נספחים- עבודה בכיף

ב-16.3.2009, יום שני, כ' באדר תשס"ט, חמש וחצי שנים מאז מותו של עובדי, פרסם פרופ' אריאל רובינשטיין בעיתון "ידיעות אחרונות" מאמר בשם "האוניברסיטה של בתי הקפה". משהו עמוק ביותר ניצת בי. נראה לי שעובדי היה, בשינויים קלים, חותם על המאמר ומסיים אותו כאריאל (כך פרופ' רובינשטיין הציג עצמו בפני): "איזה כיף לי".

בית הקפה בשביל עובדי זה לא רק המקום, זה הקפה עצמו. "לי לא איכפת איזה קפה, קפה פשוט", אומר רובינשטיין, "כדי להיות חלק מהקמפוס שלנו. אין צורך במכונת קפה אספרסו איטלקית משוכללת......חשוב שהישיבה בבית הקפה לא תגרור מסע גרגרנות...:צריך לחוש במקום נעימות ביתית מלטפת. רצוי שעץ יסוכך על החלונות ביום שרב, חשוב שיהיה אשנב משיב נפש ולא פתחים פתוחים לרוח פרצים. חשובה גם האקוסטיקה.... המוזיקה, אסור שתהיה רועשת מדי..." .

באתר של פרופ' רובינשטיין באינטרנט מצויה רשימה של עשרות בתי קפה ברחבי העולם, עולמנו הקטן, שהאקדמאים שלנו מתכנסים בכל פינותיו. (כשנסים נטש את האוניברסיטה לטובת משרד החוץ הוא התפתה לחשוב שרק בדרך זו יוכל לסייר בעולם. איזו טעות!).

מה פתאום בתי קפה? לא אבוש ואודה, חשבתי שעובדי המציא את השיטה. לא הכרתי את האינטלקטואלים של קפה טעמון בירושלים ולא שמעתי על קפה עטרה בבן- יהודה. כן שמעתי וקראתי על כסית בת"א כמרכז לחיי הבוהמה. בני דורי לא ישבו בבתי קפה, אז הייתה קיימת בארץ רק האוניברסיטה בירושלים, כשהיא מפוזרת בבניינים שונים בעיר.

אני אישית למדתי בטרה סנטה. כשעברנו יום אחד עם ירון הנכד הבכור, בנו של עובדי, על פני המנזר הישן, סיפרנו לו : כאן נפגשנו סבא ואני. "אם כן, אמר ירון "כאן החלטתם להיות סבא וסבתא שלי".

כבר ציינתי באחד הפרקים הקודמים שהסטודנטים זרמו למנזה ברח' הילל. זאת, משום המחירים הזולים וכמקום מפגש פופולארי. אני שמרתי על מרחק ברדיוס רחב מהמנזה שהפיצה ריח פילה (בקלה) מזעזע בכל סביבותיה. בטרה סנטה לא היו קפיטריות. היה קיוסק קטן, דחוס ופקוק. החברים והאוהבים ישבו על המדרגות. מי מבני דורי לא יזכור את חיים גורי ועליזה אהובתו על מדרגות טרה סנטה? לעיני כולנו צמחה אהבתם הנמשכת עד היום.

ושוב אני שואלת: מה לכוהן בבית הקפה? בשביל הוריי בכפר בילו, שהיו אנשי עמל של ההתיישבות העובדת, בתי הקפה היו מוקצים. "מה עושים אנשים בריאים, בבוקר בבית קפה??", שאלה אמא. זהו חבר של בטלנים, פרזיטים, בורגנים (מילה גסה), ספקולנטים, ריקנים, שאינם מתאימים ואינם משתלבים במולדת החדשה. בגיל שלוש לימדו אותי לשיר בפני כל האורחים הנפעמים את שירי המהפכה. "קום העמל למרד היכונה, קח את הנשק פועל! דרוס ורמוס, בריוני הפאשיסטים, באש תישכך התבל! (מחיאות).

