ארבע שנים באוניברסיטת הרווארד, קיימברידג' מאסאצ'וסטס. תקופה נהדרת. הזיכרונות מציפים אותי ברגשה סוחפת. טוב לחשוב שלעובדי היו תקופות נהדרות. בתקופה זו נולד בנו הבכור ירון. הוא קיבל את הדוקטורט בכלכלה. אריאלה סיימה תואר שני באוניברסיטה של בוסטון. הוא בנה את המסד האיתן להמשך חייו המדעיים. הפעם הוא פתח מעגל (כבר סיפרתי על המעגלים שסגר), שניתב אותו להגשמת מאווייו במחקר, בהוראה ובשליחות למען החברה לה היה שייך. למטרה זו הוא גייס את כישרונותיו האינטלקטואליים והיושרה של אישיותו. הוא רכש בתקופה זו ידידים לתמיד, וחברים, שותפים לעבודת המחקר שלו. שזרועותיה התפרסו על פני יבשות.
שוב עובדי מתחיל חיים חדשים במקום חדש. הולנד, שוודיה, איטליה, אפריקה. הוא כבר רגיל לכך. הוא פיתח יכולת הסתגלות נדירה, ידע ושליטה בשפות: צרפתית, אנגלית, איטלקית ועברית כמובן. השוודית וההולנדית נמחקו. פתיחות וביקורתיות מנומסת ורגש משפחתי עמוק ומחייב. בשהותנו הדיפלומטית באפריקה כאשר בשנה השנייה חזר ללמוד בארץ כדי לסיים בה את לימודי התיכון, קיבלנו ממנו מכתב בכל שבוע עם דיווח שיטתי ומפורט על כל מה שעובר עליו. (המכתבים יעידו). מארה"ב היגיע אלינו הביתה לביקורי מולדת פעמיים, שלוש בשנה. מאז הולדתו של ירון קיבלנו קלטות המתעדות כל מה שסבא וסבתא רוצים לדעת.
הנחיתה באמריקה הייתה נינוחה במידה רבה. גם בזכות ההורים של אריאלה שישבו בניו יורק וגם בזכות ההכנות המאורגנות היטב מראש. נחיתתו מזכירה לי את הנחיתות הרבות שלנו בארצות השונות במסגרת שרות החוץ. תמיד היה איזה גולדשטיין שהעמיד לרשותנו במילנו לכמה ימים את הפיאט שלו, או איזה פרחי שאימץ אותנו בשוודיה לארוחות ליל שבת, נוסח הספרדים.
כבר בשנה השנייה ללימודי התואר השני בירושלים תיכנן עובדי את ההמשך ללימודי התואר השלישי בארה"ב, בעידודם ובתמיכתם של הפרופסורים שישינסקי ונדב הלוי. הוא נרשם לכעשר אוניברסיטאות בארה"ב, על אף שההרשמה יקרה מאוד, עבר את בחינת ה –GRE בהצלחה רבה וציפה לתשובות. חשובה הייתה לו, כמובן, הרמה והמעמד של האוניברסיטה, המיקום שלה, ומידת התמיכה הכלכלית. כל התשובות שקיבל היו חיוביות, אבל לא כולן העניקו מלגות, אחרי תרגילי שקלול נמצאה הרווארד המתאימה ביותר. שיקול מרכזי הייתה האפשרות של אריאלה ללמוד לתואר שני. אריאלה אכן סיימה את התואר השני באוניברסיטה של בוסטון במינהל עסקים ובתקשורת. שיקול נוסף היה מיקומה של הרווארד ליד בוסטון, באזור עירוני, תרבותי, שוקק חיים. (אבל לא לטעות: תל-אביב היא עיר ללא הפסקה, אך בקיימבידג' ובבוסטון, לעומת זאת, אחרי השעה אחת-עשרה בלילה הכול נעול על מנעול ובריח). הרווארד שיחררה את עובדי משכר לימוד ונתנה לו מלגת מחיה צנועה. קרן פולברייט שבמסגרתה עובדי יצא ללימודים, סייעה מבחינה כספית את המעבר. קרן פולברייט תומכת במן מענק חד פעמי ללימודי סטודנטים לתארים גבוהים, תוך התחייבות של הסטודנט לחזור בתום הלימודים למדינת מוצאו ולתרום לקידומה.
