אחרי למעלה משנה וחצי בהולנד מקבלים פקודה 'לנוע'. הבסיס הבא - שטוקהולם, שוודיה. לא במקרה אני משתמשת במונחים צבאיים. אופיים של המינויים במשרד החוץ היה מבוסס על קשרים אישיים ובמקרה הטוב סתם שרירותיים. עובדי המשרד בימים ההם התארגנו בחוגים חוגים לפי ארץ המוצא. הצ'כים, ה'ייקים', ההונגרים, האנגלוסקסים, הפולנים, הדרום אמריקאים, והמערב אירופאים. כל חוג כזה דאג לאנשיו ולאנשי שלומו. נסים היה ס"ט מחוץ לחוגים. היו לו, אמנם, כמה 'אבות' מאמצים שהתפעלו מכישוריו. הוא הגיע למשה"ח באופן מקרי למדי. בעודו לומד לתואר שני יצא מכרז לתפקיד צוערים במשה"ח. נסים הצטרף למכרז. בשלב הראשון זה היה קוריוז, מעין מבחן עצמי וקצת חלומות על חו"ל, על חיים מלאי אתגר וגלורי. אחרי כמה שלבי סינון הוא הגיע לסוף המרוץ עם עוד שני מנצחים. בעקבות המתח של התחרות המאתגרת, האופציה הזו כבר לא הייתה הפיכה מבחינתו. העתיד נראה זוהר ומבטיח אך מעי שלי התהפכו בקרבי. לא העזתי לעמוד בדרכו. אותו נער מוכשר ואמביציוזי מירושלים שילדותו הייתה מליאת קשיים ומאבקים, עומד להיות נציג של מדינת ישראל (מכובד ומחייב). הוא יתקבל בארמונות מלכים ובבתי שועים, ייפגש עם ראשי מדינה וענקי תקשורת. אי אפשר היה לעצור אותו. אילו ידע אז שגם דרך קריירה אקדמאית אפשר להגיע לכל קצוות עולם, ושהעולם ייהפך לכל כך קטן ונגיש, היה בוודאי ממשיך באוניברסיטה העברית כשפראוור וקבנר מאוד עודדו אותו. אבל כך רצה הגורל.
בגיל שלוש מתה אמו של נסים. באותו גיל כבר למד 'בחדר' וקרא קריאה רהוטה. את ה'דבר לילדים' קיבל לכתובתו בכל שבוע, לאחר שהעורך יצחק יציב נתקל בו בירושלים יושב על אבן וקורא עיתון. השיחה הקצרה והאינטיליגנטית הרשימה מאוד את יציב שאמר: הנער הזה לגדולות נועד. את ביה"ס תלמוד תורה גמר בהצטיינות. בזכות מלגות שקיבל, התקבל לתיכון בית הכרם. (הוא ביה'ס התיכון שליד האוניברסיטה). גם שם הצטיין והחברה החדשה בה נקלט יפה, עיצבה אותו במתכונת של העליתות ששלטו אז בארץ. תנועת נוער, פטריוטיות וקניית דעת. כך הצטרף אל ה'חברה הטובים'. אז היפנה עורף לאורח החיים הדתי, אך בלי לוותר על המסורת ששלטה בביתו. הסיר את הכיפה והפסיק לקיים תרי'ג מצוות. ערכי היהדות וידע עשיר במורשת ישראל הופנמו עמוקות בקרבו.
את לבי קנה תחילה, בתחפושת של קיסר רומי (החוג להיסטוריה כללית) בנשף פורים באוניברסיטה, אבל הפור נפל אחרי שהשמיע באוזני בעל-פה ובציטוט מדויק את כל הטקסט של שיר השירים. במשפחה שהקמנו קיים היה שילוב הרמוני בין ציונות בלי מרכאות למסורת ישראל, כאורח חיים וחינוך הילדים. מורשת זאת נשאנו עמנו בנדודינו הרבים בשרות החוץ.
בבוא הצו ' עלות צפונה לשטוקהולם', עזבנו את האג. השארנו מאחור חברים טובים שייעלמו די מהר מחיינו. תופעה זו חזרה על עצמה אח"כ פעמים רבות.
בטיסה לשוודיה צפינו מהמטוס על הולנד הנראית מלמעלה כמוזאיקה צבעונית מוצבת על לוח שטוח. פתאום היה קצת עצוב להיפרד ובמיוחד להתחיל הכול מהתחלה. שפה חדשה, נופים חדשים, אנשים שונים, התארגנות בדירה חדשה. אמנם לא בדיוק מהתחלה. נסים כבר הפך דיפלומט משופשף. את טבילת האש המקצועית עשה בהולנד, בקי בכל גינוני הטקס, מתחבר בטבעיות לאנשים שהיה צריך לעמוד מולם. בשוודיה, האנגלית היא שפה שנייה וקל מאוד לתקשר בה. יידיש לעומת זאת נסים לא יודע.
יום אחד נכנס לחדרו אחד מפעילי הקהילה היהודית מפליטי השואה ומתחיל לדבר עמו 'מאמע לושן'. כשהוא לא הובן ולא נענה, פנה מייד לשגריר בשאלה: "מה קורה כאן? הגיע לשגרירות איין אראבער (ערבי)"?
הנחיתה בשטוקהולם הייתה קצת צובטת לב, גשם, קר. עוד נלמד היטב שפיסת שמיים בהירה תהיה תופעה נדירה. וכשזה קורה הכול נעצר. אנשים מפסיקים לנוע ונעמדים בעמדת ספיגה וסגידה. נסים כמו תמיד כבר שולח את מחושיו, נתיבי פעולה ויוזמה. אני ועובדי נצמדים, קצת נבוכים. ניתן ידיים ונעזור אחד לשני.