עובדי, כילד וכנער, אהב מאוד את הכפר. חוויות הילדות בטבע והעבודה במשק תרמו בוודאי לפטריוטיות הטוטלית שלו בבגרותו. עד כמה שזה נראה לי פרדוקסאלי, הוא בשום פנים לא רצה להקים את ביתו בכפר כמו שעשו רבים מחבריו. האורבניות שהייתה חלק מחייו המתבגרים ברחבי העולם (שירות החוץ), ודופק החיים הדינאמי של ת"א "עיר ללא הפסקה" היה גם הדופק שלו. "מה לעשות, בא לי לרדת בשתיים בלילה לשתות קפה ולחשוב.. לעצמי, או בחברת עמיתים.

מספר ד"ר כורש גליל, כיום מרצה באוניברסיטת בן גוריון: "נפגשנו בפאב 'השופטים' ברחוב השופטים בת"א. זה היה ביום השני של ראש השנה, בעשר בלילה, עובד היה לפני נסיעה והיה חייב לסגור נושאים דחופים. זה הזמן הפנוי שנותר לו. דיברנו על חומר ההנחיה לדוקטורט שלי. לא ראיתי בכך משהו יוצא דופן. פגישה שגרתית. ואני יודע שאחריי היגיעו עוד כמה וכמה סטודנטים לייעוץ והדרכה. כורש זוכר עוד פגישה חביבה, אחת מיני רבות, בגינת שיינקין, מקום שקט בתוך סביבה שוקקת. החברים באו בזה אחר זה. אני, אומר כורש, מעולם לא פגשתי את עובד במשרדו. כל כך אהבתי את 'שיטת בתי הקפה' הזו שאימצתי אותה כיום, כמרצה : יום נאה, באר שבע, שמש, בירה, (לאו דוקא, קפה), עובדים כיאות אבל משתלבות גם שיחות חולין, הומור ופתיחות. הייתי עיתונאי כשפגשתי לראשונה בעובד, היה זה הוא ששאב אותי ללימודי הכלכלה, אני מרגיש שבזכותו, סיימתי את התיזה.

מעניין להצביע גם על נרטיב שונה: רועי שלם, סטודנט של עובדי מרשימת הסטודנטים שסיפקו לי, ברוב טובן, אנה עיאש ודפנה מזכירת בית הספר לכלכלה, כשהן מדגישות שהוא היה בן טיפוחיו של עובד, אמר שמעולם לא פגש את עובד, אלא במשרדו באוניברסיטה. וכמוהו, מושיק לביא העובד כיום בפאריס על מילגה בסורבון, גם הוא מציין: "לא נפגשתי עם עובד בבתי קפה אבל פגשתי בו בלי סוף בביה"ס. הוא היה כל כך דומיננטי בחוג, מקרין כוח וחום… היה בו משהו כובש. הוא לימד אותי בתואר השני, ועודד ועזר מאוד לעבור ל"מסלול המנצח" . היו גם כאלה.

הזיכרון הראשון שלי מ"קמפוס בתי הקפה" מביא אותי לקפה שלי', בדיזינגוף סנטר. זה היה בתקופת לימודי התואר הראשון של עובדי, שעשה בבר-אילן, במסגרת חופשת לימודים מהצבא. שלי, מקום מאוד לא אינטימי, פתוח, תנועה אין סופית, ווליום גבוה ועובדי בתווך. כמעט כל בוקר, קפה שמתחיל את היום, לעיתים תכופות עם יוסי קסוטו, חברו הטוב. בתקופת הבגרויות שלי, אמא מספרת, שכולם התהלכו בגרביים על בהונותיהם. כך אפשרו לי להתמודד בהצלחה עם הבחינות. עובדי ידע לאטום את עצמו בתוך ההמולה, להתרכז ולעבוד במשך שעות. לרעשים שהרשה להסתנן הייתה השפעה חיובית. נראה שהוא אפילו נזקק להם. הוא היה אז סטודנט, ובית הקפה היווה מקום של work and pleasure בבית הקפה למד, הכין את עבודותיו וחשב. כשהוא חשב, שום דבר לא היה יכול להסיט את דעתו.

