ב-7 באוגוסט 2008 מלאו חמש שנים לפטירתו של עובדי שלנו לפי התאריך הלועזי. יום פטירתו החמישי לפי התאריך העברי הוא תשעה באב תשס"ח. עם רבים ממוקיריו התכנסנו באולם עפר בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל-אביב כדי להעלות את זכרו. מקרוב ומרחוק הגיעו חברים השייכים לשלושה מעגלי חייו המרכזיים: המשפחה,חיל הים והאקדמיה, וכן חברים טובים של אריאלה, אחותו תמי, אחיו אהוד ואף כמה הורים של ילדיו. המשפחה הסתעפה והתרחבה והמצטרפים רוצים לשמוע, להכיר ולהזדהות עימנו. חיל הים, מחזור חובלים ל' כמובן, תמיד שומר על הקשר אתנו, על אש קטנה ורצופה. ובאקדמיה עדיין לא הספיקו לנבול הפרחים שהצמיח עובדי, ובמסדרונות עוד שומעים את הקולות.
צירפנו את הקולות המהדהדים והמוכרים לקול המוסיקה ולהרצאתו המאלפת ורבת העניין של הפסנתרן דני גוטפריד, מרצה בכיר באקדמיה למוסיקה בירושלים.
למוסיקה הייתה משמעות מיוחדת בחייו של עובדי. בילדותו הייתה התפתחותו המוסיקלית פועל יוצא של חינוך דידקטי בשלבים. כשהתבגר התפתחו ההדגשים בהשפעת הסביבה והנטייה האישית.
המוסיקה ליוותה את עובדי כמעט בכל מקום. היה בה, עד כמה שזה מפתיע, גם גורם של הרפיה וגם גורם מדרבן וממקד. היא החדירה נשמה לחשיבה האינטלקטואלית והאנליטית ורוגע ליחסי אנוש. היא ודאי גם הזינה את הכעסים באופן מבוקר.
מוסיקת הג'אז, לה הקדשנו את ערב הזיכרון, הייתה תמיד מאוד אהובה על עובדי ועל אריאלה.
עובדי נולד להורים שלא קיבלו בבית חינוך מוסיקלי קלאסי. לא היו לנו פסנתרים, אורגנים וגיטרות.אצל נסים שרו זמירות שבת ומזמורי הבדלה ע"פ מסורת ספרד. כולם ישבו בחברותה ונשמעו מלמולי תינוקות, הטנורים של הגברברים, הסבא מנצח והנונה – הסבתא - השרה בקול זמיר.
אצלנו שרו שירי מולדת על טהרת המלודיות של אמא רוסיה ורקדנו ריקודי עם סלוויים. היו גם ריקודים סלוניים בקצב הוולס והטנגו, וניצני הג'אז בריקוד הפוקס טרוט.
גם אני וגם נסים התוודענו למוסיקה הקלאסית רק בגיל התיכון כאשר האליטות החברתיות הושפעו מהעלייה היקית ומהפולנים שהתמערבו. אנחנו למדנו עם ילדיהם והשקענו מאמצים ניכרים להשתלבות תרבותית.
נסים הציץ ונפגע. הוא שמע ולמד מוסיקה קלאסית בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים,. אז ביקר בבתי חבריו וחברותיו ממשפחות ייקיות, האזין לתקליטים והפנים את היצירות. חלקים שלמים הוא זוכר בע"פ. בתקופה האמורה היה נוהג גם להתגנב עם חבריו לעליית הגג של קולנוע אדיסון, שבו ניגנה אחת לחודש התזמורת הפילהרמונית. אני, בפחות הצלחה, התחלתי להאזין, ללמוד לזהות יצירות או לפחות להכיר מלחינים על פי הסגנון.
בכפר בילו, דודיק זמיר מבוגרי המושב, איש מדע ואוהב תרבות, היה מרכז אותנו ומשתדל לחנך אותנו להאזין למוסיקה. תחילה השמיע לנו יצירות קלאסיות, מלודיות במיוחד, כמו מוסיקת לילה זעירה של מוצרט ורפסודיה הונגרית מס' 2 שלפרנץ ליסט. אח"כ באו באך, היידן, בטהובן,צ'ייקובסקי ועוד. למאהלר הגענו הרבה יותר מאוחר.
