לדירה חדשה ברחובות וכבר היינו מודעים לכך, שעובדי לעולם לא יזדקק לאוצרות הכימיים שלו (נכון גם לגבי שאר החברים, שפנו לעיסוקים שונים). איתרנו את הארגזים, פרצנו את המנעולים ומצאנו את הכול ארוז בעיתונים מצהיבים, נושאי תאריכים שלפני למעלה משלושים שנה.

ביה"ס בוויה קסיה היה תפור היטב על הצרכים של עובדי. השיטה עבדה כך שכל תלמיד השתייך לכיתת אם, אבל הוא יכול להתקדם ולהשתלב בכיתות גבוהות יותר לפי הישגיו. כך, למשל, עובדי למד בכיתה ח' ככיתת אם ובכיתה י' במתמטיקה. ניידות קונסטרוקטיבית זו התאפשרה במידה רבה בגלל מספר התלמידיםהנמוך יחסית בכל כיתה ובביה"ס בכללו, וגם הודות לליברליות ולפתיחות של צוות המורים ושל ההנהלה. הליברליות של ביה"ס התבטאה גם במעמד שקיבלו התלמידים, ובהתחשבות בהעדפותיהם.

עובדי היה תמיד ילד קורא ספר. בכיתה א' בשוודיה כבר היה מחליף קבוע בספרייה. כנער קרא ספרים ובלע אנציקלופדיות לילדים. במילנו היה קונה בדוכנים שברחוב ספרים מצוירים (קומיקס), עם טקסט איטלקי קצר, וכך למד איטלקית ואף שלט בה. ברומא התעניין בספרות אמריקאית.

הוא בלט בכיתתו, בOverseas School - בעושר השפה האנגלית וצחותה. במיוחד אל מול התלמידים ממוצא אמריקאי שלקחו הכול ‘easy’. אולם לשירה אנגלית - poetry- לא התחבר. פעם, פעמיים בשבוע היה מקבל כשיעורי בית, ללמוד בע"פ קטעי שירה. הוא היה מהלך בחדרו הלוך ושוב ומנסה לשנן את אשר הוטל עליו בסלידה לא מבוטלת. כיון שלא היה טיפוס מקטר ומאידך היה בעל תושייה, ניגש מייד לפעולה. הוא ארגן כמה חברים ויחד פנו אל ההנהלה ודרשו שינוי בתכנית הלימודים בספרות. דהיינו, פרוזה במקום שירה. המורים הנבונים נענו באהדה, בחזקת "חנוך לנער על פי דרכו". גם כיום אני שומעת את נכדי העצמאיים: אתם לא תקבעו בשבילי! , אני מחליטה עלי!, תוצאה של הביטחון העצמי שכה טיפחנו אצלם, אשר כמו בומרנג חוזר אל ההורים, שהולכים ומאבדים סמכות.

עובדי היה מודע לכוחו ולאישיותו בגיל מאוד צעיר. אני נזכרת בוויכוחים שהיו לו עם סבתא. היא הייתה מאוד אוטוריטטיבית. הוא היה נעמד מולה בפיסוק רגליים קל כששתי ידיו על המותנים, עמידה מאוד איתנה קרוב, קרוב לפניה ללא מורא ומכריז: "לא מכריחים ילדים קטנים". כשהיינו שולחים אותו למקלחת, אחרי יום של פעילות, היה מתמהמה בדיוק כמו ילדיו היום. (רגע! עוד שנייה, חצי דקה) הם, לא נדרשים לשכנועים. אבל עובדי חייב היה לשכנע: "לא כל דבר אוהבים בחיים, מותר גם לשנוא משהו – אני שונא מים!". כמובן שלא יכולנו לוותר. כשהתבגר הוא לא ויתר לעצמו. בכל תקופת מחלתו לא החסיר יום במקלחת, אפילו כשכבר נזקק לעזרה.