קבוצת השייכות שלו בתקופה זו, היו שלושה אלופי משנהמצה"ל, מבוגרים ממנו. יהודה בר ואיתן בן אליהו מחיל אוויר, ורפי אפל מחיל הים. הם באו להשלים תואר אקדמאי למען קידומם בצבא.שלושתם הרגישו קצת 'חלודים' לאחר היעדרות ארוכה מספסל הלימודים. "גילינו את הילד", מספר יהודה,"ויותר לא הנחנו לו. עובדי לימד אותם מבוא לכלכלה, מאקרו ותורת המחירים והכין אותם לבחינות. הם כבר היו נשואים ולמדו בבתיהם הפרטיים. אולם, בתי הקפה לא קופחו. בערב יצאו עובדי, אריאלה וחברים לשתות. אם הייתה לו עבודה, המשיך עובדי עד השעות הקטנות בתוספת אספרסו כמובן.

אחרי בר-אילן, חזר עובדי לחיל הים, כמפקד סטי"ל. זה היה חלום שהוגשם וסגירת מעגל. אבא שלו אמנם 'הועיד' אותו למפקד החייל, לשווא. בבר-אילן הציץ ונפגע ולא היו לו כל ספיקות באשר לעתידו האקדמאי. השנתיים בסטי"ל היו מאוד מאתגרות. באתר, בפרק "יומנה של אמא", יש פרק המוקדש לתקופה זו. הזמן חלף עבר, עובדי אץ רץ. הייתה לו תחושה של איבוד זמן יקר. הוא כבר נרשם ללמודי התואר השני בירושלים. שמו של פרופ' פטנקין הלך לפניו. המילגה שקיבל לא הייתה גדולה במיוחד .אריאלה, אשתו, עזר כנגדו, ועובדי הכין סטודנטים לבחינות. המחיר שגבה היה מזערי. במשפחה הסתובבה הבדיחה. שאלה:"מה אתה מלמד עובדי? תשובה:"תורת המחירים". תורת המחירים הזולים, כמובן! חברו הטוב של עובדי בתקופה זו היה אוסקר ווליך. כיום פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. אוסקר, עולה מארגנטינה, שם סיים תואר ראשון, הגיע לירושלים כדי ללמוד אצל מי שכבר נחשב בעיניו לאליל כלכלי, אינטלקטואל טהור, כפי שהגדירו, נערץ על בני הנוער היהודים –פרופ' דן פטנקין. הוא היה המום כשראה את עובדי מלקק גלידה ליד הפרופ'. בניגוד לעובדי, אוסקר התייחס לזמן באופן הרבה יותר מתון. כבן למשפחה תומכת הוא הרגיש שכל החיים לפניו. ההתחברות לעובדי הכתיבה לו קצב מואץ. אוסקר סיפר לי שעובדי היה מגייס אותו לסופי שבוע אינטנסיביים ל"מחנה עבודה". מגיעים לאייבשיץ בת"א, לעיתים אלינו לרחובות לארוחת ליל שבת, ובהמשך מתחילים לעבוד. עובדים ושותים קפה לסרוגין. כמויות אדירות של קפה. בקושי ישנים. בחצות הולכים לפאב גם שם עובדים. עובדי אהב להעלות שאלות ורעיונות ואוסקר, כך הוא מעיד על עצמו, הירבה לדבר. הם חשבו ביחד. הדברים לא בהכרח נגעו בנושאי הלמודים הספציפיים, אבל העיסוק בכלכלה מצדדיה השונים, היה ממש אובססיבי.

בירושלים בקפיטריה, היה נוהג עדי ברנר(כיום בבנק ישראל) להצטרף אליהם. "היינו השלישייה בחוג", ככה הוא אומר. את התואר השלישי עובדי עשה בארה"ב. אחרי מחקר מקיף של האוניברסיטאות מחוף אל חוף, תנאי הקבלה. רמת הלימודים, גובה שכר הלימוד, אפשרות לקבלת מלגות וכיו"ב, עובדי בחר בהארווארד-קיימברידג' והם בחרו בו. חוויה אינטלקטואלית וחברתית שאין כמותה. הוא פגש אנשים נפלאים, ידידים לכל החיים. שם סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה, זכה במילגת סלואן היוקרתית, ויצר את התשתית לחייו האקדמאים שהתקדמו יפה והיו מלאי סיפוק.