עובדי נולד בבית שהיה בו פטיפון צנוע ורכש קטן של תקליטים שאבא היה חוזר ושומע. כלי הנגינה הראשון שקיבל היה החלילית. עד היום נוהגים בבתי הספר להתחיל עם החלילית ככלי בסיסי לביצוע נגינה והיכרות עם התווים. בד"כ השלב הבא הייתה המנדולינה. מי שרצה להמשיך היהצריך להכיר את הכלים, לגבש עמדה ולבחור. עובדי הצליח מאוד בכלים הראשונים. בגיל עשר עבר איתנו למילנו, שם קיבל אבא תפקיד של קונסול כללי מטעם משרד החוץ. עובדי התקבל ללימודים בביה"ס האנגלי, ונרשם ללימודי מוסיקה בקונסרבטוריון העירוני. מילנו ידועה כמרכז מוסיקלי חשוב. שם שוכנת האופרה המפורסמת.לה-סקאלה. דורות של זמרים מתחנכים בה. התזמורת של שירות השידור האיטלקי גם היא מצטיינת וזוכה לתהודה בינלאומית. טבעי הדבר שהקונסרבטוריון העירוני היה בדרגה גבוהה. המורים היו מקצועיים ובעלי ניסיון רב.
הלימודים היו על חשבון העירייה. אך תנאי חשוב התנו במקום הזה. היו בוחנים את התלמיד המיועד, נותנים לו להתנסות בכלים שונים וקובעים ע"ס קריטריונים כלשהם מהו הכלי המתאים לנבחן. לעובדי הם פסקו: חליל צד! מה פתאום חליל צד? זה ממש לא נראה לו. הוא התאפק בכל כוחו כדי שלא לומר מה הייתה דעתו על כל ההתנהלות הזאת. מאז לא ניסה כוחו בנגינה. אנחנו כיבדנו כמובן את רצונו, מה גם שהיו לו די והותר מתחים הקשורים בביה"ס האנגלי: שפה חדשה, ילדים חדשים והשקעה עצומה כדי למקם את עצמו במהירות המרבית במקום שהיה רגיל אליו, בראש הרשימה. האמביציה הבלתי מתפשרת ליוותה אותו בכל חייו, אבל בנועם ובחן, וגם תמיד עם פירגון לזולת. רק הוא ידע איך להסתדר עם הסתירה הזאת.
באותה שנה ביקרה אצלנו נעמה נרדי (בתה של ברכה צפירה). היא הגיעה למילנו בהזמנת לה-סקאלה כדי ללמוד וגם להופיע. עובדי אירח לה חברה והם שוחחו ארוכות. היא סיפרה לו עד כמה כזמרת היא אוהבת את כלי הנשיפה. לדבריה הם עובדים על אותו עיקרון של השירה האופראית. הצלילים המתמלאים ברגשות הלב. בדרכם למיתרי הקול או המתכת הם ממלאים את בית החזה בתחושת התעלות שאין דומה לה. זו היא הנגיעה בגבוה שבגבוה האופיינית לכל מעשה אומנות. עובדי הנבון הפנים את הדברים ומצא פשרה. הוא הצטרף למקהלת ביה"ס. כשהוזמנו להופעת המקהלה, לא קלטנו את קולו בין שאר קולות הילדים, אבל הלחיים המתנפחות והשפתיים המכווצות עשו רושם שהוא מנסה לשיר כמו קרוזו הגדול.
אחת החוויות המוסיקליות שחווה עובדי במילנו הייתה כאשר האזין עם אבא לקונצרט שהתקיים בפארק ציבורי. התזמורת של מילנו ניגנה שם בין היצירות את הפתיחה 1812 של צ'ייקובסקי כאשר תותחים אמיתיים ירו באותם מקומות שהתופים הגדולים השמיעו את קולם באולם קונצרטים סגור. אכן זו הייתה חוויה מרנינה, שעובד חווה.