עוד בארץ, לפני הנסיעה, סיכמו היושעים הצעירים שכירת דירה עם rent control - בקיימברידג', והתחייבו לשלם שכר דירה מחודש יולי. הם תיאמו עם נדב הלוי שיגור בדירה עד לבואם, שהרי הוא מלמד בכל קיץ בהרווארד, דומני עד היום הזה. את פרופ' גריליקס, ראש החוג לכלכלה דאז, כבר הכירו בזמן שערכו את טיול ירח הדבש שלהם. הטיול היה בסתיו במסצ'וסטס. מסע צבעים מדהים ביותר, שהזכיר לעובדי את אזור דלרנה שבשוודיה. הם החליטו לבקר בכמה אוניברסיטאות לשם התרשמות ראשונית. כך נקבעה אז פגישה עם פרופ' גריליקס. אבא של אריאלה ניסה לשכנע את עובדי, שבנסיבות כל כך מחייבות רצוי שיקנה לעצמו תיק עבודה חדש. עובדי אהב מאוד מוצרי עור. תמיד התעניין אצל כולנו בתיקים והיה נוהג להריח כל דבר עור. הוא לא היה מוכן להיפרד מתיק העבודה שכבר היה לו, האהוב עליו. הביקור היה מאוד ידידותי. גריליקס כבר היה מזה זמן ארוך ביחסים טובים עם שישינסקי ועם נדב הלוי. כשפגש עובדי באליעזר, אבא של אריאלה, נו???? עובדי פרץ בצחוק מתגלגל. התיק של הפרופסור ישן ומרוט הרבה יותר מהתיק שלי, אמר.
כשהתמקמו בדירה בקיימברידג' עוד הספיקו לפגוש שוב את פרופ' גריליקס, שבא להיפרד מנדב. אין ספק שמגעים כאלה מחממים את ההתאקלמות במקום חדש. עובדי ואריאלה איתרו קצת שמאטעס במחסני האוניברסיטה כדי לרהט את דירתם השכורה, ואליעזר בשיטת Do it yourself עזר להם להתארגן .
כל הסטודנטים החדשים השתתפו בקורס מחייב במתמטיקה, עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים. הם היו כשלושים וחמישה דוקטורנטים במחזור. חלקם מארה"ב ורובם הגיעו מאירופה. גם סין וישראל היו ברשימה. כל אחד מהמשתתפים הציג את עצמו. פרנצ'סקה מספרת, שהיא הייתה האיטלקייה היחידה. אחרי המפגש, כשהגיעה לדלת היציאה, עובדי כבר היה לצידה והתחיל לדבר עימה איטלקית. מאז הם לא נפרדו. הפרקטיקה היומיומית בהחלט שידרגה את האיטלקית של עובדי, אף כי, מודה פרנצ'סקה, הוא שלט בה היטב גם בהתחלה. (לא לשכוח, לזכותו חמש שנות מילנו ורומא). גם את רוברטו סרנו פגש עובדי כבר ביום הראשון. הם הספיקו לשתות קפה ביחד, בקפה פאראדיסו ב-Harvard Square .
הלימודים התחילו באוקטובר. בתקופת ההמתנה עובדי הכין את המערכת, שהיא מאוד מובנית. אין קורסי בחירה בשנתיים הראשונות, לכולם אותה תוכנית לימודים, בין השאר, מאקרו כלכלה, ארגון תעשייתי ותיאוריה. אריאלה מספרת, שעובדי היה די לחוץ. "מה חשבת שג'רי גרין יעמוד בשער של הארוורד ויבדוק למי יש מוח?", הקניטה אותו אירית יער ידידה מרחובות. עובדי, כידוע, היה מאוד תחרותי, והבלתי ידוע היה רב: מהי רמת האנשים שמסביב? מהי רמת הדרישות? הוא "מקפל שרוולים", מגייס את המרץ וההתלהבות הבלתי נדלים ומתחיל להשקיע. הרבה שיחות והמון ביבליוגרפיה. די מהר, הרגיש שהוא מתמודד. בין הסטודנטים הייתה קבוצת אנשים שהיו בוגרי Harvard Business School בעלי תואר שני. הם נשלחו למסלול הדוקטורט עם מלגת הצטיינות. להרווארד ביזנס סקול היה עניין רב בהצלחתם. העובדה ששניים מהם כבר קיבלו עזרה כתלמידים של עובדי מדברת בעד עצמה. את ליאונרדו פגש עובדי בשבוע השני ללימודים. ליאונרדו עשה דוקטורט ב- MIT ולקח קורס להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת הרווארד הקרובה. הם נפגשו ליד הספרייה. עובדי הרי מזהה את ניחוח האיטלקית כהרף עין. הרושם הראשון שליאונרדו קיבל היה, כפי שהוא מספר, כמות העישון של עובדי והמבטא הרומאי שלו. אחרי הסמסטר הראשון ליאונרדו ופרנצ'סקה נישאו. על הריעות, הקירבה, המסירות, והיחסים החמים בין שני הזוגות האלה עוד אספר בהמשך. נוצרת קבוצה איטלקית, גם יוהנה סטאווינס שייכת אליה. היום היא עובדת בבנק הפדראלי בבוסטון.
משה וקלאודיה בושינסקי היו בין הראשונים שפגשו את עובדי ואריאלה בהרווארד. מסורת הייתה, שהוותיקים קולטים את הצעירים.