חוויה מיוחדת סיפק לעובדי ביה"ס בהפקת המחזמר "אוליבר" על פי צ'ארלס דיקנס. זאת הייתה התנסות עשירה וצבעונית. עובדי היה אחד היתומים המסכנים והרעבים של פייגין הרשע, הזועקים בקול:food’!food! הוא לקח על עצמו את התפקיד, כרגיל, כל כך ברצינות. השתתף בכל החזרות, התאפר וארגן לעצמו את סמרטוטי היתום המסכן. הבימוי והביצוע היו מאוד מוצלחים. המעורבות והאמפטיה של עובדי, ממש מרגשים. הזמנו להופעות את כל המכרים. ביניהם את מרגוט וג'ו הופמן שהגיעו משוודיה. עובדי היה כה מרוצה מעצמו כשחקן, וכאשר תכננו הצגה נוספת בביה"ס מייד התנדב. הפעם הוצג המחזה באחת הכנסיות ברומא. אנחנו לא התלהבנו במיוחד, ולשמחתנו גם התעניינותו של עובדי נדדה לכיוונים אחרים.

קודם כל הוא הפך למדריך תיירים מנוסה, "מוסמך" ומתנדב.

כבר ציינתי שדירתו של איש השגרירות הופכת בעל כורחו, של בעל הבית לבית הארחה, לקרובים, וקרובי קרובים, למכרים ולמכרי מכרים. ככל שאתה מרחיק נדוד הלחץ קטן. אבל,זכורתני, גם לשטוקהולם הרחוקה הגיעו שני זוגות וילדיהם. זוג אחד מכפר ביל”ו, כפר ילדותי, פלוס זוג חברים שלהם. הם התמקמו בביתנו לשבוע ימים. הציבו מזרונים לרוחב הסלון. בערב, יצאו לבלות. הביביסיטינג שלי היה כלול ב"עסקה " הכוללת: לינה, חצי פנסיון ושמרטף בלי הגבלת זמן. ארחנו אותם בלבביות . אולם, לאחר שבוע בערך, נקבעה בביתנו מסיבת עיתונאים עקב שידור רדיו מאוד פרובוקטיבי. זאת הייתה תקופה טובה לנו בשוודיה, והעיתונות עדיין פתחה בפנינו את שעריה, לעתים אפילו בהבנה לטיעון הישראלי. קשרים אישיים מיוחדים של נסים עם התקשורת תרמו אז לדעת קהל אוהדת. האורחים שלנו מישראל נתבקשו על ידינו בכל האדיבות הראויה, לפנות את הדירה. הדבר מאוד לא נשא חן בעיניהם, ואפילו עשו לנו "בושות" בשובם ארצה. שבוע של מלון חמישה כוכבים נמחק כלא היה. מקרים דומים חזרו על עצמם לא פעם .

כיום קיימים, דומני, חניונים רבים סביב אתרי תיירות במחירים נוחים, ונציגי ישראל בחו"ל זוכים בד"כ לחיות את חייהם הפרטיים ביתר שלווה. רומא, כמובן, הייתה מוצפת. קרובה, מושכת. הרומאים הרי היו בני בית בארצנו לפני אלפיים שנה ושער טיטוס מעיד על כך כאלף עדים. איך לא נרגיש מול השער המעוטר בכל אוצרות בית המקדש שלנו כבני בית? ואכן הם הגיעו בהמוניהם. קרובי משפחה מקיבוץ להב, מירי אחותי ודוד,חברים של רותי, אחותי מקיבוץ סאסא, בודדים או קבוצות, בני כפר ביל”ו ובני הדודים. אפילו משוודיה הגיעו ג'ו ומרגוט החמודים. יחד נסענו לקברות האטרוסקים, יחד צפינו ב"אוליבר טוויסט", והתלהבנו ממשחקו של עובדי. כמזכרת קנו לעובדי את התקליט, שנשאר אצלנו עד שהפטיפון הוחלף במערכת דיגיטלית.