אחרי הפוסט דוקטורט באונ' בראון, פרובידנס, הוא חזר ארצה . עשיר בשני בנים מקסימים. היה עליו לקבל החלטה לא קלה, לבחור בין ת"א לירושלים. בירושלים הרי סיים את התואר השני בהצטיינות יתירה. היו שם מרצים שהעריך וכיבד והם חיכו לו. כשפגשתי את פרופ' שישינסקי בקשר לכתיבתי באתר, הוא סיפר לי שהיה משוכנע ובטוח כי עובד מתכוון להשתבץ באונ' העברית, מקור מחצבתו. הוא הרי קיבל עידוד רב ממוריו בי-ם ושישינקי עצמו היה מעורב בקבלתו להארווארד. פרופ' שישינסקי אמר לי: "בתחילה נטרתי לעובדי על החלטתו לעבוד בת"א, וגיליתי מורת רוח. כיום, בדיעבד, הייתי חושב אחרת ומכיר בזכותו של כל פרט לזרום באופן חופשי ולבחור במה שנראה בעיניו המיטב. זה ודאי טוב לו וע"כטוב למחקר. בתקופה שעובדי חזר ארצה מארה"ב עברו כמה מטובי החוקרים לאונ' ת"א. הייתה אווירה של שגשוג והעתיד נראה ורוד. אולם, בירושלים לא ידעו עדיין שאחד השיקולים המרכזיים של עובדי, היה אותו "קמפוס של בתי הקפה" שהוא תכנן להשתלב בו בכל מאודו, וכך אכן עשה.

אהבתי את הסיפור של אהוד מנירב שאני מכנה: "קפה ביתי". בפגישתי עם פרופ' נאוה כהנא בבר אילן, הייתי המומה איך היא זוכרת את עובדי שלמד אצלה לפני עשרים וחמש שנה. נאוה, מורה נדירה ואצילת רוח, נוצרת בקלסר מיוחד, פריטים שונים ומזכרות של תלמידים שנפשה נקשרה בנפשם. היא הראתה לי גלויה שעובדי שלח לה מהארווארד, כך גם את מכתב ההמלצה בו ציידה את עובדי בדרכו לקיימברידג', מאסאצ'וסט. תלמיד אהוב נוסף, עליו סיפרה לי, היה אהוד מנירב. הוא התלבט מאוד אם להמשיך את לימודי התואר השני בבר אילן או בת"א ושאל בעצת מורתו. "מתוך נאמנות למוסד, בו אני עובדת הייתי אמורה להמליץ על בר אילן. אבל, משום שאני מאוד רוצה בטובתך, הייתי שמחה לראותך משתלב במסלול לתואר שני ושלישי בניצוחו של עובד, באונ' ת"א. "עוד אני מתלבט, מספר לי אהוד, הגיע טלפון מעובד שכבר הספקתי לפגוש". "אני בדרכי לרחובות להורי, לארוחת ליל שבת. הייתי בשמחה מנצל הזדמנות זו להיפגש עמך בביתך בנס ציונה הנמצאת בלאו הכי בדרכי." שתינו, כמובן קפה ועוד קפה- קפה ביתי! שוחחנו ארוכות והשתכנעתי. עובדי יצר קשר בין אהוד לבין פרופ' הלפמן, שהנחה אותו בדוקטורט. סוף דבר: אהוד מנירב אמנם סיים את התואר. כיום הוא עובד ב"טבע". שמח בחלקו.

עובדי הגיע ללמודי הכלכלה, בשעתו, יותר כאקט של ויתור מאשר כצעד של בחירה. אונ' בר אילן אפשרה לאנשי צבא לסיים תואר ראשון בכלכלה, "קומפלט" בשנתיים בלי שאריות וזנבות, מה שתאם את משך חופשת הלמודים של הצבא. עובדי השתוקק ללמוד מתמטיקה. הוא נאלץ לוותר על כך. בחירה זו הייתה משאירה לו מחויבויות אל תוך השירות הצבאי. בדיעבד, האמין שאיזו "יד נעלמה" כיוונה אותו למקצוע שהתאים כל כך לאישיותו. המתמטיקה, עם הסיפוק האינטלקטואלי שבה, ונפלאות מוח האדם שהיא נותנת להם ביטוי, הרי היא משולבת באופן משמעותי בלימודי הכלכלה. אלא שבלימודי הכלכלה מתקיים העיסוק בצד האנושי של החיים: באדם, בצרכיו, בנטיותיו, בשאיפותיו, ביצריו, מה שכה תאם את אישיותו של עובדי. תאם את אהבת החיים שלו, ומעל הכול, את אהבת האדם. ע"כ, הסביבה השוקקת של בתי הקפה, החברותא, הוויכוחים, הקלילות וההומור המאזנים את עומק המחשבה, הפכו אצלו לדרך חיים.