משה בושינסקי יליד חולון וקלאודיה מארה"ב נפגשו והתחתנו בארץ. משה אוהב מאוד את אמריקה, כך הוא אומר. (יחד עם זאת התנהלותו מעידה על זיקה חזקה לארץ). קלאודיה החמודה אוהבת מאוד את ישראל (וגם את משה, כמובן), כך היא אומרת. לאחר סיום התואר השני עבד משה בבנק העולמי. לטובת קידומו, השתכנע וקיבל עידוד מפרופ' ראובן גרונאו לסיים את לימודי התואר השלישי בהרווארד. פרופ' גרונאו עזר לו להתקבל. משה היגיע להרווארד שלוש שנים לפני עובדי. אריאלה ועובדי הוזמנו אל הבושינסקים והקליק הכימי ביניהם נוצר במהירות. הוא רק הלך והעמיק במשך השנים. לעולם לא אשכח את מבע פניו של משה כאשר נשא את דבריו בכנס שהתקיים בשנת 2004 באוניברסיטת תל-אביב לזכרו של עובדי. מותר גם לגברים לכאוב ולדמוע. לצד העניין המקצועי, משה ועובדי התחברו בכל הדברים "הקטנים" של החיים. " עזוב שטויות", זאת הייתה הפתיחה של כל שיחה, שמייד הפכה לאינטימית. רוצה לומר, מה לנו כלכלה, פרסומים,או ביקורות. מה שחשוב הוא מה קורה במשפחה, הילדים, הבריאות ועד כהנה עניינים אישיים. "למה האצבעות שלך כתומות"? דרש משה, כאח חרד. "זה מהגזר" משיב עובדי. אכן, כשהחליט להפסיק לעשן, עובדי היה מקלף ואוכל גזר בכמויות כתחליף. בארה"ב התנהלה אז תעמולה אגרסיבית נגד העישון. ושוב משה: "מה שלומך עובדי, למה אתה סחוט, למה אתה עייף, מה מעיק עליך"? עובדי היה די לחוץ כלכלית. עבודתה של אריאלה הייתה המאזן העיקרי של התקציב המשפחתי. אצל משה, אני חשה אמפטיה כל כך אנושית, מה שמרגש אותי וגם מאפשר לי להבין כיצד הצליחו עובדי ומשה להתגבר על הפערים האידיאולוגיים שביניהם.
עובדי ומשה, שניהם צנועים ונמנעים בהתמדה מכל ה"מנופחים" למיניהם. הם היו רבים הרבה, רבים ומשלימים כמו זוג נשוי. כשמשה פגע בכבודה של ישראל, עובדי היה מסוגל לטרוק דלת ולהיעלם. לא עבר זמן רב, עובדי הגיע, כאילו לא היו דברים מעולם. כשיצאו ל – Au bon pain בקיימברידג', הם שתו קפה ביחד. קורס אחד הם למדו יחד בהרווארד. כשמשה סיים הוא עבר עם משפחתו לשיקאגו. אחר כך לייל. רצף הקשר ביניהם לא ניתק בשום שלב. בינתיים, השנה הראשונה עומדת להסתיים, עובדי כבתוך שלו מצא את מקומו. הוא בלט בסקרנותו הסוחפת והגן בלהט על דעותיו, כך מספר לי רוברטו. הוא היה מאוד ישר וישיר, אומר רוברטו. בתקופה הזו הם מצאו עניין רב זה בזה. היה קוריוז שקשור בפרופ' שישינסקי, גם רוברטו וגם פרנצ'סקה סיפרו לי על כך. באותה שנה פרופ' שישינסקי לימד את הדוקטורנטים בהרווארד, הוא היה מאוד tough, בבחינה שלו נכשלו רוב התלמידים, פרנצ'סקה ענתה על כחמישים אחוז מהחומר ועברה. עובדי עשה הכול והצליח. אחרי הבחינה סיפר לכולם: "זה לא קונץ" אני מכיר את הפרופסור, אני מכיר את החומר, למדתי אצלו בירושלים. זהו עובדי.