הכנו מסלול תיירות, פחות או יותר מובנה, אם כי היו כאלה שזכו לתפריט אישי. את רפאל אריה ואת אשתו הזמנו לאופרה ברומא. את הגששים הצעירים ארחנו בגינת ביתנו בוויה קאסיה. באופן כללי התוכנית כללה sight seeing במרכבות הסוסים לשם התרשמות כללית, כל הפייאצות {הכיכרות} כאשר עוצרים במיוחד מול המרפסת בפיאצה ונציה, שבה נהג מוסוליני להופיע בפני קהלו המריע, קרוב, קרוב לפייאצה וויטוריו עמנואלה הבוהקת למרחוק בשיש הלבן שלה. את 'התרבותיים' יותר כיוונו למוזיאון הוותיקן, לסן פטרוס, לקפלה הסיסטינית ולפורום רומנום. חלילה לא לדלג על פסל 'משה' המפורסם של מיכאלאנג'לו בכנסיית St. Pietro Di Vincoli בסמטה צדדית קרוב לשער טיטוס. המסלול המשיך לטברה (נהר הטיבר) , כשחוצים את הגשר מגיעים לגטו היהודי ולביה"כ המפואר והיד נטויה....

עובדי בעל התושייה הציע להחליף כוחות. "אני אדריך את כל הצעירים שלא מחפשים ליקוקים וכיבודים". וכך הנער בן 14, הפך מדריך דייקן, מאורגן ובעל אורך רוח שאינו אופייני לגילו. מייד נכנס לפעולה. יום אחד הגיעה קבוצת צעירים רעבה. טלפון מיידי לפייאצה אוקלידה (מרכז מטעמים, הקרוב לביתנו) ותוך זמן קצר סופקו כריכים מלחם מרובע פריך במיוחד, חתוכים באלכסון למשולשים, והמילוי, שפתיים יישקו! הוספנו קולה לרוויה, וקדימה! לסיור מודרך. עובדי הדריך, פירט, וגם נתן עצות החשובות למבקרים באיטליה בכלל, וברומא בפרט: בשום פנים לא לשתות על הבוקר משקאות חריפים, הזמינים בבתי הקפה לצד האספרסו ומאפיינים את הרגלי הרומאים. המשקה החריף לא משפיע על תפקוד האיטלקים הרגילים בו. אבל הישראלים עלולים להיות מטושטשים ולפספס את ההנאות שרומא מציעה להם בשפע. הוא ידע להוסיף לכל אתר את הרקע ההיסטורי שלו. האנשים היו מרוצים והוא הרגיש גדול!!!

את הבר מצווה של עובדי חגגנו בארץ. ציינו אותו בעלייה לתורה בבית הכנסת של נונו בירושלים באופן צנוע ביותר. כל כך חבל שעובדי לא זכה להשתתף בבר מצווה של ירון שהתקיים שלושה חודשים לאחר מותו.ירון קרא בתורה בקול מלאכים צלול ומסתלסל בנוסח הספרדים. הצלילים הרעידו לבבות והיתמרו מעלה, מעלה, כאילו מחפשים את אבא. הדרשה הייתה מלאת השראה, וההדגשים מצמררים. ירון התעלה מעל עצמו. תודה לאל, כבר למחרת עם שתי רגלים על הרקע, חזר להיות נער בן שלוש עשרה, שובב, ומתפקד כרגיל כאילו שחרר מעל כתפיו מחויבויות כבדות מאוד.

למעשה, נדחה טקס הבר מצווה של ירון בשבועיים בגלל כנס שאורגן ע"י עובדי ופרנצ'סקה בשיתוף הבנקו ד'איטליה ברומא. גם לכנס הזה עובדי לא זכה להגיע. נסים הוזמן ע"י הבנק לשאת שם דברים לזכרו. גלי האהבה לעובדי עטפו אותו מכל עבר. כולם דיברו בו ורבים מהצעירים ברומא, שהשתתפו בכינוס, ציינו שדרכם האקדמאית והמקצועית נותבה בהדרכתו. במושב המיוחד לזכרו סיפר נסים על השורשים האיטלקיים של עובדי, שהיה להם משקל משמעותי בהתפתחותו ובתפיסת עולמו. כל הנוכחים עמדו על רגליהם ומחאו כפיים לזכרו במשך כמה רגעים.

לא אוכל להיפרד מאיטליה מבלי להזכיר שני אירועים בולטים בחיינו כמשפחה, וכנציגי מדינת ישראל שבשירותה פעלנו.

