פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא

חזרנו מאפריקה לארץ, קצת חפויי ראש. כל השגרירויות ביבשת נסגרו, והקשרים הדיפלומטיים נותקו. הופואט בואני הכריז שהוא יהיה אחרון המנתקים, ואכן,קיים את הבטחתו.

מצאנו את ישראל אפופת דיכאון, מוכה וכואבת. אנשים מבכים את אלפי מתיהם. שני הצדדים הלוחמים טענו לניצחון. וזה לא היה לא נכון בעליל. המצרים, בזכות ההפתעה והפלישה, ההשתלטות על קו בר-לב, השבויים הרבים, החדירה לעומק סיני, כל אלה אפשרו להם לזקוף ראש, לנפח אגו, ולחוש ראויים לשאת ולתת עם ישראל בגובה העיניים. הישראלים שהגיעו עד לפאתי דמשק ולק"מ ה-101 מקהיר, חשו שהצליחו להפוך את הקערה על פיה. עצרו את הסורים מלשעוט מהרמה לעמקים, וצרו על הארמייה השלישית בסיני. הצבא הישראלי ומפקדיו גילו תושייה מירבית וגבורה הרואית. אבל המחיר היה גדול מנשוא. השלכותיו ניכרות עד היום הזה. מצד שני, החוויה הקשה של מלחמת יום כיפור, הנביטה את ניצני השלום באזורנו, ומכאן חשיבותה ההיסטורית הרבה.

חזרנו לביתנו ברחובות. עובדי החליף משמרות. נטש את חדרו בכפר ביל”ו, לטובת חדר נחמד בגלוסקין 14. במקום סבא וסבתא שיושבים על הזנב, קיבל את ההורים. דומני, שעצמאותו לא נפגעה יותר מדי, גם לא השירותים שהיו מנת חלקו. אבל לא נשמר מעמדו כבן יחיד, שהכול מקרקרים סביבו. היו בבית, עוד שני אחים, שתופסים נפח.

מועד הגיוס נקבע לינואר 75, ונותרו לו מספר חודשים לעצמו. חזקה עליו שהוא השתדל לנצלם עד תום: הוציא רשיון נהיגה, טייל, עבד בבי"ח קפלן, בעיקר במשמרת לילה. לרגע קל נמשכו ליבו ומוחו, בעיקר ליבו לאתגרים שמציב מקצוע הרפואה: שליחות, נתינה מירבית ומאבק מקצועי ואנושי על חיי אדם, מתאים לכל מי שיש לו נשמה אידיאליסטית. אבל די היה לו בכמה חוויות פטליות כדי להתנתק מהרעיון.

הוא גידל זקנקן, התחנחן עם הבנות, ותבע מאבא את המכונית לשם יישום כשריו כנהג חדש. אבא לא כל כך התלהב, גם משום שדאג לנהג הצעיר וחסר הניסיון, וגם משום שדאג למכונית שהיה תלוי בתקינותה עקב עבודתו בירושלים. כשעובדי היה נשאר בבית, באתנחתא של קריאה או מוסיקה, היה נסים שואל: מה קרה עובדי? הכבישים בוכים...

נסים חזר למשרד בירושלים ממעמד של שגריר באבידז'אן, איש סודו של הנשיא השנהבי, מתווך בינו לבין ראשי ממשלות. במשרד שררה אווירה קשה במיוחד, עקב החרם הערבי – אפריקאי וצמצום התפקידים בחו"ל. כשהציעו לו את תפקיד השגריר בניקוסיה - קפריסין, נתן מייד הסכמתו. ואני, כרגיל, בשוק. לא רציתי שוב להיעקר ולנדוד עם הילדים, לא רציתי להשאיר את עובדי כחייל בודד. ממש נקרעתי בתוכי באמפטיה מלאת סתירות בין צרכיו של נסים למחויבותי ורצונותיי האחרים. והנה ההיסטוריה שוב נכנסת ממש לתוך חיינו לטוב ולרע.

קפריסין הותקפה ע”י טורקייה שכבשה את כל האזור הצפוני של האי הקרוב אליה. טורקים ויוונים חיים בקפריסין דורות רבים. הם נלחמו יחד בכובש הבריטי. היוונים הפכו לרוב השולט והטורקיים למיעוט מקופח. שנאה עמוקה חוצה בין שני העמים. ב-1974 הכריע הצבא הטורקי בקלות את צבא הדחליל של היוונים. האי חולק לשני אזורים, כשהגבול עובר בלב ניקוסיה. מנמל פמגוסטה (המוכר לנו כל כך מן התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים היפנו לשם את הפליטים, ניצולי השואה, שהגיעו באניות רעועות מאירופה), מן הנמל העשיר וההומה, ומכל האזור הצפוני ברחו היוונים דרומה והפכו לפליטים. הדרום קלט אותם בהרבה עזרה ואהבה תוך שנים ספורות, נקלטו ושגשגו הפליטים החרוצים בין אחיהם. בעת הפלישה פגעו התוקפים בטעות בשגרירות האמריקאית. מייד, פונו כל הנשים והילדים הזרים, וגם עלינו נאסר להגיע לניקוסיה.

נסים נאלץ לצאת לתפקיד בגפו. ליווינו אותו לנמל חיפה. עובדי הבכור נהג בסוסיתא. עלינו עם נסים על ספינת המשא הפורטוגזית שנאותה לצרפו להפלגה, בדרכו לתפקיד החדש.