השנה הראשונה חלפה די מהר. אני כבר מתכננת לבקר את הילדים. הם אירחו אותי, חבל על הזמן. צברתי כל כך הרבה שעות עובדי, בלי שיעלה על דעתי שהן תהפוכנה לאוצר בלום בשבילי. אני מגיעה לנמל התעופה והיישר לזרועותיהם של עובדי ואריאלה, המחכים בשער, קצרי רוח לשמוע ולספר. אריאלה בוורוד, עובדי כדרכו מאופק וחם. הגענו לקיימברידג'. הכול ירוק מסביב. אני נושמת עמוק, קשה להכיל את המפגש. היום לפנינו, הג'טלג יתקוף רק בלילה. סיבוב בקמפוס, ביקור בספרייה הענקית ובאזור המחשבים, שם עובדי מבלה שעות ארוכות. בערבBoston by night , הקומה השקופה במעלה מגדל מודרני, מסתובבת לאיטה ומאפשרת מבט מקיף על אורות הכרך. עובדי ואריאלה, מנהג בעלי בית, נהנים מהמופתעות שלי. מוקדם על הבוקר, פוגשים את הסנאים הידידותיים מקפצים על הדשא הירוק, מלא באגלי טל. אווירה סטודנטיאלית בקיימברידג'. אני שותה קפה ללא קופאין בכוס פלסטיק (זו לא אירופה) ונכנסים לתחתית, לבוסטון. עובדי מורה דרך מאוד אמפטי. אנו מתקדמים בקצב איטי, במצב ספיגה. מעת לעת אתנחתא של חובה בבית קפה. עובדי תמיד מזמין בשבילי את עוגת הבית המושקעת. אני אוכלת והוא מיישר. כל החיים הוא מיישר לכולנו ובעל כורחו צובר קלוריות מיותרות לדידו. אני מפגינה קצת ידע. בזמנו, למדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס על מלחמת העצמאות האמריקאית. "מסיבת התה של בוסטון" היה אירוע מכונן במלחמה זו. הכבישים במרכז בוסטון המסומנים בפסים אדומים עוקבים אחרי האירועים ההיסטוריים. אתנחתא. עובדי נותן לי שיעור קצר על תפקודי המטרו. ממחר איאלץ להסתדר לבד. עברו עוד כמה ימים, ואנו נוסעים במכונית לניו יורק. אריאלה תצטרף יותר מאוחר בשל עומס רב בעבודה שלה. מדריך הטיולים הפרטי שלי מתמיד. אנו פוקדים את כל המקומות המיוחדים בדרך. קשה היה לי להתפעל מווילות העץ המפוארות. הן נראו לי פשוט צריפים גדולים. עלינו על הגשר הגדול. עוד מעט נגיע מהדרום לברוקלין. על הגשר הענק אני דוממת. "אל תעשי דאואינים, אמא, אני בטוח שהלב הכפרי שלך רוטט. יודע צדיק נפש בהמתו".
פגישה מאוד חמה עם המחותנים אליעזר ומישלין, סיפורי א"י, מיטות חמות, ועצות למכביר. עובדי נלווה אלי לשיט של שלוש שעות סביב ניויורק, אבל נשבע שזו לו הפעם האחרונה במסלול הזה. כהרגלי, עד היום (היום כלפי הנכדים), חובה להאביס את הילדים בקולטורה. עוד בארץ הזמנתי כרטיסים להצגה של וולטיר בתיאטרון של
בוסטון. הפסדתי כמה פואנטות בגלל השפה, הילדים נהנו. גם בקונצרט נחמד ביקרנו. התזמורת הפילהרמונית המפורסמת של בוסטון שוהה בחודשי הקיץ באזור כפרי, והנסיעה לשם ארוכה. הסתפקנו בתזמורת הקלה הממלאת את מקומה. היה נחמד. הקהל יושב סביב שולחנות קטנים עם משקה, היצירות כה מוכרות, שהציבור נענה להן באופן פעיל. זה היה כמובן עוד בבוסטון. לניו יורק הגיעה אריאלה, שלקחה לעצמה קצת חופש, ויצאנו לטיול לאורך חופי ניו אינגלנד. עיירות קטנות וציוריות והמון מאכלי seafood, מה לעשות noblesse oblige . הקליימקס היה הביקור בוושינגטון. התפצלנו קצת על פי הטעם האישי וצילמנו הרבה למזכרת.
חזרנו לברוקלין, יום הולדת של מישלין, החזה הממולא בטעם צרפתי אוטנטי,עם היין הטוב שעובדי ואריאלה קנו, היה שילוב שהצליח לגרום לעובדי התעלות נפש. כן, עובדי היה מסוגל להעניק למזון חומרי, מימד רוחני. אותי חינכו ההורים שאוכלים כדי שיהיה כוח לעבוד. הפינאלה שלנו בניו יורק היה הביקור באופרה. זה היה ביצוע ראשון לעונה. האווירה הייתה חגיגית. בפתיחה, ניגנה התזמורת של האופרה את ההמנון הלאומי כשהקהל מצטרף בהתלהבות. באמריקה לא מתביישים להפגין פטריוטיות.