האירוע הראשון – נולד אודי שלנו! בן הזקונים, בסלווטורה מונדי. ביה"ח היה צמוד לכנסייה, וארגונית נוהל על ידי נזירות. בכל החדרים היו תלויים צלבים, והמלאכים בלבן היו נזירות טובות לב. את הברית קיימנו בחדר הקבלה של ביה"ח. נסים דאג לפנות את כל הסמלים הנוצריים. לאט, לאט, צעדו הנזירות בזו אחר זו, כשהראשונה נושאת את הרך הנולד ומוסרת אותו לסנדק הרב טואף, רבה הראשי של רומא, לקיום טקס הברית. עד היום מתלוצצת תמי שאודי שלנו הגבוה והתמיר ורחב הכתפיים, הוא איזה איטלקי שהוחלף בטעות בסלווטורה מונדי,ויושע האורגינלי מסתובב, כנראה, אי שם בסמטאות רומא. באלף עדויות אנו דוחים כל תרחיש מסוג זה. אף פעם לא הבחנתי כמו עכשיו, מה רב הדמיון בין אודי לעובדי. אנשים שלא הכירו את אודי, ממש מצטמררים כשהם פוגשים אותו באירועי זיכרון, ונדמה לרגע שהנה עובדי חזר אלינו.

המאורע השני היה חטיפת המטוס הישראלי של אל על לאלג'יריה. זו הייתה חטיפת המטוס הראשונה שפיתחו הטרוריסטים הערביים כשיטה למלחמתם בישראל. עדיין לא גובשה הגישה החד משמעית שבני ערובה חטופים לא פודים אלא משחררים. ממשלת איטליה ניהלה את המו"מ עם החוטפים, ונסים הממונה על השגרירות בשם ישראל, ניצח על משולש השיחות. ההתמקחות הייתה ארוכה, מייגעת וקשוחה, עם עליות וירידות. המחיר בסופו של דבר היה סביר (יחסית). החטופים נשלחו מייד ארצה, אנשי הצוות של אל על הגיעו לרומא נרגשים מאוד, וחיכו למטוס עצמו, שעל שחרורו התנהל מו"מ נוסף. נסים שהיה בוגר החוג להיסטוריה באוניברסיטת ירושלים, חש, שהפעם הוא לא רק שותף בפענוח התהליכים אלא בעצם מימושם. כשהצוות הוביל את המטוס לארץ הם הזמינו את נסים לטיסה, והוא היה הנוסע היחיד והאחרון שמחזיר ארצה מטוס חטוף. מודל זה לא החזיק מעמד משום שהחטיפות נעשו תוקפניות וסחטניות עד אימה.

עובדי סיים את חטיבת הביניים ב- Overseas School, מצליח, מרוצה, שיגרה, חברים. והנה שוב צו מעבר. נסים קיבל מינוי לשגריר בחוף השנהב, אפריקה. בשביל עובדי זו הייתה בשורה קשה מאוד.ידענו שהשינוי יהיה קשה לכולנו.

אהבנו את איטליה, תרבותה ושפתה. האקלים הפרו ישראלי וחגיגות הניצחון שאחרי מלחמת ששת הימים נעלמו בינתיים. על איטליה עבר גל עכור של איבה שנוהלה בתיאום עם מוסקבה ע"יהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית שהייתה פנטית וקיצונית אבל בעלת השפעה רבה על העיתונות ודעת הקהל. היו לנו הרבה חברים איטלקים ואוהדים שהרימו ראש רק אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית.

חוויה מיוחדת חווה נסים כאשר נלווה לפמליית שר החוץ אבא אבן בביקורו אצל האפיפיור. נסים פגש שם את פאולוס השישי, דמות שברירית שביקרה לפני כן בישראל, אצל הנשיא שז"ר, בתקופה שקדמה למהפך הגדול החיובי ביחסים עם הוותיקן, מהפך היסטורי שאירע בתקופת יוחנן פאולוס השני הפולני.

נוסף לתפקידו כיועץ מדיני בשגרירות ברומא שימש נסים גם כקונסול כללי ברפובליקה של סן מרינו, מדינת-עיר זעירה השוכנת על צוק במרכז איטליה. אחת לשנה התכנס הסגל הקונסולרי בסן מרינו כדי להשתתף בטקסים הרשמיים של מדינה זעירה וציורית זו. הייתה זאת חוויה לכל המשפחה שהצטרפה לנסים במסגרת של טיול מהנה...