בימי ה"שבעה" קיבלנו מכתב מ-Charlotte Ostergaard תלמידה של עובדי מבראון: "כשבקרתי בטילבורג יוניברסיטי גיליתי פן נוסף של עובד. הוקרתי את כישוריו המקצועיים והתפעלתימהתלהבותו הכל כך מדבקת. בטילבורג למדתי על דרך עבודתו:namely his habit of working over a good cap of espresso in a suitable café, was famous even in Holland . קבלנו מכתבים רבים ברוח זו.

באותה רוח ומעבר לכך הייתה השיחה עם פרופ' ישי יפה , כיום מרצה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית. ישי היה חבר טוב. הקשר בינו ובין עובדי היה עמוק מאוד. הם גם פרסמו ביחד מספר מאמרים מקצועיים. עובדי, עקב צניעותו המיוחדת (תכונה מאוד אופיינית לו שטרם נתתי לה ביטוי הולם), אהב מאוד את ה- Scholarרחב האופקים והידע, עם החיוך הביישני, שלעולם לא טרח להבליט את האגו שלו. היה זה ישי, אותו ביקש עובדי, ביומו האחרון, לבוא לבית החולים עם הלפטופ כדי לנקות את השולחן עד תום. "נפגשנו במיליון בתי קפה", מספר ישי, "תמיד מצאתי את עובד עם הניירות בקצב עבודה משוגע". ישי, משום מה, אוהב לזכור את ההתפרצויות הג'ינג'יות של עובדי. אני רואה אותו בדמיוני, ברגעים אלה, עומד מן הצד, מחכה בשקט ובסבלנות. הוא הרי ידע, כמו כולנו, שהאש הזאת , תמיד דועכת מהר. נפגשנו, כך מספר ישי, בבתי קפה בירושלים, אך בעיקר עבדנו ב"קמפוס" של ת"א. היו עוד מקומות מזדמנים למיניהם. אני זוכר פגישה טובה בתחנת הדלק של נמל התעופה בן גוריון, בשעה 7.00 בבוקר. שנינו היינו לפני טיסה'.

 אני נושאת בעיני רוחי תמונה מבי"ח איכילוב. ישי וחדוה בר מגיעים. ימים עצובים עוברים עלינו. עובדי מבקש ממני לצאת. אני רק יכולה לשער את משמעות השיחה שלו עם המאוד קרובים לו. איתי עובדי דיבר רק באופן חיובי. תלמידתו ד"ר שרון בליי, גם היא מתחברת כל כך לימים ההם. ביום שלפני הסוף עובדי אומר:" אני חייב לסגור פינות בקשר לדוקטורט של שרון ולהבטיח שאיש לא יוכל לעמוד בדרכה." מי שקורא את דברי ההספד של שרון באתר ואת מה שכתבתי לעיל, יכול להתרשם ממערכת יחסים מופתית בין מורה שכה אהב ללמד, לבין תלמידה שכה אהבה ללמוד. בסוף דבריה היא מתארת את מה שכולנו חווינו : "האופטימיות, הנחישות, ...המחויבות, ..המסירות... האומץ, ..קור הרוחהותירו את סובביו הלומי הוד". אכן, היא מספרת לי, עובד היה אקטיבי מאוד בקמפוס של בתי הקפה בת"א. התנהלותו לא הייתה ספונטאנית.היא הייתה מתוכננת ומחושבת. כאילו הועיד לכל מקום פעילות ספציפית ע"פ הנושא או ע"פ האנשים שעימם נפגש.