כשהגעתי מהארץ, הכרזתי, שאותי קניות ומציאות אינם מעניינים. איש לא האיץ בי. עובדי ואריאלה לא השתלבו כלל במסעות הצריכה המאפיינים כל כך הרבה ישראלים. ביקוריהם במולים (קניונים) - היכלי הקודש של הצריכה, היו נדירים. אם כבר, נהגו לצאת לטיולי שבת בפרוורים. הם אהבו את ה-yard sales , חצרות פרטיות, בהן הציגו אזרחים כלי בית, שעברו מדור לדור עם טעם של פעם. הם מצאו בכך עניין ושעשוע. גם אני זכיתי בזוג פמוטים ייצוגיים, מהאוסף העשיר שלהם. ערב החזרה שלי ארצה, אני אורזת את המזוודה, ושומו שמיים, היא לא נסגרת. עובדי מחייך, התיישב על הכבודה בכל כובד משקלו ואני מושכת בריצ'רץ'. יופי! עובדי לא יכול יותר להתאפק, הוא התפוצץ מצחוק, ממש התפקע! הנה, התיירת האינטלקטואלית חוזרת עם מזוודה עמוסה. למען האמת התכולה הכילה בעיקר מתנות ושמאטעס. מלאה על גדותיי עם צביטה קטנה בלב נפרדתי. הקיץ קרוב והילדים יגיעו. השנה הראשונה עומדת להסתיים. עובדי כבתוך שלו. מצא את מקומו. מתעניין, מאוזן, לא מנסה להתבלט, אבל סקרנותו סוחפת, והוא מגן בלהט על עמדותיו. הוא היה מאוד ישר וישיר, אומר רוברטו. רוברטו מספר שמיד הכיר בכישרונותיו של הבחור הנחמד מישראל, והם מצאו עניין זה בזה. הוא מעיד על עצמו שיש בו משהו מ"הניחוח האיטלקי" שתמיד כובש את עובדי. כשהוצג לפני פרופ' פטנקין, הגיב הפרופסור: "איזה איטלקי מקסים". (רוברטו הוא יליד ספרד). גם עובדי התפעל מרוברטו. כבר בשיעורים הראשונים, כשאחד המרצים שגה בנוסחה מתמטית שכתב על הלוח, מיהר רוברטו, שהוא עיוור, להעמיד אותו על טעותו. מדהים!
עובדי למד הרבה עם פרנצ'סקה. הם אהבו לעבוד ביחד. הידידות הלכה והתהדקה. לעתים קרובות נפגשו בביתה של פרנצ'סקה. כשהיא עייפה, היה יורד למטה להיות עם ליאונרדו. ביניהם הכול הלך easy. תמיד כשנפגשו התחילו עם הקפה שעל יד האוניברסיטה. כשהרעש גבר, הרחיקו למסעדה לאכול ולשתות. הם אהבו להתווכח, והנושאים הכלכליים העסיקו אותם מאוד. אבל בסופו של דבר, לא עלה בידם לפרסם ביחד. הידידות עם ליאונרדו ופרנצ'סקה,
נמשכה שנים ארוכות וחצתה גבולות ויבשות. הם ביקרו הרבה בישראל, למדו יחד, יצאו לבלות, השתתפו בכנסים, צפו במשחקי כדורגל וכדורסל ביחד עם הבנים ואף ביקרו אצלנו ברחובות בארוחות ליל השבת. לליאונרדו, בעל אופי מאוד עדין, היו התלבטויות רבות בקשר לעתידו האקדמאי. הפרסומים, הרדיפה אחרי הקביעות. מצד אחד, אתה אזרח העולם, יכול להכות שורש לכאורה בכל מקום, האופציות מגוונות וקשה יותר לקבל החלטות. ליאונרדו מספר שהיו לו רגעי משבר קשים. ברגעים כאלה היה מתחבר לעובדי "לשיחות נפש" נוקבות. כך לדבריו הצליח להישאר בתחום האקדמיה, מה שהוסיף גם חיזוקים לעובדי עצמו. ידידותם הייתה מאוד אינטימית. העובדה שעובדי עבד עם פרנצ'סקה ימים ולילות, לא הטרידה אותו מעולם. פרנצ'סקה מציינת: "אני ועובדי היינו כאחים". וליאונרדו מדגיש: "החברות של עובדי הייתה אמינה באופן מוחלט. ליאונרדו נידלק באש ה-hot discussion של עובדי שהייתה מאוד מסעירה לגביו. הוא גם אהב את העובדה שלאחר דין ודברים חריף כשעובדי נשמע מאוד דומיננטי, היה עובדי, ששקל את הדברים ביישוב דעת , חוזר בו: "טעיתי, הצדק עימך ידידי". חיבוק חם והם שוב מחייכים בהבנה. כאשר ליאונרדו עבר את דרך הייסורים של הגירושין, והיה מאוד עצוב, עובדי כבר אושפז באיכילוב. הם הצליחו לדסקס, ולהעביר את דרכי החיים העקלקלות דרך הפריזמה של הומור בריא. "זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לחייך אחרי זמן ארוך", אומר ליאונרדו. כשעובדי עצם את עיניו האהובות לנצח נצחים, ספר איטלקי היה מונח במיטת חוליו. ליאונרדו פלי הוא היום פרופסור ב- School of Economics London. שמורה לו פינה מאוד חמה בליבי.