שלוש שנים וקצת יותר נשארנו בשוודיה. שלושה חורפים כמו שאומרים השוודים. שוודיה ארץ קרה מכל הבחינות. ארץ מאוד מורכבת.: סוציאליסטית ואריסטוקרטית, מושכת ביפי נופיה ועריה ודוחה באיפוק ובניכור של אזרחיה. אומרים שאם נפל אדם ברחוב, איש לא ינסה לעזור לו כדי לא לפגוע בפרטיותו. את הכפור הנודף מהשוודים אפשר למוסס רק בעזרת וויסקי. הם אהבו להסתופף בבתי דיפלומטים הרוכשים וויסקי פטור ממס. כך נוצר הקליק בקלות. הבר פתוח והיד מוזגת, נכנס יין יוצא סוד. לדיפלומט ישראלי יש יתרון נוסף שמבטיח לו נחיתה רכה. הוא זוכה ליחס אוהד אפריורי מן הקהילה היהודית. בהולנד ייזכרו לטובה הזוג ואן ראלטה, משפטן בעל שם בינלאומי, שעזרו לנסים בקשריהם הענפים עם אנשי צמרת במסדרונות השלטון והתרבות. אבל שם הרגשנו כיהודים שהגיעו לעיי חרבות של קהילה מפוארת. רוב יהודי הולנד נספו במחנות המוות. נותרו עקבות, תעודות ועדויות- כר נרחב לחוקרים. ואכן את הדוקטורט שלו הקדיש נסים להרירה, יהודי הולנדי במאה ה- 17 מצאצאי האנוסים ואישיות מרכזית בתולדות מחשבת ישראל.
שוודיה הייתה מדינה ניטרלית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא קלטה את יהודי דנמרק שפונו בסירות תחת חוטמם של הנאצים. אבל בעיקרון לא פתחה את שעריה לפליטים יהודים. הייתה בשוודיה קהילה וותיקה מאורגנת עם הנהלה מסודרת, בתי-כנסת, ברובם מודרניים עם מקהלה ועוגב. התנהלה פעילות תרבותית וחינוכית, בי"ס יהודי וגן ילדים. עובדי למד בגן היהודי ואח"כ בכיתה א' בהלל סקול. הגננת שלו שרה לוי ובעלה אברהם היו שליחים מטעם הסוכנות. אברהם לימד בביה"ס ושימש חזן בבית – הכנסת המסורתי. עובדי אהב את הגן וביקר בו בשמחה מן הרגע הראשון. הגננת דיברה עברית וכך גם ילדיה. עובדי קלט שוודית במהירות, חבש כיפה ולמד את הברכות שלא הצליח להפנים: 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הרצפה' (מן הארץ) – אמר לנו כשסיפר על קורותיו בגן...
גם בשוודיה הגיע הדיפלומט הצעיר שלנו לשדה התעופה לקבלת פנים ממלכתית. הפעם, לכבוד גולדה מאיר אז שרת החוץ של ישראל. גם הפעם הוא מונצח בתמונה כשהוא מגיש לגולדה זר פרחים והיא כמעט מחייכת אליו. שני אופנועים עם צופרים נסעו בראש השיירה שהובילה את האורחת למלון. טאגה ארלנדר, לעומת זאת, ראש ממשלת שוודיה דאז, כשיצא לביקור גומלין בישראל, לא נזקק לשום פמליה. בשדה התעופה בשטוקהולם חיכה בתור כאחרון האזרחים. אחרי יומיים ראינו אותו בעיתונות המקומית הישראלית, כשהוא שוחה בים אילת. אף שוודי לא יחמיץ הזדמנות להיחשף לשמש הנדיבה של אילת. ואכן התברכה אילת בתיירות סקנדינבית נכבדת. לא ייאמן מה עושה השמש שלנו לתיירים השוודים. מדהים לראות איך הצפונים הקפואים הללו מתערטלים ונמסים ואפילו מתפרעים לפעמים, רחמנא ליצלן. אל דאגה, הם יחזרו לשוודיה קרים כקרח.
אני התחלתי בצעדי הראשונים בשוודית כרגיל, בעזרת עיתון יומי ומילון. הדאגנס ניהטר העיתון הליברלי הנפוץ עזר לי בכך. עובדי היה זריז ממני. נמסר לנו שבמשחקיו עם הילדים בחוץ, הוא מקלל בשוודית עם דיאלקט שטוקהולמי. לפחות היה ברור מעל כל ספק שלא בבית למד ביטויים אלה. שני הגברים התאקלמו יפה. לי היה קר, מאוד קר, 18-, 24- מעלות מה זה משנה? איך בכלל מבדילים בין טמפרטורות נמוכות כל כך? מרופדת מכף רגל ועד ראש יצאתי לסידוריי. מעיל פרווה, מגפיים גבוהים, גרבי צמר עבים, צעיף סביב הצוואר. כל אלה לא עזרו. האף נשאר חשוף. עשיתי דרכי ל-K.N(אנקו), בית המסחר היוקרתי של שטוקהולם. אחרי כל צעידה של כמה מטרים נהגתי להיכנס לחנות מוסקת כדי לחמם את האף וכך התקדמתי. כיום אני משתמשת באותה שיטה בקיץ הישראלי כשהשמש קופחת והלחות גבוהה. אני נכנסת מדי פעם לאזור ממוזג. גם לנסים הקור גרם קשיים. קשה היה בבוקר להתניע את המכונית ולעתים היה צריך לפנות את השלג הרב שנערם סביבה במשך הלילה. בעניין זה ,למרבית ההפתעה, כל עובר ושב היטה שכם כאח לצרה. אבל שטוקהולם לא שותקה בשלג כירושלים. דחפורים חרוצים עבדו כל הלילה ופינו את השלג מהכבישים.