פרופ' פרנצ'סקה קורנלי, מביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטת לונדון, ידידת נפש מתקופת הלמודים בהארווארד,עבדה עם עובדי שנים ארוכות בערים רבות על פני הגלובוס. לדבריה, עובדי היה מאוד ספונטאני. על אף שהיה שקוע רובו ככולו בפרויקט בו עסק, היה חייב, ממש חייב לשנות , להחליף מקום וסביבה, וכך היה נודד בין בתי הקפה. בבריסל, בפאריס ובלונדון הוא אימץ את רשת בתי הקפה שמקורה בבלגיה ופרוסה כיום, בכל אירופה: le pain quotidien(הלחם היומי). ולמה? משום המבנה המיוחד של בית הקפה. במרכזו היה שלחן ענק, מה שאיפשר לעובדי להתפרס עם כל הניירת שלו, ואף לעבוד בצוות. היא נזכרת וצוחקת: "זה היה בבריסל..אנחנו יושבים ועובדים, מפטפטים מעט ומרכלים קצת, כמובן שותים אספרסו, אוכלים קרואסן אחד או שניים ,וממשיכים לעבוד,כשעובדי קם ומכריז It is time to change :. ולאן הולכים? ל-pain quotidien , ברובע אחר של בריסל. גם כשהגיעה לת"א, הם נדדו בין בתי הקפה. עובדי ידע בדיוק איזה סוג קפה יקבלו בכל מקום. "אפריטיף לא יכולנו לקבל בת"א בשעות היום", מספרת פרנצ'סקה, "אבל למדתי בישראל לאכול אבטיח עם גבינת פטה. חודש לפני מותו, פרנצ'סקה באה במיוחד מלונדון והם עבדו יחד בבית, באייבשיץ. עובדי היה מתעייף מהר וזקוק למנוחה מעת לעת. פרנצ'סקה ניצלה את הזמן לשהות בחברת אריאלה. הן שומרות על קשר הדוק כל השנים האלה.

לסיום אני רוצה להביא קטעים מדבריו של פרופ' ליאונרדו פלי (גם הוא חבר מקיימברידג', מאסאצ'וסטס) שנשא בכנס הכלכלי הראשון לזכר עובדי ב- 2004 בביה"ס לכלכלה בת"א. את הכנס אירגנו ביד רמה פרופ' דני צידון ופרופ' מנואל טרכטנברג. בדבריו של ליאונרדו אני מוצאת תמצות ראוי של הנושאים המרכזיים אותם חקר עובדי במקצועיות, בהתלהבות ובהתמדה, ואת היחס הזהיר והביקורתי שלו למודלים כלכלים. ליאונרדו מדגיש את הידידות והאינטראקציה הבינאישית המופלאה שצמחה ב"קמפוס של בתי הקפה בת"א", המהווים בין השאר חלק מהמורשת שהשאיר עובדי לעמיתים, לחברים ולתלמידים. דברי פלי בשלמותם נמצאים באתר ovedyosha.comבמדור: In Oved's Memory. ליאונרדו: This conference gives us a unique opportunity to show that not only Oved is still very much with us in our memory as a friend or a family member but he is also with us in the legacy he left us as a scholar. What characterizes his approach was his energy, his enthusiasm, and his will to keep looking until he found an intuitive and satisfactory solution to the problem. We all remember afternoons and evenings spent in coffee shops engaged with Oved in lively discussion of interesting and very diverse economic problems. It didn't matter whether it happened in Tel – Aviv, London, or Brussels. Oved always had his favorite coffee shop and in this his favorite corner. We all know that coffee is a key input of research, and Oved was very partial to this input and to the coffee shop environment as the ideal place where to discuss and develop research……..I believe that this thirst for an answer and in general his attitude toward research is an important part of the legacy Oved left us.