חמש שנים חיינו באיטליה (מילנו ורומא). סיפרו לנו הרבה על הערמומיות של האיטלקים. למדנו מהר שהם 'פורבי' (ערמומיים). שיתפנו פעולה עם ההתחכמויות שלהם כאילו אנו באים מהצד שלהם. עם שיש לו הומור טוב מסוגל לצחוק על עצמו. מבחינה זו איטליה הייתה שינוי גדול לעומת שוודיה. בארץ הקור אין חכמות! מילה היא מילה, שעה היא שעה, הסכם סגור על אופניו פשוטו כמשמעו. באיטליה, לעומת זאת, מחר זה מחרתיים במקרה הטוב, והבטחה זה חיוך הפתוח לפירושים גמישים. זה מעצבן אבל חביב.

ספרי התיירות מזהירים אותך להישמר מהטריקים של האיטלקים, למנות תמיד את העודף ולהיזהר מגניבות. עובדה היא שאף פעם אחת לא נגנבנו. קרה מקרה, כשטיילתי עם אודי וארנקי הכחול מבית נינה ריצ'י היה תלוי על וו בעגלה, חזרתי הביתה בלי התיק. לא אוכל לדעת בוודאות אם נשמט ונפל או נגנב חלילה. לזכותו של ה"מוצא ההגון" ייאמר שהוא שלשל את כל המסמכים לתיבת מכתבים. אחרי יומיים קראו לי מהמשטרה לבוא ולקבלם. טרחה רבה נחסכה לי. הייתי מרוצה עד כדי כך, שפירגנתי ל"מוצא ההגון" את תיק העור הכחול שלי.

הייתה לי גם הרבה ביקורת על איטליה, על הכניעה למאפיה (זה השתנה בינתיים), השחיתות בחיים הפוליטיים ובממשל, הזנחה חמורה של הדרום (ספרו של הסופר קרלו לוי 'ישו עצר באבולי' תורגם לעברית בשם 'ארץ שכוחת אל'). מי היה מאמין שאנדראוטי ראש ממשלת איטליה שבע פעמים ושר החוץ שלה, וקרקסי הסוציאליסט, שנסים היה כה קרוב אליו וארגן לו ולפמליה שלו ביקור ידידות בארץ, מי היה מאמין ששניהם יסיימו את חייהם הפוליטיים על רקע פלילי. אולם איטליה נאבקה במאפיה והצליחה. בלגן ורפיון מאפיינים את הצבא האיטלקי.בספרות ובפולקלור (המנדולינה של קפטן קורלי) מתוארים חייליה בצורה מוקיונית. כמה מצחיקים הם הקרביניירי הנושאים בתפקיד של שוטרים אזרחיים על מדיהם המשעשעים והתזמורת העליזה שלהם. אבל איך שלא יהיה האיטלקים הם צאצאי הרומאים, והם חשים קשורים בטבורם לתקופה הקלאסית ולאימפריה הרומית. איטליה ידעה כובשים ומלחמות שחרור, בכוח החיות, החן, היצירתיות, האופטימיות, החום והאהבה. בכוח מנהיגותם של קאבור המדינאי, מציני ההוגה וגריבלדי האמיץ ללא חת התאחדה אומה זו. ניצחונם של האיטלקים במיגור הכובשים ואיחוי כל חלקי ארצם למדינה מאוחדת הוא מקור גאווה לאומית שנחגג עד היום בהדר ופאר.

חמש שנות איטליה השפיעו מאוד על עובדי. אם אודי, על אף 'החששות', הסתבר כישראלי נטו, ללא עוררין, על עובדי הייתי אומרת בבדיחותא, שהוא חצי איטלקי, וישראלי שלם. כולנו יודעים שכל אדם מביא איתו את הבית ומתעצב עם הנתונים האלה בהשפעת הסביבה וניסיון החיים. ההשפעה האיטלקית של חמש שנות התבגרות במילנו וברומא, טבעה חותם מוצק באישיותו של עובדי, אם לא במנטליות, בוודאי בסגנון. לצד כובד הראש וצלילות דומיננטית, מורשת האב, שכנו הקלילות, ההומור, הטיפה המרה במסורה, ואנינות הטעם הגסטרונומית. הדבר בולט במיוחד, כשעובדי נמצא בחברה איטלקית. או לחילופין, בחברתו של יוסי קאסוטו. צחוקים בקודים ומניירות רומאיות, שפע של אסוציאציות, אהבת ספורט מתמידה. (כל איטלקי המקבל את העיתון היומי פותח אותו, קודם כל, בעמוד הספורט) עובדי שימר את השפה והרבה להשתמש בה. נדמה לי שאפילו את החיוך של המונליזה הוא ניכס. ראו את תמונתו, שכולנו הצבנו בבתינו.