מי ש"עשה חיים" בחורף היה עובדי.
גרנו בקרלה ויגן (אם לא תבטאו את שם הרחוב במלודיה שטוקהולמית לא תמצאו את הכתובת). שכנו בבית דירות שנועדו לדיפלומטים. הבניין גבל בגן גדול עתיר ירק ועצים. בקצה הגן היה מגרש למשחקי אייס-הוקי. הנערים הסכימו לשתף את עובדי בן החמש-שש רק בתור שוער. עטוף באוברול עמיד בפני מים ושלג, מצויד במחבט ארוך, קל תנועה וזריז על הסקטים, לא אכזב את חבריו הגדולים. אף על פי כן, היה לפעמים חוזר הביתה בוכה... המחבט נשבר! החלפנו את הישן בחדש והכיף נמשך. מאוד חרדתי כשהיה מחליק על הנהרות הקפואים. היו מקרים שהקרח נבקע והגישה אל השוקע כמעט בלתי אפשרית כי כל צעד מוטט עוד קרח. בשטח פעלו צוותי הצלה מיומנים. עובדי לא ויתר. המוני שוודים ותיירים מטיילים בימי ראשון על הנהרות הללו. מרגשת המחשבה שמתחת למעבי הקרח רוחשים חיים שלמים.
השוודים מתעבים את האקלים שלהם וקובלים עליו בלי סוף. המאכזב ביותר הוא הקיץ. כשמגיע חודש מאי ומטיילים חוזרים מהריבירה הצרפתית עם "עלה זית בפיהם". בגן שלנו עומדים העצים עדיין ערומים. נסים שבד"כ אינו מחובר במיוחד לעולם הצומח, היה משקיף בוקר בוקר מבעד לחלון, בניסיון לגלות את הניצנים הראשונים. עד שלבסוף היגיע האביב גם אלינו. עלווה ירוקה רעננה כיסתה את הענפים הערומים. עוד מעט נצא החוצה, נתענג על הגן היפה, נפרוש שמיכה על הדשא, עובדי ישחק בכדור עם חברים. אבל לא!!! נגמר השלג התחיל הגשם. שוצף שוטף ללא הפסק. יש שנים, אומרים השוודים, שלמזלם הקיץ נפל על יום ראשון, היום החופשי שלהם והם יוכלו ליהנות ממנו. ימים בהירים הם נדירים.(דומני שהיום הקיץ בכל אירופה התחמם). ביום כזה בהיר ונדיר, צעירים רבים משתטחים על הדשא, חושפים כמה שיותר, כדי לקלוט את הקרניים הטובות בגופם החיוור.
אני זוכרת ימי חורף בירושלים, כשחזרנו. השמים מבהיקים וצחים. חשבתי: כמה כפויי טובה אנחנו. מקבלים את הכחול תכלת הזה כמובן מאליו. אבל מי שהתנסה בחורפים הצפוניים יודע להיות אסיר תודה. פעמים רבות חשבתי: איזה קוטרים אנחנו, למה לא קם אדם בבוקר ואומר: נפלא! אין לי כאב שיניים, הילדים שלי בריאים, יש לי פרנסה, אישתי חמודה, יופי! מאז מותו של עובדי נפגמה נטייתי הטבעית להתמקד בחצי הכוס המלאה, אם כי אני עדיין משתדלת מאוד.
חינוך חובה בשוודיה מתחיל בגיל שבע. הם תמיד לעגו לתוכנית האנגלית המתחילה את כיתה א' בגיל חמש. וילדיהם לא משיגים שום 'פור' על השוודים הקטנים על אף הפער בשתי שנות לימוד. כארץ רווחה מאוד מתקדמת הוקמו בשוודיה מעונות מטופחים לילדי נשים עובדות. אבל ילדים רבים שלא זוכים לכך מגיעים לפארקים עם המטפלת. הם לבושים בחליפות חמות ועמידות לגשם, כובע, מגפיים וכפפות ומשתעשעים ומתחפרים בשלג, כמו שילדינו בישראל משחקים בקיץ בחולות שפת הים.הייתי צופה בהם מבעד לחלונות הכפולים של ביתי ולבי נצבט. אבל הם דווקא נראו שמחים ועליזים, עם לחיים ורודות מהקור. בבית, ההסקה פועלת סביב השעון, האיטום מעולה ולובשים בגדים קלילים. בדירתנו בירושלים ברחוב נילי, שחזרנו אליה אחרי השרות בשוודיה סבלנו הרבה יותר מהקור. אמנם כבר היה תנור נפט משוכלל הרבה יותר מזה שחימם את עובדי הפעוט בשיכון עובדי המדינה. היה לנו פאיירסייד, המצאה ישראלית חדישה. אבל הרוח התחכמה לנו בבאב אל האווא (שער הרוחות), הוא שמה הערבי של הגבעה.