בשנה השנייה בהרווארד עדיין התקיימה המסגרת המחייבת את כל הדוקטורנטים, אבל היא שודרגה מבחינת המטלות. היו סמינרים, שהיה צריך יותר להתכונן אליהם. פרנצ'סקה מספרת על צ'ופר שפרופ' ג'רי גרין ארגן בשבילם: סמינר וולונטרי שהתקיים בערבים. הנושא: "לקחת סיכונים בכלכלה האמריקאית". ההתנהלות הייתה של work and pleasure. הערב היה מתחיל בדינר. בכל פגישה דיבר ספיקר על נושאים כלליים, ואח"כ הרבה צ'ט עם המון צחוקים. פרנצ'סקה ועובדי מאוד נהנו. הם אהבו לעבוד ביחד. הג'ינג'יות של עובדי והטמפרמנט האיטלקי שלה נפגשו בסערה. צעקות, טריקת דלתות, ואח"כ השלווה הפורייה שלאחר הסערה. זה מאוד התאים להם. (ההנחה שהפכים מסתדרים יותר טוב, אינה אלא אגדה). עובדי, אומרת פרנצ'סקה, היה פייטר. "צדק, צדק תרדוף". היא נזכרת איך עמדה פעורת פה כשעובדי "שאג" על מישהו שניסה ל"סדר" אותה. איך אמר רוברטו: "ישר וישיר", השנה השנייה הייתה קשה במיוחד לאריאלה. היא מסיימת את התואר השני, היא בהריון. והיא עובדת קשה בייעוץ שיווקי, לפרנסת המשפחה. נוסף לכך טיולים, גורמה טוב, והרבה אורחים מהארץ. אחרי הגשת התזה נולד ירון.
החיים משתנים. ילד שנולד הוא חזות הכול. היחס בין עיקר וטפל משנה מימדים. הקשב והחרדה מחלחלים, מצד שני הרבה פידבק, קיים רצון להשפיע ולעצב. והשמחה! איזו שמחה המרחיבה את הלב. נתמזל מזלם ודירה מתחתם מתפנית, ובה חצי חדר נוסף. זה היה פתרון נוח מאוד למשפחה שהתרחבה. לדירה שלהם הגיע דייר חדש מישראל, עומרי בן שחר. הוא היה שכן נפלא וחבר לכל החיים. היום הוא משמש כפרופסור למשפטים באן הרבור. כשטלפנתי לעומרי במישיגן וביקשתי לשוחח על תקופת הרווארד, הוא ביקש להתחיל דווקא, בזיכרון האחרון שנשאר לו מעובדי. הוא ביקר אותו בבית החולים יום לפני מותו. עובדי נע באי-נוחות. הוא היה תחת ההשפעה של מורפיום. הוא היה מודע לכך והוא לא אהב את זה. המפגש עם עומרי הפתיע וריגש אותו. אחרי כמה רגעים הוא נרגע פיזית. נראה מאוד עייף. אז, הרים את ראשו הניח על עומרי מבט עיניים עם תהומות של עצב. מבט מאוד אינטימי, מבט של פרידה. את המבט הזה עומרי לא ישכח עד סוף ימיו. ממני, עובדי אף פעם, אף פעם לא נפרד. תמיד כשעזבתי ידענו שנינו שמחר ניפגש.
לפני תחילת שנת הלימודים השלישית נסים נסע לאמריקה. הוא נהג להתלוצץ, שהוא יגיע לארצות הברית! תרתי משמע. ואכן השתתף בברית של ירון, נכדנו הראשון. ( לימים קיים את מצוות הנסיעה לארצות הברית גם כאשר נולד עידו בפרובידנס). כשהגיע נסים לקיימברידג', אריאלה היתה בשלב של צירים חוזרים והולכים, עדיין לא אושפזה. נסים זוכר עד היום בזעזוע, את מסכת הסבל של אריאלה. הוא לא חווה זאת עם ההריונות שלי. לבסוף ירון קיבל החלטה חיובית, אזר עוז ויצא לאוויר העולם. היום הוא משרת בקומנדו הימי, בחיל הים (כאביו). את ה"ברית" ערכו היושעים הצעירים בחברת ידידים קרובים ומשפחה, בביתם הצנוע. אריאלה, עדיין חלשה, אך מאושרת ופעלתנית כדרכה, הכינה בעצמה את הכיבוד. ברגע שהיגיע המוהל עובדי מצא לו פינת מסתור. הוא לא מסוגל לחזות ב"מעשה האכזרי" הזה, כפי שכינה את ברית המילה. נסים חזר עם הרבה תמונות ובמשך שנתיים התעדכנו כל חודש באמצעות הקלטות. ירון, כתינוק היה ג'ינג'י יפה תואר ומראה, תזזיתי להדהים ומעביד את הוריו בפרך. כשרצה להתרענן מעט, "לקחת אוויר", היה עובדי מתלבש על עומרי, הרווק החופשי בקומה שמעליו, ויוצאים להתבדר. עומרי הצעיר אהב מאוד לשוחח עם עובדי. דעותיו השקולות והמנומקות של עובדי, השפיעו עליו, הוא גם התחבר ללהט ולהתלהבות של ידידו הבוגר. "עובדי אף פעם לא זייף", הוא מספר. תמיד ישר וישיר. אחרי שנים, עבדו יחד באוניברסיטת תל-אביב. הרבו לבלות ביחד, במסגרת שתי המשפחות שלהם. לשכנות בקיימברידג', נוספו גם אורן ועופרה וגולי בתם החמודה. השכנות הטובה של החברים היתה פיצוי הולם למשפחה הרחוקה.
