כשקראו לנו לחזור הביתה שמחנו מאוד. עובדי נכנס לכיתה ב' בבי"ס לוריא בירושלים, שבה היו לנו חברים ומשפחה. מעודכן ברמת הלימודים ומאוהב במורתו המתוקה יהודית. חזרנו לביתנו ברח' נילי ב'באב אל הווא' {שער הרוחות בקטמון) כאילו לא עברו כל השנים האלה. הרגשנו בבית. אולם.... אני זוכרת במיוחד את מחאותיו של עובדי כאשר יצאנו העירה לרחוב יפו להצטייד בספרי לימוד. הוא התיישב על המדרגות של חנות הספרים והכריז: כאן דורסים ילדים קטנים! פילסתי לו דרך בעזרת מרפקי בתקווה שהוא ילמד במשך הזמן להשתמש במרפקיו שלו. נקלטנו שנינו באותו בי"ס. אני כמורה ועובדי כתלמיד. יחד יצאנו בבקרים ויחד חזרנו הביתה. היו לנו חברים רבים ופעילות אינטנסיבית, משפחה גדולה בירושלים ובכפר ביל"ו. תחושת השייכות שהייתה כה מושרשת אצלנו דבקה בעובדי והכתה בו שורשים עמוקים. מטען זה של שייכות טוטלית למולדתו הפך להיות כה דומיננטי באישיותו עד שהיה נעלב קשות אם חלילה 'חשדו' בו שהוא עלול להיעתר להצעות מפתות בחו"ל ולרדת מהארץ. בנושא זה דומני שלא היה לו הרהור שני מעולם.
שירות החוץ טבע בנסים את חובת השליחות והייצוג של המדינה תוך הזדהות מלאה. מתוך אמפטיה עמוקה עם אבא, היינו מוכנים לוויתורים רבים: היעדרותו מהבית, היעדרותו בתוך הבית, אי זמינותו בענייני טיולים וביל”ויים ותיקונים. למדנו לחיות עם זה.
עובדי התחבר יפה למשפחת יושעבירושלים: נונו, נונה, דוד שלמה, דודה מרים, דוד אליהו. שנים מאוחר יותר צלצל הטלפון בביתנו ונכדנו עידו שאל:-מי מדבר? ענה הקול: אליהו! 'אליהו הנביא!', פרץ הקטן בשמחה. אליהו ז"ל היה באמת דוד טוב. גם אני הפכתי דודה - 'דודה צילה'. במשפחה שלי רק זקנות נקראו דודות.
אצל נונו למדנו את זמירות השבת, את טקס ההבדלה המבדיל בין קודש לחול והציפייה לשבוע טוב ומבורך. אצל דודה מרים טעמנו את החמין הספרדי עם הממולאים שלו, והחמינדוס השזופים והמהבילים, אשר בתוספת מעט לימון, מלח ופלפל הן כנופת צופים. כשנישאתי לנסים הוא הודיע לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין לו כל כוונה להסתגל למטבח האשכנזי שהבאתי מבית אמא. בהיותו ילד יושב בית, נצמד תמיד לסבתא, צופה בבישוליה. הוא הצליח ללמד אותי את כל המאכלים "שלהם". זה המטבח שילדי הכירו בבית, חוץ מכמה דברים שבכל זאת הצלחתי להגניב כדי לשמר מעט מניחוחות ילדות הטובים לחיך וללב. לימים, כשנישא עובדי לאריאלה, שניהלה מטבח צרפתי 'רפינה', ירדו המאכלים שלנו מגדולתם.
בשבתות היינו נוסעים הביתה לכפר ביל”ו. נוסעים הביתה? התפלאו חברי לעבודה, הרי את גרה בירושלים! שנים רבות עברו, בהן גם שנות נדודים, ולמדתי ש"הביתה" משמעותו, המקום בו אנו חיים ביחד. אבל השורשים שלי היו בכפר ביל”ו. בתקופה זו בה נחתנו בארץ כדי למלא את הריאות, היו לנו שני מוקדים: ירושלים עם האידישקייט נוסח ספרד, שהייתה גם, במידה רבה אורח חיינו. וכפר ביל”ו, המייצג את חיי הכפר- המושב, הפרדה חמודקה, קציר התלתן, איסוף הביצים מן הלול, הפרדת השמנת מהחלב במחלבה המקומית, כיבוש הגבינה מהחלב שנותר, עבודת האדמה, ההתחברות אל הטבע, הוויכוחים הפוליטיים הסוערים, הספרייה של יפה והמון חברים. לימים באה גם האכזבה בעקבות עגל הנדל"ן שהחליף את האידיאל.