עובדי קיבל את הקור והשלג, את ההחלקה על הקרח ואת הגלישה בעגלה אסקימוסית כיתרון. לא כך את החושך. בסתיו ובחורף בשעה שתיים אחרי הצהרים כבר מחשיך. ידוע שמספר ההתאבדויות בסתיו השוודי עולה על הממוצע השנתי. התפקוד בחושך מאוד מדכא. השתדלנו לקבוע פגישות עם חברים שגרו בכל קצווי העיר. מישי ומיקה רפ היו חברים כאלה. הם היו בוגרים מעובדי. אביהם, אורי רפ, שימש כשליח הסוכנות לקהילות סקנדינביה. מרצה בחסד עליון, עשה שם טוב לישראל, והיה מקובל מאוד בבתי ראשי הקהילה. מישי ומיקה חיבבו מאוד את עובדי הקטן והנבון והתחברו יפה. בנושא אחד הם 'עבדו עליו' כשהחליפו ביניהם בולים. בניגוד לנוהלי האספנים, לא הסתפקתי בבולים שמכרים רבים סיפקו לנו ממעטפות המכתבים, אלא גם קניתי 'בולים יקרים' להעשרת האוסף. מישי ומיקה היו משכנעים את עובדי להחליף שניים שלושה בולים נדירים בעבור מאה 'לינקולן'. שני הצדדים היו מרוצים חוץ ממני כמובן. "אל תתערבי במשחק הילדים" הציעה אמם. למחרת, כמובן, השלמתי את ה'גזילה'. עובדי הפך לאספן בולים מתמיד. מכל השגרירויות שיתפו אתנו פעולה. בקוצר רוח היה מחכה למעטפות יום ראשון. אפילו בולפי סוחר בולים מפורסם ואספן מקצועי ומצליח מטורינו לקח אותו ברצינות והסכים להחליף עמו בולים. בימינו אין כמעט מכתבים. את מקומם תפסו הפקסים, האימיילים, האסאמאסים. התקשורת יעילה ומהירה, אבל חסר ה'טאצ''. מגרות מלאות מכתבים שמורות עימי, והם יקרים לי מאוד. אוסף הבולים הנדיר של עובדי עדיין מונח על מדפי הספרים שלנו. מי יודע, אולי אחד מילדיו יתעניין בו פעם ויגאל אותו מבדידותו.
היו לנו גם חברים טובים, יהודים שוודים שגרו בשכנות. מרגוט וג'ו הופמן, שהיו אנשים חביבים, מכניסי אורחים ופעילים בקהילה. ילדיהם התיידדו עם עובדי. ביתם היה עשיר במשחקים. במיוחד אהב עובדי את ארגז התחפושות מלא התלבושות. בקלות מירבית יכול היה להיהפך לקוסם, לרובין הוד, לשיח' ערבי או לפיטר פן. אהבנו את ההופמנים וביקרנו אצלם לעתים קרובות. מרגוט באדיבותה אף העבירה אלי 'כתובות בלעדיות' של קונדיטוריות. הגברות הנכבדות החליפו כתובות כאלה כמו שאצלנו מחליפים מתכונים. אחרי שנים הם ביקרו ברומא, בעת שירותנו שם. יחד טיילנו לקברות האטרוסקים. לפני הפרידה הם קנו לעובדי את הקלטת 'אוליבר', מחזמר ע"פ אוליוור טוויסט של דיקנס, שהוצג אז בבית ספרו של עובדי והוא השתתף בו כאחד היתומים של פייגין הרשע. הקלטת עדיין נמצאת עימנו, מזכרת יקרה מאנשים אהובים שבינתיים הלכו לעולמם.
הייתה גם בלה שלגרן .היא באה לשוודיה עם לארש אריק, במאי סרטי טלוויזיה שוודי שאותו הכירה בביקורו בארץ. הם נפגשו בלשכת העיתונות הממשלתית בת"א, והתאהבו ממבט ראשון. בלה גרה בקצה הפארק שלנו. היא הייתה בשבילי, טפטוף משובב מא"י. היא עצמה עלתה לישראל ממצרים. נולדה וגדלה באלכסנדריה להורים שהיגרו מרוסיה. יהודי אלכסנדריה, עיר נמל לוונטינית טיפוסית, ערנית ותוססת. תושביה שלטו בשפות רבות, בני בית בתרבות הבינלאומית. את שפת בני המקום (ערבית) ואת תרבותם לא הכירו, כמה אופייני. בלה עצמה שלטה באנגלית, צרפתית, איטלקית ועברית. ערבית, לעומת זאת, לא ידעה. מאוחר יותר, הכרנו יהודים רבים מאלכסנדריה שיצרו קהילה בתוך קהילה במילנו באיטליה. גם הם היו מאוד ידידותיים ופתוחים, אנשי שיח טובי מזג. הם היגרו לאיטליה אחרי מלחמת ששת הימים. בלה, לעומת זאת, בחרה בישראל. שמחנו עמה מאוד והיינו הרבה ביחד. לארש אריק נשבה בקסמה של האישה הקטנה המזרחית, שהייתה בת בית בספרות ובהיסטוריה מערבית. שילוב מיוחד ואקזוטי.
ישראל הייתה אז די באופנה בשוודיה, על אף המאמצים הבלתי נלאים של שליחים ערבים להשמיצנו. גם עובדי היה בן בית אצל בלה ולארש אריק. יום אחד הזמין אחדים מחבריו לביתנו. כשאני עוד עסוקה בהכנות ניגש אלי ואמר: "אל תכעסי, אמא, סיפרתי לחברים שיש לי אחות, כשיגיעו תאמרי להם שהיא נמצאת אצל בלה. אני יודע שאסור לשקר אבל התביישתי שרק לי אין אח או אחות". ברור שגיביתי אותו, אבל הוא לא ניצל מהסבר מעמיק על המעמד הבלתי ניתן לערעור של האמת.