כשאני מתגעגעת מאוד , ואני רוצה להרגיש קרובה לעובדי, אני נוקטת בשתי דרכים: האחת- להתבודד ולהתייחד עמו ליד המצבה בבית הקברות, כאילו לספר לו על הילדים המקסימים שגדלים ומתפתחים בביתו. על אריאלה שבאבלה הכבד, לא נעצרה לשנייה, וממשיכה לתפקד כנמרה. לספר לו שיש כבר מעלית באייבשיץ 4, והילה אומרת שאם אבא יחזור (אולי בתחיית המתים), הוא יעלה במדרגות, כי אין לו מפתח למעלית והוא כלל לא יודע שהיא קיימת. ושהיא מאוד אוהבת את הקלטת 'בילבי' עם דנה דבורין המהממת, כי גם לבילבי יש אמא בשמיים וזה לא מונע ממנה להיות ילדה מאוד עליזה ומצחיקונת.

דרך נוספת להתקרב לעובדי, ולהרגיש כמעט במחיצתו, היא פגישה עם חברים קרובים. פגישה כזו הייתה לי לאחרונה, עם יוסי, כשהמטרה שלנו – לשחזר עד כמה שניתן את האיטלקיות של עובדי. (של שניהם, בעצם). ל' איטלקיות' זו היה משהו ייחודי שזר לא יבין.

לפני הפגישה, יוסי כתב לי שהרבה זיכרונות על עובדי, עלו לו בזכות ה'מניירות האיטלקיות' ,כפי שקרא להן דווקא בדברים הפעוטים, ובעזרת הפרטים הקטנים, עולות תמונות גדולות שהדמיון לא מצליח לצייר בלעדיהם. היו שנים של הפוגות קשר בינינו בגלל הנסיבות השונות, סיפר יוסי , אבל בכל פעם שנפגשנו, וכדי ליצור קירבה ולהזכיר לעצמנו את ברית האחים, מספיק היה לזרוק שתי מניירות לאוויר וכהרף עין ניצתו החום והאהבה הישנים. המניירות האלה ללא שפת גוף בצמוד לכל מילה, נשארות, אמנם, חסרות, אבל מאחורי כל מילה וביטוי, קיים ספור. אותו ננסה לשחזר.

פגשתי את יוסי, והוא סיפר לי את הסיפורים (להלן). הייתה לנו שעת עובדי, מלאה צחוקים והתרגשות.

מילון איטלקי פרטי של עובדי ויוסי(מתאים במיוחד לישראלים יוצאי איטליה ).

1.che bona, כך בדיאלקט רומאי. והמשמעות: 'חתיכה' קולית, סקסית. באיטלקית רגילה:che buona  - כמה טובה- הארוחה, ההופעה וכולי.

2.che bono- חתיך, משתחצן, סיסי, יהיר.

3.che bono bruno- הביטוי הזה צמח בהקשר לדמותו של ברונו, שהיה שוער בביתנו שב- Bruno Buozi, רומא. היה בו משהו קצת מגוחך במראה, בג'סטות, בדיבור .ניתן להדביקו לכל עוף מוזר כזה. אבל, חובה להחזיק את יד ימין בגובה החזה, בפוזה של הכנה למחיאות כפיים, כשהיא מתוחה קדימה, עולה ויורדת.