בבוקרי שבתות היה עובדי מתייצב אצל יפה הספרנית ומצטייד בכמה ספרים, בעיקר ספרי מתח. השביעייה הסודית, שמונה בעקבות אחד (ימימה טשרנוביץ'), חסמבה (יגאל מוסנזון) ועוד. במשך השנים כאשר היה עושה אתנחתא מהלימודים האינטנסיביים או במטוס, בטיסות הארוכות, היה מצויד תמידבספרי סימנון או ג'ון לה קארה במקור. בתקופת המחלה הירבה לקרוא איטלקית, משום מה.התרפקות על תקופה מאוד נעימה בחייו. ליאונרדו שהיגיע לכנס הכלכלי אותו אירגן עובדי, אך נבצר ממנו לקחת בו חלק, הוא שסיפק את הספרים באיטלקית. לג'ון גרישאם ורם אורן עובדי לא התחבר.
בן שמונה הצטרף עובדי לתנועה המאוחדת (כמו אביו בנעוריו בירושלים), לבש חולצה כחולה עם שרוך אדום, יצא לטיולים ומחנות קיץ ונהנה מאוד. למד לשחק שח והצליח יפה בתחרויות. היה תלמיד חרוץ ומסודר. הוא דרש וקיבל רבות מהסדרות שסוכנים חרוצים נהגו להפיץ בבתים: אנציקלופדיה מרגליות, דברי ימי העולם, אנציקלופדיה תרבות, מילון אבן שושן ואח"כ פירוש קסוטו למקרא, חוברות 'מדע', והכי חשוב הבולים! בגיל מאוד צעיר כבר הייתה לו ספריה עשירה. ספר כמתנה ליום הולדת התקבל אז בשמחה. איפה הילדים האלה היום? אולי קלטות הוידיאו, הדיסקים, תוכניות הטלוויזיה, סרטי הקולנוע ומשחקי המחשב הם תחליף ראוי? אין ספק שחל שינוי ביחס בין מילים לתמונות במצלמה המורכבת שבמוחנו. הצרוף של טקסט קצר ותמונות המאפיין את הקומיקס הפך ללהיט של הדור הצעיר.
ההתייחסות של עובדי לכל פעילות הייתה תמיד מאוד רצינית. כל דבר עשה בכל מאודו. ההובי החביב ביותר עליו בתקופה המדוברת, היה משחקי הכדורגל באימק"א. מדי שבת אחה"צ היה מתארגן עם בני הדודים כשהואמצויד בפיצוחים. היה צופה פעיל, מעריץ ואוהד של בית"ר ירושלים לכל ימי חייו. גם בשנות בגרותו ובחרותו עקב אחרי משחקי הליגות בארץ ובאירופה. במילנו היה אוהד 'אינטר' וזכה בחתימות כל השחקנים בזכות אבא שהיה שם קונסול כללי. השחקנים שיכורי שמחת הניצחון על ישראל חתמו לעובדי ברצון. במוצאי שבתות בביתו בת"א תמיד צפה בתחרויות בטלוויזיה כשהבנים לצדו. לעתים קרובות לקח אותם לתחרויות בבלומפילד. כשהיינו מפסידים היה עובדי כוסס ציפורנים אבל מפרגן ליריבים אם שיחקו יותר טוב. כבר כילד זיהינו אצלו תכונות מסוימות, שהלכו והתחזקו ועיצבו את אישיותו כבוגר: יושר וכנות מעורבים במעט תמימות. אף פעם לא 'תיחמן' ולא העמיד פנים. עמד לימין ה'צודקים' אפילו אם היה במיעוט.
כשהיה בכיתה ג' בבי"ס לוריא בירושלים, זרמו לביה"ס תלונות רבות נגד המנהלת שהשליטה לטענתם חלוקה סלקטיבית הומוגנית בין הכתות המקבילות. ממשרד החינוך ומן העירייה הורו לה להכניס יותר אינטגרציה לביה"ס. כמודל החליטה לערב ולחלק מחדש את שתי כתות ג' המקבילות. מי שעמד על הרגלים האחוריות והתנגד בתוקף היו דווקא ההורים האקדמאים הנאורים משכונת רסקו. עובדי הכריז שהוא מתנדב מרצונו לעבור לכיתה ג' של שושנה. תמכנו בו והתגאינו בו מאוד. בדיעבד הוא עשה 'עסקה' טובה. אם בכיתה ב' הוא היה מאוהב במורה יהודית, בכיתה ד' (העירוב נקבע לתחילת שנת הלימודים הקרבה והולכת) הייתה המורה שושנה מאוהבת בו. השנים הללו בירושלים, אכן מילאו את ריאותינו. משפחה, חברים, תחושת בית, ועיקר העיקרים תמי שלנו נולדה. לא היה מאושר מעובדי. את כיתה ה' כבר עשה במילנו, התחנה הבאה.
צור עימנו קשר