כשהריתי עם תמי בירושלים עובדי כבר היה בן שמונה פלוס. אני זוכרת איך קרנו פניו כשגיליתי לו את ה'סוד'. – אם זה אכן נכון, אמר כשלא גילה עלי שום סימן להריון – אהיה מאוד מאושר! כשנתקפתי צירים הוא ליווה אותי לבית החולים הקרוב,"משגב לדך". הפקיד אותי בידי האחות, הודיע לאבא שהכול מסודר ופנה ללימודיו. כאשר חזר מביה"ס כבר יצאה, תמי שלנו לעולם.. אהבת אחים גדולה שררה ביניהם כל השנים. חבל שאהבה זו נקטעה כל כך מהר.
אנחנו בשוודיה כמעט שנה. הקיץ מתקרב. החופשה היא חובה וזכות מקודשים לאירופאים כולם. נוסעים. לריוויירה, לטיולים יפהפיים בסקנדינביה, בנורבגיה ארץ הפיורדים, בפינלנד השכנה ארץ האגמים, בדנמרק: 'הישראלים' של סקנדינביה קראו הצפונים לדנים, שהם פתוחים, קולניים, וידידותיים בהרבה משכניהם. השוודים. הותיקים יוצאים לבית הקיץ, ה'סטוגה'. המשפחה יוצאת לחודשיים שלושה ואבי המשפחה מצטרף בסופי שבוע. בתי הקיץ הוקמו במקומות עד כמה שאפשר מבודדים. על איים מקפיאים, בלב יערות, לצד כפרים חקלאיים, לטובת השקט והשלווה. הוזמנו לארוחת צהרים בבית כזה של מזכירת השגרירות. בעלה התלונן נואשות, על כך שלאחרונה נשמעים קולות אדם מרחוק, וגרוע בהרבה, אפילו רעש מכוניות בוקע דרך היער. ואז... ציוץ הצפרים נקטע ואוושת העלים דוממת, וההרמוניה מופרת. הוא שימש כפרופ' לפסיכולוגיה תעשייתית ויישם על עצמו את משנתו :על חשיבות הרוגע המיטיב ומפרה את האדם המודרני העמל והיוצר בסביבה סואנת ומלחיצה. אני דווקא מעדיפה את המונית הישראלית הבינעירונית שתוך דקות אחדות מתארגן בה שיח רעים (בטרם המיניבוסים).
בינתיים נודע לנו שהתארגנה טיסת שכר לארץ. עוד מעט נהיה בכפר, ונבלה חודשיים בצפיפות סביבתית ומשפחתית המחממת את הלב. הטיסה הממושכת במטוס המצ'וקמק עם מספר חניות לתדלוק עברה בחברותה. אולם חוששני, שבטיסה זו החל לבצבץ אצלי פחד טיסות שליווה אותי בעוצמה הולכת וגדלה במשך כל שנות השירות. עובדי לא יכול להבין אותי. כילד, ועוד יותר כמבוגר, הרבה לטוס. הוא ניסה לשכנע אותי כי תוצאות הסטטיסטיקה מוכיחות שהשמים בטוחים בהרבה מהכבישים. לא השתכנעתי. הזדהיתי דווקא עם דעתו של אחד הקולגות שלנו לפיה השהייה באוויר היא מצב בלתי טבעי לאדם.
כשפקחתי בארץ את עיני במיטת נעורי, הרדיו כבר דיווח על המצב. העדכון השוטף הוא סם חיים לישראלים. ומה אני שומעת? "סיגרו את הברז חבל על כל טיפת מים." מיד נושא אותי דמיוני חזרה לשוודיה, לשפע האין סופי של מים במרחק חמש עשרה שעות של טיסת שכר.
על חופשות מולדת כאלה הקפדנו במשך עשרים ואחת שנות שרות, אמנם לא רצופות. תחילה עם עובדי אח"כ עם כל .השלושה. הם תמיד שמחו מאוד כשנחתו בכפר. לחלוץ את הנעליים, לחוש את אדמת הארץ במישרין (ולא במליצה), להלך ולרוץ חופשי ולנשום עמוק את אוויר המולדת (ושוב לא במליצה). היום חייבים להיזהר. את כבישי המושבים חוצות מכונית רבות. שתי שאלות של 'החברים' הטרידו תמיד את ילדי. - איפה יותר טוב, בארץ או בחו"ל?, - אתם עדיין מדברים עברית? אף כי ילדי היו 'דיפלומטים' מנומסים, אמרו שלום לכל אחד אפילו לחצו ידים, הם הגיבו בחוסר סבלנות בולט לשאלות המטרידות. מלבד זאת היה כיף! הגיעו כל בני הדודים והדודות, חברים ושכנים. פטפטנו, התווכחנו, זללנו חטיפים מזרחיים. רחוקים מן הקוקטיל פארטיז וארוחות השרד. סוף, סוף חיוך טבעי, טפיחה על השכם וסחבקיות נפלאה. עובדי הפליא את כולם בבגרותו, בתבונתו והרבה להאזין לשיחות של המבוגרים. –"כמה שאני מתעניין בניתוח אופיים של אנשים ויחסיהם". (סוציולוגיה של רכילות).
כמו כל דבר טוב החופשה שלנו הסתיימה. מצוידים בספרי ילדים, באהבה ובחום חזרנו לארצות הקור. את פנינו קיבל הסתיו המרחיב לב ביופיו הצבעוני ומכווץ את הלב באפלוליתו. מחד עלי השלכת. מי שלא ראה עצים בשלכת בסתיו השוודי, בצבעי אדום, צהוב, ירוק בגווני גוונים לא יודע יופי מסנוור מהו. וככל שמצפינים, במיוחד בדלרנה, מולדתה של הסופרת המהוללת סלמה לגרלף, מגוון הצבעים האלה מתעשר והולך. מאידך, הימים המתקצרים מאוד והחושך המקדים להאפיל את החיים מקזזים במידה ניכרת את החגיגה הצבעונית. אולם, בקרוב יחזור החורף הכבד והשלג. עובדי יחזור לשחק אייסהוקי, כשוער כמובן. לעתים קרובות יחזור מאוד מרוצה עם לחיים וורודות מקור, ינער בקלות את 'אבק' השלג מבגדיו ויצפה בתוכנית הילדים בטלוויזיה שוודית. הקור זאת לא הבעיה שלו.