דאגנו לו. הוא יוצא לאזור מלחמה, האי שורץ פלשתינאים, והבעיה הזו התייחסה במיוחד לשגרירות ישראל ולבית השגריר. אנתוני ג'ורג'אדס, גיבור המחתרת שלחמה בבריטים, איש נועז ובעל עקרונות, הסכים להשכיר את הקומה העליונה של ביתו, לשגריר ישראל.

כשנה לפני הפלישה הטורקית, התרחש אירוע טרור שנועד לפגוע בשגריר ולהרתיע את הקפריסאים בכלל ואת אנתוני בפרט מאירוח הישראלים. הבית סבל נזקים קשים אבל איש לא נפגע. אנתוני ודורה אשתו לא נרתעו. אחרי השיפוצים שמימנה, כמובן, ממשלת ישראל, הם עוד הוסיפו עציצי נוי יפים במיוחד, לאורך המדרגות העולות לדירה של השגריר החדש, שלו הם ציפו באהדה ותמיכה מראש. הגיע נסים, הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו לו לכעין משפחה בבדידותו.

אכן היו סיבות לדאגתנו. ספינת המטען הקטנה הפליגה לאיטה, מיטלטלת בזהירות רבה בין גלי הים, בין חיפה ללימסול. גם התנאים הסניטריים לא היו מזהירים. נסים ישן בחדרון האוכל, ששרץ זבובים וריחות של מזון. ההפלגה שאמורה הייתה להימשך כשמונה שעות, נמשכה למעלה מיממה. נסים סיפר אח"כ שנפשו כלתה להגיע ליעדו, והוא עמד כל הזמן על הסיפון צופה במשקפת כדי לאתר חוף מבטחים. לא דיברו על כך, אך הצוות חשש גם מהתקפה בטעות של הצי הטורקי ששייט באזור.

כשאדמת קפריסין נתגלתה לעיניו, החל לקרוא:land, land ! כקולומבוס בזמנו.

אחרי קבלת פנים חמה של דורה ואנתוניו של פפא וסיליו, נציג צי"ם, אוהב ישראל, יווני, פליט מפמגוסטה, שהיה האיש שלנו בקפריסין, התמקם נסים בדירת שמונה החדרים שעמדה לרשותו. לצידו התייצבו בנאמנות: קריסטלה הטבחית המהוללת, פניוטה אשר על הבית, ופידיאס הנהג המסור והפופולרי, המוכר לכולם. איש ביטחון ישראלי גר בבית, אנשי ביטחון יוונים שהו בחצר. הוראות הביטחון הטילו על נסים לגוון את המסלול מהבית לשגרירות כדי "לבלבל את האויב" כשמדובר במרחק של שני ק"מ בלבד.אנחנו נשארנו ברחובות,עוקבים אחרי ההתפתחויות וההוראות של משרד החוץ.

לעובדי, בין שאר עיסוקיו בחופש שלפני הצבא, היה הניסיון המאוד קצר שלו בעבודת בניין. הוא רצה להוכיח לעצמו שיש לו יכולת התמודדות עם מאמץ פיזי ויכולת לממן את צרכיו השונים. אז החליט לנצל את קשריו עם עמוס מאבידז'אן (איש סולל בונה וחברו המבוגר לטניס), שהפך עם שובו ארצה לקבלן מצליח. עמוס, אכן סידר לו מייד, מקום עבודה ברחובות. עובדי שלנו כמעט התאדה בשמש הקופחת. ביום החמישי לעבודתו כבר נחת במיטה עם חום גבוה כתוצאה מאפצס מוגלתי, שהתפתח בעורו הרגיש. הזעקנו את הרופא. הוא טופל באנטיביוטיקה והתכונן לחזור לעבודה. אבל הנה קרה לו נס. נסים מצלצל מניקוסיה:

" הלו עובדי, אתה מוכן לבוא לבלות קצת איתי בקפריסין?"

"הלו אבא, אני התחייבתי כלפי עמוס לתקופת עבודה בבניין".

"שטויות, יסתדרו גם בלעדיך."

"הלו עמוס, אני נוסע מחרתיים לקפריסין. אני נאלץ להפסיק את העבודה. אני מקווה שתסתדרו".

יש להניח שעמוס אכן הסתדר, ועובדי טס לקפריסין לבלות עם אבא. הוא שכח לגמרי מהתמודדות פיסית ומבעיות מימון.

נסים כמובן, בעזרת פידיאס, הנהג המסור והבקי, נתן לו good time. יום אחד, יוצא עובדי לתומו להסתובב בעיר. הגיע עד למחסום בגבול הטורקי. לא היו לו תעודות מתאימות והחיילים היוונים עצרו אותו וטלפנו לשגרירות ישראל. הוא שוחרר מייד ונפרד מהחיילים בידידות. לפידיאס החביב על כולם, לא הייתה כל בעיה להסתובב בין חלקי העיר החצויה. עם קצין הביטחון של השגרירות הגיע מייד לשחרר את עובדי ואף זכה להתנצלות מצד היוונים. מאז, עובדי היה זהיר יותר. המקום מצא חן בעיניו, והוא הגיע לאי פעם נוספת בתקופת הצבא. את דרכו חזרה הוא עשה בספינת נוסעים מקפריסין ליוון, כשנסים מלווה אותו. ואח"כ במטוס ארצה. כמי שבולשת אחרי זרעי הימאות שלו, אני מנסה גם כאן לראות את ההתחברות לים, אם כי, ההפלגה, כפי שדווח לי לא הייתה נעימה במיוחד בגלל הגלים הגבוהים.

אנחנו נשארנו בבית ברחובות יחד עם עובדי הגבר שלנו עד 25.1.75, כשהתגייס לצה"ל.