התחילה השנה השלישית. עכשיו הסטודנטים מתפצלים. הקורסים ניתנים לבחירה אישית. מתחילה ההכנה לדוקטורט. המנחים של עובדי היו פיליפ וייל וג'רי גרין. עובדי היה עם פיליפ בקשרי עבודה כל השנים.
ב- 2002 עובדי השתלב בהוראה באוניברסיטת בריסל כמרצה אורח תחת שרביטו של פיליפ. בכנס לזכרו של עובדי ב-2005, כשפיליפ נשא את דבריו הוא הסביר. אצלנו אומרים: "מכל מלמדי השכלתי". או במילים אחרות: young scholars sharpen the mind of old scholars, בעיקר בדרך שהם מעלים שאלות. עובדי היה תלמיד שיודע לשאול. בהמלצה שציידה את עובדי בדרכו להרווארד, הדגישה תקווה דרוויש ז"ל (מורתו המסורה מבר אילן), את סגולותיו של תלמידה האהוב. בין השאר היא כותבת:
His remarks and questions during class and inquiries at all times have put him well above all his fellow students
פניתי לפרופסור ג'רי גרין שהיה גם הוא היה מנחה של עובדי לדוקטורט. הוא שמח מאוד על ההזדמנות להעלות את זכרו של עובדי. בתשובתו הזריזה כל כך למייל שלי כתב:I would be very happy to speak to you about Oved who was a wonderful presence in our department when he was a student here . הוא זוכר היטב את עובדי, במיוחד בשלוש תכונות: תמיד עם חיוך חביב, מאוד בוגר- a lot of maturity - מה שעודד חברים רבים לבקש את עזרתו. ובעיקר מאוד מאוד צנוע. רוב הדברים שלמד על עובדי, שמע או קרא. עובדי עובד קשה, (למה לא נתתם לו את השם נוח, חוזרת וקובלת אריאלה). הוא מכין את התזה על שווקים פיננסיים. התזה היתה מבוססת על שלושה מאמרים . הוא הגיש אותה במאי 1992. הצצה בתזה היא כמעט חוצפה מצידי. אני מנסה לעקוב אחרי תכנים שמעולם לא הכרתי. לכאורה, הכול כל כך פשוט: התפקודים של השווקים הפיננסיים הם של מוכרים וקונים ומבצעים עסקאות. לוקחים כמובן סיכונים, החזקים דוחפים בכוח תמיד! החלשים זקוקים להגנה, אולי של הממשלה או של כוחות מתווכים, והכל פועל בתוך מערכת לחצים, והכול נידון בשפת הכלכלה המיוחדת, שהיא שפת המתמטיקה והמודלים. איני מסוגלת לקרוא את השפה הזו. אני נזכרת, כשנסים דפדף בתזה של עובדי לתואר השני הוא קבע, שזו לו הפעם הראשונה בחייו, שהוא אוחז בטקסט שאינו מסוגל לקרוא.
עובדי מתקדם, כולנו מצפים ממנו לגדולות. הוא לא יאכזב. הוא מתייעץ ארוכות עם עמיתיו. הוא בקשר הדוק עם האנשים בארץ. הם גם מגיעים להרווארד.ישי יפה הצטרף לא מכבר. עוד חבר נפלא לחיים, שילווה את עובדי ברגעיו האחרונים.