בקיץ השני לא נסענו ארצה. התקציב לא איפשר. נסים נסע לכנס בשוויץ. עובדי ואני הוזמנו לבית הקיץ של ליזה וסם שמידט ידידינו. כל בוקר הייתה ליזה מפעילה את סירת הקיטור והיינו חוצים את האגם הגדוללכיוון היער. שם אספנו פטריות, אוכמניות ופטל. היער כיסה עלינו ויכולנו להיכנס לתוך אגדות מפחידות. אבל צחוקה המתגלגל של ליזה וההד שלו נסכו בנו ביטחון. מלאנו את כלינו ובטיסה על פני המים חזרנו לביקתה היפה. ליזה הפליאה להכין מטעמים מהשלל. בערב שיכנו אותנו בביתן הקטן המיועד לאורחים. עובדי נרדם מוקדם, שבע חוויות. אותי ציידו בספר מתח של אגטה כריסטי. הגשם שהחל להכות בעוצמה על הגג, והפחדים בעקבות מה שקראתי, הדירו שינה מעיני. חיבקתי את הבן הקטן שלי ונרדמתי לידו. בבוקר השדות הוריקו. השמים היו אפורים כמובן, טיילנו בכפר שוודי שהוא שונה במבנהו מהמושבים שלנו. אבל הכפריים הרבה יותר פתוחים וחביבים מאנשי העיר השוודים.
בלילות שבת בילינו אצל יוסף ובלה פרחי. מצאנו אצלם בית חם, כמעט משפחתי. זכות נפלה בחלקנו וגם בחלקם לפגוש אלה באלה. הם היו שמורת טבע אקזוטית בנוף האנושי של שטוקהולם. במיוחד סיניור פרחי, יהודי בולגרי, שהעביר את נעוריו בווינה של שנות העשרים. וינה העליזה, עיר הוואלסים, שוקקת החיים. שם בילה הרבה וצבר ממון בעסקיו. שם פגש אישה שוודית לא יהודיה, נישא לה ועבר לגור בשוודיה. כמעט מתבולל, זר לחלוטין לקהילה היהודית בשטוקהולם. נישואיו לא צלחו וככל שהתבגר החל לחוש געגועים לכור מחצבתו. הוא ביקש ש"ישלחו" לו מאיסטנבול בת ישראל כשרה, ס"ט כמוהו."החבילה נשלחה", בלה הגיעה. רווקה מזדקנת, אולם צעירה ממנו בהרבה שנים. הם התחתנו ובלה טיפלה בו כרעייה ספרדית קלאסית. מורידה את הפנטופלאס כשבעלה מגיע הביתה, מצייתת לו בנאמנות. והעיקר פותחת מטבח בלקני שהזכיר לו מאוד את ילדותו. כשהיגיע נסים, הס"ט הראשון בשגרירות, יצר יוסף פרחי מייד קשר שילך ויתהדק במשך שנות שירותנו שם. פרחי יזם וביצע תכנית השתלמות רב-חודשית לכמה עשרות תלמדי בתי ספר מקיפים בארץ שהגיעו לשוודיה, ולמדו שיטות טכנולוגיות שוודיות. אז ביקר ידידנו אליעזר שמואלי ממשרד החינוך והתרבות וניצלנו את ביקורו כדי לטייל במקומות מקסימים. הפרחים אימצו אותנו כבנים להם ואת עובדי כנכד. כל ליל שבת בילינו אצלם. הפסטל, מתכון מקובל אצל דוברי לדינו, פתח את ארוחת ליל שבת כתחליף לגעפילטע פיש של אמא. עד היום, לא נפקד מקומו של הפסטל הספרדי בראש ארוחות ליל שבת שלנו. (פסטל היא פשטידת בצק עלים עם מילוי של בשר טחון והרבה הרבה בצל קצוץ או של מילוי תרד וגבינה לבנה מלוחה). עובדי נהג להישאר יושב ליד השולחן עד תום הארוחה. (מי ייתן והנכדים שלנו ילכו בדרכו). אחרי הקפה עם התופינים המזרחיים (בקלווה וטישפשטיל) ישבנו אנו המבוגרים לפטפט על פוליטיקה ועל המצב, כנהוג בלילות שישי בארץ. את עובדי, כדי שלא ישתעמם, ציידתי בטורים ארוכים, ארוכים של מספרי חשבון. הוא היה מחבר אותם בסבלנות, את המחשבון עדיין לא הכיר. אני נזכרת איך בהולנד, בן שלוש, כשעמד בצד ליד המבוגרים שלא התייחסו אליו עם הפנקס שלו וחישב חישובים, צחק השגריר סידור והיציע לשלוח אותו לקרקס כאטרקציה...
יוסף פרחי הזקן אהב מאוד לטייל. הכיר את שוודיה על כל מכמניה, והיה מוביל אותנו במכוניתו לנופים אגדתיים במקומות השמורים עימו. השילוב המהמם של מים כחולים, יערות עד סבוכים וצמחייה על גווניה הירקרקים יצרו תמונה על טבעית ועל מציאותית. אם זה לא היה באמת, ממש מול העיניים הייתי חושבת שתמונת קיטש לפנינו.