ממילנו עברנו לרומא כשאביו התמנה ליועץ המדיני בשגרירות. שם עובדי למד ב-OVERSEAS SCHOOLהאמריקאי. הוא הכיר נערים ונערות מארה"ב, בני נציגים ושליחים מישראל ובני משפחות איטלקיות שהיה להם קשר לעולם הגדול. אלה היו שנות השבעים. הביטלס כבר מזמן כבשו את לב הצעירים. גם מבוגרים רבים נהו אחריהם. הם הרי נחשבים לקלאסיקה של המוסיקה המודרנית. הביטלס היו מודל לחיקוי של הנוער במוסיקה שלהם, בתלבושות, בתסרוקות ובהשקפת עולמם. עובדי נכבש לחלוטין. הוא רצה מאוד לקרב גם אותי. הוא הבטיח לי שהשירה של הביטלס היא פיוטית ורגשית ועמוקה, לא פחות מכל שירה אחרת שאני מכירה. "בואי אמא, נאזין ביחד, אני הרי תמיד מצטרף אליכם וליצירות שאתם אוהבים, נסי להיפתח,אמא!" זה לא הלך.
בתקופת הביטלס שלו עובדי עיצב לעצמו תסרוקת דמוית זו של מקרטני עם פוני שכיסה את מצחו הגדול והחכם. ממש לא נראה לי .יום אחד כשנסים ביקש שיתלווה אליו לשגרירות, הצעתי לו להישאר במכונית עד שאבא יסיים. את העלבון הזה הוא זכר לי, בצדק,זמן רב.
גם אודי, לאחר שנים רבות ניסה לשכנע אותי. אצל אודי, יכולתי לפחות לגלות אמפטיה לנגינתו בקרן יער וליצירות שביצע, במיוחד הקונצרטים שלוש וארבע לקרן של מוצרט. עד היום אני קשובה מאוד לקרן בכל קונצרט.
גם תמי התנסתה בנגינה. כאשר אבא שירת כשגריר בקפריסין היא ביקשה אותו לרכוש לה פסנתר מכיוון שהיה ברצונה לנגן. אבא רכש פסנתר קיר ממשפחה קפריסאית שנזקקה למזומנים. תמי למדה אצל מורה פרטית ואף ניגנה בהופעות של תלמידים. אחרי שנה של נגינה היא נטשה עיסוק זה בגלל הלחץ שהוטל עליה בהדרכת גדוד צופים ברחובות ובגלל העומס בלימודים. היה זה ניסיון קצר אך ללא ספק הייתה זו התנסות שהעשירה אותה.
כשעובדי היה על ערש דווי, נסים קנה לו דיסקמן שביקש, ואריאלה הביאה לו תקליטורים מהאוסף העשיר בבית. אז קלטתי עד כמה פספסתי את עובדי בתחום שיכול היה להעשיר את יחסינו הטובים.
בקיץ 1968 אירע מזלו של עובדי והוא זכה בטייפ הראשון שלו. נסענו לטיול בוונציה. מוקדם בבוקר יצאנו לסיבוב קניות קטן. עובדי והטייפ לא נפרדו זה מזה זמן רב.כל הדרך חזרה לרומא, הוא ניגן וזמזם ומנע מאיתנו לשיר שירי מולדת, שנהגנו לזמר בכל טיולינו הרבים ברחבי איטליה. עובדי שיתף את חבריו בשמחתו, במיוחד את יוסי, החבר, ה"אח", חולה ביטלס כמוהו. ראינו איך עובדי משקיע, מתעניין ומתעמק. חבר מהשגרירות התקין בחדרו פטיפון, ששמר עליו כעל בבת עינו. רק כשנעדר מן הבית חגגו רוזה (המטפלת) ואודי כששמעו בעזרתו שירי ילדים באיטלקית.
עובדי החל אז ברכש תקליטים שהפך ברבות הימים לאוסף עשיר ונדיר בתוספת תקליטיה של אריאלה.