4.spiego io come funziona– מבוסס על מעשה שהיה. לפני שובו של עובדי ארצה, ואחרי הביקור בלונדון ואוקספורד, הוא הגיע לרומא כדי להיפרד מיוסי. אבא של יוסי מימן להם בילוי בוונציה. על המטוס, במצב רוח של 'לעשות חיים' עד הסוף, הם מתלוצצים עם הדיילות, כשלפתע שומעים קול של אב מאוד סמכותי הנכנס לדברי ילדיו הקטנים. הם מתווכחים על תפעול המטוס, על תפקיד הטייס, על מכשור תא הטייס ועוד. אביהם מהסה אותם בתקיפות ואומר:spiego io come funziona. כלומר- מה הלהג הזה שלכם? הקשיבו למי שבקיא ויודע. – מתאים לכל חוכמולוג, המנסה להוכיח כמה הוא מבין יותר מכולם.

5.Asino –חמור, מטומטם.

6.tuto qui in culo – מבוסס על בדיחה ידועה המספרת על תייר שנשאל איך הוא מסתדר עם האיטלקית שלו. הוא מצביע על מצחו ואומר: tuto qui in culo. כוונתו- הכול נמצא כאן בראשי, אולם, בגלל בטחונו העצמי המופרז, הוא אפילו לא יודע ש-culo זה ישבן.

7.Ragazzi va via – הסתלקו, תעופו מפה, תתחפפו, זה יכול להיות מופנה לנערים החוסמים את הדרך במשובתם, למי שנדחף בתור,למי שצופר בכביש ומעצבן שיעוף! כף היד כמובן משתתפת, מופנית עם האצבעות כלפי מטה, והן נעות כלפי חוץ, בתנועה של טאטוא.

8.Adotto- קיצור של Dottore –דוקטור. באיטליה, כל מי שגמר בי"ס, הוא Dottoreבשביל זרים זה ממש נשמע נלעג. אפשר לכנות כך מלצר מנופח ,למשל, וכל מי שלא מקפיד על איזון בין הופעתו החיצונית לבין איכותו הפנימית.

9.adotto vien qua –ד"ר (כביכול), גש הנה, פניית זלזול.

10.Al fresco – בבית הסוהר, נשאר שבת בצבא, שפוט אצל אשתו, הוא בעצם מוקפא.

11.Furbacio- (furbo)- ערום כשועל, פשוטו כמשמעו. עם תנועת אצבע של נו, נו,נו.

12.mangia, mangia אכול! אכול! עובדי היה תמיד ממריץ את יוסי: אכול, אכול, אתה הרי יכול להרשות לעצמך {בגלל רזונך}. תאביס כיד המלך, היה אומר לו קצת בקנאה.

13.Bello di mamma – חמוד של אמא, יורם, רצוי שיתפוס קצת אומץ.

14.Barbuto – בעל זקן. עובדי לא סבל שצעירים מגדלים זקן. הוא ראה בכך אות לטיפוח עצמי מופרז (ודאי על חשבון דברים חשובים יותר). ביטוי של לעג.

15.Che barba – שעמום אטומי. הזמן מתמשך ומתמשך, אפשר להצמיח זקן בזמן הזה.

16.Pelato – קרח. מוצא הביטוי מעגבנייה מקולפת (עגבנייה שהושרתה במים רותחים עורה הדק מוסר בקלות והיא חלקה מאוד). האיטלקים משתמשים בpelatiלכל הרטבים שלהם. אדם קרח היה מעורר בעובדי צחוק בלתי נשלט. לפרקים זה היה ממש מביך.

17.Azino –חמור גרם. הכול הוא מקלקל ומעוות. אפילו קללות הוא מסלף.

18.Anana ! למיטות, לישון מייד! בתקיפות, אבל עם חצי חיוך.עם חיוך או בלי חיוך, זה לא הולך: עוד רגע ,עוד שנייה, עד שהתוכנית תיגמר (בטלויזיה, כמובן).

19.Va bene –בסדר, O.K באיטלקית. ה'בסדר' הוא רך ומפויס. באנגלית- קצר ולעניין.

20.Bella bellissima יפה, מקסימה, מחמאה מפרגנת, עם כל הלב.

עובדי היה אדם בעל יושרה כמעט אבסולוטית, מורשת אבות שקיבלה נופך רב משמעות בצבא בקורס חובלים. הוא היה כה שונה מהאיטלקים ה- furbi, אבל הוא ניכס לעצמו את הקלילות שבסגנון שלהם לא כדי ליפות ולחפות אלא כליוות חן, שהוסיפה לו נופך שרמנטי.