שוודיה, הארץ הענקית, מהדרום החקלאי סביב מלמה, ועד הצפון של לפלנד ואזור הקרח בו לא שוקעת השמש, הייתה גדולה עלינו. המחויבות לעבודה, מיעוט התקציב ומעט פוריטניות כחלק מהחינוך שלנו, גרמה לנו לפספס לא מעט. גם העדפת חופשת מולדת באה על חשבון טיולים בפיורדים. אז הייתי שלמה עם ההחלטות שלי. במשך השנים קצת השלמנו,גם עובדי השלים. הוא הצליח להגיע להרבה מקומות יפים במסגרת עבודתו המקצועית האקדמית. כמה חכמים ונבונים היום אנשי האקדמיה הקובעים את הכנסים ואת ההרצאות שלהם במקומות הכי יפים בעולם. אילו ידע זאת נסים כשנטש את האוניברסיטה לטובת משרד החוץ! אולם, הישיבה לאורך זמן בארצות שונות במסגרת השירות, אפשרה לנו להפנים תרבויות אחרות והפכה את ילדינו, בעיקר את עובדי, לבני תרבות חפים מפרובינציאליות.
את הארכיפלגוס של שטוקהולם חרשנו אין ספור פעמים. שטוקהולם ביום, בלילה. לעתים קרובות 'סיורי חובה' לאורחים מהארץ. הצפנו עד דלרנה. את לפלנד כבר הכרנו מספריה של אנה ריבקין בריק, הצלמת הוירטואוזית. רוב ספרי הילדים שלה היו תולדה של שיתוף פעולה עם הסופרת אסטריד לינדגרן (גילגי קלצה לונגה, הרי היא בילבי שלנו). בספרה הנודע בעברית, הטקסט הוא של המשוררת לאה גולדברג. הפסיפס כהה בהיר המאפיין את אוכלוסיית הילדים הישראלית היה מאוד פוטוגני. יום אחד הגיעה לאה גולדברג לביקור ידידים בשטוקהולם. השגריר אריה ארוך צייר ידוע בזכות עצמו, אשתו היפה דבורה שהיו מאוד מקורבים אליה ואנה ריבקין בריק ידידה וקולגה. בבית השגריר, הניצב בסטרנד וייגן על פני המים אל מול ארמון המלך, נערך מפגש מאוד מרגש. עובדי זכה כשי במבחר הספרים המפורסמים של אנה: הילדה מלפלנד, נוריקו סאן הילדה מיפן, ליליבט ילדת הקרקס ועוד. כלם בטקסט שוודי שעובדי למד בעל פה במהירות מירבית. כשהיה בן חמש לימדתי אותו לקרוא עברית כדי שלא יצטרך בבואו לבית ספר ללמוד שתי שפות בעת ובעונה. בליל הסדר הוא קרא בתורו בהגדה וכולם מסתמא פערו פה. את הקריאה השוודית ב'הלל סקול' הוא קלט תוך שבוע ימים. פעל אצלו, מסתבר, תהליך מוצלח של היקש משפה לשפה. עזרה כמובן העובדה שהשוודית היא שפה פונטית. אחה"צ נהגנו לעתים להתכנס בפינה קטנה בספריית הילדים השוודית באזורנו. ספריה מטופחת מאוד הכוללת היצע עשיר של ספרים ופעילות אוריינית. כשעזבנו את שוודיה רכשנו ספרים רבים עם טקסט בשוודית. חלקם קיבל עובדי במתנה מידידים מקומיים. ספרים אלה נזנחו מהר מאוד. רק לפני שנים בודדות בקצת עצב נוסטלגי פינינו אותם מהבית.
עובדי ששלט בארבע שפות לא שימר את השוודית, אפילו לא בדיסק הקשיח שלו.
נסים נעדר הרבה מהבית. נוסף לתפקידו בשגרירות הוא שימש כנציג המוסד בשוודיה. אחד המבצעים המרשימים שאני זוכרת היה הקמפיין למען הספקת מצות ליהודי רוסיה. השלטונות הסובייטים סגרו, לקראת פסח את כל מאפיות היהודים. לובה אליאב הגיע מהארץ וניצח על המלאכה. רוב העיתונות השוודית עמדה לימיננו. הרבה הודות לקשריו הטובים של נסים עם התקשורת. דומני שבשוודיה עשה נסים צעד נוסף שהעשיר מאוד את עבודתו למען ישראל. הוא התוודע לתקשורת ולמד להכיר את כוחה והשפעתה. התיידד עם עיתונאים רבים, וכשזיהה את השורש היהודי אצל כמה מהם, ידע שמובטח לו כיסוי טוב. ניסיון זה ישמש אותו הרבה בשנים הבאות. האיש שלנו בבירה השוודית היה קארל ברמן. יהודי יקר, שמסר את מרצו ונשמתו והקדיש כל רגע לעניין היהודי. בן בית בכל חוגי השלטון ובמיוחד במפלגת השלטון הסוציאליסטית ובאיגודים המקצועיים. הוא היה "משלהם". קיבלנו עיתונות טובה על אף ניסיונות נואשים של נציגים ערביים להטות את הכף. בסופו של דבר הם הצליחו מאוד אבל זה קרה, "למזלנו", כשאנחנו כבר היינו במקום אחר. נדדנו הרבה. הייתה לנו עדיפות על סתם תיירים מבחינת האמפטיה ברבדים העמוקים יותר של התרבויות האנושיות בהן נפגשנו. ניחא, למדנו קצת מאוחר מדי שלא חייבים להצטרף למשרד החוץ כדי 'לראות עולם'. העולם הלך והפך לכפר גלובלי. דרך קשרי תרבות, מדע, עיתונות, פוליטיקה ואמנות. ואכן, הציפו אותנו מבקרים מהארץ, שהגיעו בעקבות עיסוקם המקצועי. אנחנו, כאנשי השגרירות, היינו מחויבים בכבודם ובאירוחם.