בשנת 1971 התמנה נסים לשגריר בחוף השנהב באפריקה המערבית. עובדי הצטרף אלינו כמעט בעל כורחו. הוא חשש מביה"ס הצרפתי המאוד קפדן והנוקשה אחרי ביה"ס האמריקאי הליברלי ברומא. הוא צפה התמודדות לא נעימה עם תרבות וסביבה 'נחותים' ושונים ממה שהיה רגיל אליהן באיטליה. הוא לא שינה את דעתו אחרי ניסיון של שנת לימוד באפריקה ב-lycee הצרפתי. בתום שנת הלימודים הקצרה יחסית, נפרד מאיתנו וחזר ארצה.
מצד שני, עובדי למד להעריך את הכושר הגופני והיכולות הספורטיביות של האפריקאים. הוא היה חייב להודות, שהם כיסחו אותו בשיעורי הספורט. נוסף לכך, כמו כולנו, הוא נחשף למקצב האפריקאי ולשורשי מוסיקת הפופ. למתנשאים שבינינו היה משפיל להיווכח שמהאפריקאיםהאלה, אנו שואבים את היסודות של המוסיקה המודרנית שאימצנו. זו נותנת ביטוי חסר מעצורים לשמחה ולאהבת החופש. היסודות האלה בשילוב עם המסורת הקלאסית עיצבו את המוסיקה המודרנית במערב: כשהיא מועצמת ומשודרגת. האירופאים, כשם שניצלו את אוצרות הטבע של אפריקה ניכסו לעצמם ושידרגו את המוסיקה שלהם.דווקא אלה שהובאו כעבדים לאמריקה זכו בסופו של דבר להכרה. דרך הסווינג והביבופ הגיעו לרוקנרול ולג'אז המוכר בכל העולם כמוסיקה אפרו-אמריקאית.
ההכרה בעולם רב תרבותי לא שינתה את יחסי האישי לפופ. הג'אז, הוא הרבה יותר מתוחכם ואני בהחלט יכולה להבין איך אנשים כמו עובדי ואריאלה ואחרים מתחברים אליו.
המוסיקה המודרנית באה לעולם עם שירה ועם ריקוד. עובדי לא רקד. מצחיק אותי לדמיין אותו מעכס, זורק ידיים, מנענע בראש. הוא הרי היה כל כך סולידי, על אף הספונטאניות שלו בתחומים אחרים. עובדה זו הביכה אותו פעמים רבות. בנות ואח"כ נשים, ממש התחננו בפניו שייכנס איתן למעגל הרוקדים (היום לא צריך אפילו להיצמד) והוא סירב בנימוס רב. היו כאלה שקיבלו זאת באופן אישי ואף נפגעו.
כאשר נסים שירת כשגרירבקפריסין עובדי היה אז בקורס חובלים בחיל הים. התיידדנו עם סוכן התקליטים, היבואן הראשי של ניקוסיה. הוא עזר לנו ברכש והקמנו ספריית תקליטים קלאסית עשירה, שמילאה את החלל הריק בניקוסיה המשעממת. גם את הזמנותיו של עובדי לתקליטי ג'אז ופופ שקדנו למלא. כל מכתביו מסתיימים תמיד ברשימות של תקליטים, בציון סולם עדיפויות.
לימים, הוחלפה המערכת בדי. וי. די. עכשיו הגיע תור התקליטורים. מה לעשות עם כל התקליטים? ארזנו אותם. עובדי האמין שעוד נחזור אליהם. הוא טען שהצליל של מחט הפטיפון יותר רגשי מהצליל המעט עמום בדי. וי. די. יתרונם הוודאי של התקליטורים הוא בניידות שלהם.
אריאלה ועובדי חיו ביחד ובקרבה את המוסיקה הקצבית. ושניהם התאהבו בג'אז.
אריאלה מספרת על הנסיעה לקונצרט הג'אז בראשל"צ כשעובדי כבר היה חולה מאוד וכל תנועה הכאיבה לו. על קונצרט הג'ז הזה של אלברט פיאמנטה הוא לא ויתר. אולי ידע שזה הקונצרט האחרון.
הבחירה, בהרצאה על מוסיקת ג'אז ביום הזיכרון החמישי לפטירתו של עובדי החכימה את כולנו. היא האירה פן נוסף בחייו הרוחניים והתרבותיים של עובדי, קירבה אותנו אליו ואל אחד התחומים שכה אהב - מוסיקת הג'אז.
.
צור עימנו קשר