קטונתי מלשפוט עד כמה אכן ממשיכה המורשת של עובדי לכוון ולדרבן את תלמידיו הרבים, והאם אותה "התלהבות מדבקת" עדיין מפעמת בקרבם. באשר לפעילות התוססת בקמפוס בתי הקפה בת"א הרי פרופ' רובינשטיין מעיד עליה בכתבתו . מדבריו לומדים על עבודה בכיף, על פירגון ועל שיתוף פעולה פורה. הפגישות, אפילו בטלפון, עם עמיתים של עובדי, גורמות לי סיפוק רב. אני רוצה להודות לדפנה, מזכירת ביה"ס לכלכלה, שעזרה לי לאתר את החברים בסבלנות ועם הרבה חום אישי. אני מאמינה שישנם עוד רבים שיתחברו עם הדברים ויחלקו עמנו את חוויותיהם. ניתן לעשות זאת דרך האתר לזכר עובד.

תגובה שהתקבלה במייל מיוסי קסוטו בעקבות פרסום הפרק באתר:

צילה היקרה,

באמצע יום עבודה לחוץ, כן, עוד אחד כמו היתר, נכנסתי לאתר של עובד לקרוא את הפרק האחרון על בתי הקפה שכתבת. לקח לי כמה דקות לשנות "פאזה" מהדחף היומיומי של העשייה הסיזיפית בעבודה ולשקוט לרגע בעולם אחר, וכמה טוב שעשיתי זאת.

קראתי את הפרק בשקיקה. פעם ראשונה כדי לבלוע מהר את כול המידע ולדעת מה עוד מסתתר אחרי המילה הבאה, ופעם שנייה כדי להתענג בנחת על כול מילה ולגלגל אותה שוב ושוב בזיכרונות ובנוסטלגיה.

הקריאה הזכירה לי טיול שלי עם עובד בפריז בתחילת שנות השמונים. התחלנו את הבוקר בבית קפה, איך לא, בשאנז אליזה, שנקרא "ז'ורז' ה-5". כשסיימנו את הקפה, שמחים וטובי לב שמנו את פעמינו לכבוש את העיר הגדולה כאשר מקץ מספר צעדים נפעמנו למראה שלט מאיר עיניים שהתנוסס מעלינו, "קפה ז'ורז' ה-6". "נו יוסי, מה אתה אומר? שניכנס?" שאל עובד עם החיוך הממזרי שידע לעקל בחצי פה ולגלגל תוך כדי צחוק מדבק, "כמובן" עניתי "מי אנחנו שנקפח את ז'ורז' ה-6 ?". וכך, המשכנו את הבוקר במסע הפריזאי שלנו בכל בתי הקפה על שמות האצולה הצרפתית.

בצהריים, הלומי קופאין נחנו בבית קולנוע ממוזג תוך צפייה בסרט צרפתי משעמם. יצאנו מהסרט מפהקים ועייפים ישר לבית הקפה לואי ה-14 שבפינת הרחוב כדי להתרענן.

אני מודה לך צילה על רגעי החסד שאת מעניקה לי בכתבים הללו שבעזרתם אני מצליח להגניב בימי שגרה יציאה לרגע מהמסגרת והסתכלות מפוכחת על חיי.

יוסי

תגובה של מנואל טרכטנברג בעקבות פרסום הפרק באתר:

אם אינני טועה השבוע חל יום השנה למותו של עובד, ואני נתקף שוב עצבות תהומית וגעגועים עזים אליו. קראתי בהתרגשות את ה"אוניברסיטה של בתי הקפה" שצילה כתבה - אשראי האדם שיודע לעטוף במרקם כה יפה של מלים את הזיכרונות היקרים ביותר.

אתכם באהבה,

מנואל

:Roberto Serrano"s comment

Dear Zilla,

 Many thanks for your message.  I think your idea about putting together a webpage to remember Oved is wonderful.  I think of Oved many times.  His energy and enthusiasm left a deep inprint in me.  I distinctly remember going to work with him to one of the local cafes here in Providence, the “Meeting Street Café,” which is still open.  I don’t know if you heard this story before, but this café used to have a promotion called the “bottomless cup of coffee,” which meant that for a little bit more than the price of a regular cup, you could get an unlimited number of refills.  When Oved and I went there to work, we made extensive use of this promotion, and it’s perhaps not surprising that they had to get rid of it, no doubt to be able to stay in business.

I’ll try to give you a phone call some time tomorrow Monday.

With all my best wishes, Roberto