לימים, נמנה את עובדי למדריך מזדמן והוא יעשה זאת בכשרון רב. סימפטנו את האורחים החוקרים מאוניברסיטאות ירושלים ות"א. תמיד הצטרפנו אליהם לאופסלה, העיר האקדמאית בעלת האוניברסיטה העתיקה בשוודיה. נחתמו קשרי תרבות בילטרליים, מרטין בובר תורגם לשוודית. סלמה לגרלף תורגמה לעברית. אלה היו שנות הפריחה של אינגמר ברגמן ושחקניו המפורסמים שהקפיד בבחירתם: ארלנד יוספסון, אינגריד טולין ואיב אולמן, שהייתה תקופה ארוכה אהובתו. הם חיו על אי בודד מוקף סלעי עתק ומים עזים המתנפצים עליהם בעוצמה. קול אדם הם בטח לא שמעו שם, אולי את קול האלוהים.
עם עובדי הרבינו לבקר בסקנסן, אתר פולקלור ובידור. נגנים בתלבושת מסורתית נגנו בכלים עתיקים מנגינות עממיות. הקהל מסביב היה יוצא בריקודים, מזמזם את הצלילים ומתחמם בהזדמנות. כשהמעגל התרחב הצטרפנו גם אנחנו. עובדי נהנה אבל רקדן גדול לא יצא ממנו. לא פספסנו את ליל וולפורגיס הנודע המבשר את קץ החורף והתקרבות האביב. מדורות ענק היו הצעירים מבעירים כדי להשתחרר מהקור והחושך המעיק. רוב החוגגים היו הסטודנטים, בלי לדעת שזהו אחד מהחגים הפגניים שנותרו בשוודיה גם אחרי התקופה הוויקינגית. אלמנטים פגניים רבים נקלטו בקוד המנהגים של האומה הפרוטסטנטית הזאת. המיסיונרים שרצו להנחיל את הנצרות בכל מחיר לעמי הצפון, נאלצו להתפשר עם היסודות המקומיים.
שוודיה הייתה בשבילנו ניסיון חיים חשוב, במיוחד בגלל המורכבות שלה. סוציאליזם ומדיניות רווחה וביטוח לאומי מתקדם לצד שלטון אצולה מתנשאת שמילאה את שורות משרד החוץ ומצאה ביטוי בולט בצבא. מלך שהוא ארכיאולוג אהוב ונודע, מלכה המטיילת ברחובות העיר לתומה, טרובדורים עממיים לצד אופרה ובלט מן המתקדמים בעולם. שיקומה של הגמלא סטאן, העיר העתיקה שנשרפה פעמים אחדות ועכשיו קלטה את הסנוביידה השוודית, לצד שיכוני ענק שמספקת הממשלה לשכבות הנמוכות בשכר דירה סביר. פארקים רחבי ידיים (בלי חישובי נדל"ן) ותעשייה מאוד מתקדמת המספקת פרנסה לעובדים. תמיכה אידיאולוגית באחוות העמים לעומת נייטרליות צינית במלחמה עם הנאצים כאשר שוודיה נתנה מעבר חופשי לגייסות הגרמנים בדרכם לכיבוש נורווגיה שכנתם הקרובה. דייקנות כפייתית בכללי הטקס בבית (כשהוזמנת לשעה מסוימת בבית שוודי חייב היית להגיע בדקה המדויקת. אנו האורחים נפגשנו והמתנו בחדר המדרגות), אבל בחוץ קצת שמש והשוודים המחונכים פורקים כל רסן. מורכבות זו הכינה אותנו במידה רבה לעולם ההולך ומשתנה.
השנים בשוודיה היו שנים מעצבות בשביל עובדי. עולם של נופים נפלאים נטמע עמוק בתוכו. את ירח הדבש שלו עם אריאלה בילה ב"טיול שלכת" במזרח ארה"ב. צבעי הכתום – זהוב - אדום המקסימים של דלרנה התיישבו חזק בתודעתו. גם מבחינה ספורטיבית עשה חיל: ההחלקה על הקרח, ההוקי, הסקי, המודעות הגופנית והפתיחות לעולם הספורט. כל חייו התעניין בספורט, קרא, צפה,.עודד, שיתף את בניו, התווכח, התמצא, אבל בלי להתאמץ.
כאן התוודע לראשונה למילה הכתובה. למד קריאה וכתיבה בעברית בגיל כה מוקדם ואח"כ בלע ספרי ילדים בשוודית. כאן הוא גם למד לתת כבוד למילה כמושג. בשוודיה מילה היא מילה, והערכה לסדר ולדייקנות, ממעלותיה החשובות. איזה בי"ס נתנו לו החיים במסגרת השירות הדיפלומטי. הם לימדו אותו את תורת ההסתגלות. הסתגלות לקור המקפיא ולשלג השופע על יתרונותיהם וחסרונותיהם. (באפריקה המשוונית יסתגל לחום הכבד וללחות הגבוהה). הסתגלות גם לשפה זרה, להוויה ולמנטליות שונים. כל אלה ישרתו אותו בעתיד הצופן נדודים רבים ובקריירה האישית האקדמית שהייתה חובקת עולם.
צור עימנו קשר