עובדי גומר את מסלול הדוקטורט בהצטיינות. הוא קיבל את ה-Sloan . זוהי מלגת הצטיינות יוקרתית. כל האוניברסיטאות בארה"ב מגישות את המועמדים שלהם. עשרים וחמישה איש בלבד זוכים במלגה. מצויד ב-Sloan, לבוש בחליפה חדשה, תספורת ראויה, נעליים מבריקות , יוצא עובדי שלנו ל-job market, שהתקיים בניו אורלינס. מגיעות לשם משלחות של נציגי האוניברסיטאות. הם כבר מצוידים ברזומה של כל בוגרי ה-Ph.D עם כל הפרטים האישיים. הפגישות נקבעו מראש. עובדי, זקוף קומה, מכיר בערכו, מוקיר את עמיתיו. כמו בכל market יש "קונים" ויש "מוכרים". היו לו פגישות טובות ואף מחמיאות. הבחירה אינה מתנהלת כמו בתחרות רגילה על-פי סך ההישגים, אלא לפי הדרישות של השוק. כל אוניברסיטה מעוניינת לקבל אנשים בתחום ההתמחות שלה או בהתאם למצב התקנים שלה. עובדי התקבל לאוניברסיטת בראון שבפרובידנס, עם מסלול של טניור. גם רוברטו סרנו התקבל לבראון. הייתה להם הזדמנות פז להמשיך בפרסום שכבר החלו לעבוד עליו. ואכן ב-1993 הם מוציאים יחד את הפייפר הראשון שלהם שעוסק בתיאוריה כלכלית. יישר כוח עובדי! אתה בדרך שבחרת, ועוד ידך נטויה. כשפניו של עובדי קדימה, אנחנו איתו. אני אישית עברתי, בעקבות החומר שנחשפתי אליו, מטמורפוזה בתובנות שלי. הייתי תלמידת החוג להיסטוריה בירושלים. על כן גם על הכלכלה (יש הקוראים לה "הגבירה"), אני מנסה להשקיף מזווית זו. בכל תקופת ימי הביניים נתנה הדת את התשובות שהאדם חיפש. עם הרנסנס ותחילת החילון התחילו אנשים לנתב את גורלם בכוחות עצמם, בעזרת הטכנולוגיה והמדע המתרחב. אז היגיע תורם של הפילוסופים, שדרך המהפכות בצרפת וארה"ב, הורישו לנו את הליברליזם, השאיפה לחופש ולשוויון והאמון בדמוקרטיה. נוכחנו שבעולמנו, מגדל בוטנים יכול לזכות בתפקיד של נשיא ארה"ב. כך, מהכרת ערך עצמנו הגענו לדרך ההגשמה העצמית, והשמים הם הגבול. על כן, השאלות שלנו הן: איך להתקדם, איך להתעשר, לצבור כוח והשפעה, לממש את הזכות לאושר (עושר). את התשובות לשאלות האלה אנו מחפשים אצל מומחי הכלכלה. (קפיטליזם נאור, או חלילה קפיטליזם חזירי). האוטופיה מדברת על חברה סולידארית וצודקת, והקטנת הפערים החברתיים. פרופ' איתן ארנון, כלכלן מאוניברסיטת בן גוריון, טוען שאנו עדיין בעידן החיפוש. זה בדיוק מה שעובדי חיפש, וזה חלק חשוב ביותר מהמורשת שלו. את הפוסט דוקטורט הוא יעשה בבראון שבפרובידנס.
בעקבות פרסום המאמר באתר, כתב יוסי קסוטו:
שלום צילה,
קראתי במכה אחת את כל הפרק על בוסטון מאחר ורובו היה חדש לי. למעט הביקור שלי עם שמוליק סגל בבוסטון בתחילת השהות של עובדי ואריאלה שם לא ביקרתי שוב והקשר היה בעיקר בביקורים של עובדי בארץ.
אני לא רוצה להיכנס לרגשנות יתר מכיוון שאני יודע שהיושעים חרטו על דגלם את סמל הקשיחות (ואין באמירה זו שום ביקורת חלילה), אבל יש קטע אחד שלך שפגע במדויק במקום שמעט מאד אמני ספרות מצליחים להגיע אליו- אולי זה בגל שמדובר בעובדי שכולנו מכירים, ועדיין זה מרגש מעבר לדמעות:
"המפגש עם עומרי הפתיע וריגש אותו. אחרי כמה רגעים הוא נרגע פיזית. נראה מאוד עייף. אז, הרים את ראשו הניח על עומרי מבט עיניים עם תהומות של עצב. מבט מאוד אינטימי, מבט של פרידה. את המבט הזה עומרי לא ישכח עד סוף ימיו. ממני, עובדי אף פעם, אף פעם לא נפרד. תמיד כשעזבתי ידענו שנינו שמחר ניפגש."
אני זוכר היטב את היום הזה.
באותו יום קודר לאחר שמנהלי המחלקות דיברו עם עובדי על מצבו הסופני, באתי כדרכי לבקר אותו באיכילוב אחה"צ בסיום יום העבודה. פגשתי אותו ישוב על מיטה כאשר רגליו בקושי נוגעות ברצפה. לא מיטתו, זו שהוא שכב עליה בלילות, אלא זו שנמצאת מול דלת הכניסה לחדר כך שמבטו תפס אותי על מפתן הדלת עוד לפני שחציתי את קו המשקוף והפטיר לעברי ביובש עצור "יוסי, זה נגמר" ולאחר עוד שהות קלה כשמבטו ברצפה המשיך בלאקוניות "זהו זה". סירבתי להאמין, העדפתי להדחיק ולנסות לעודד במילים אבל הלשון שלי דבקה וקפאה. אני לא זוכר את ההמשך למעט זה שגם ניסים ישב בצד החדר על כיסא ליד מיטתו הריקה של עובדי וגם הוא החריש. מאותו יום מר, אני משחזר ומשפץ את הרגע הזה שוב ושוב ושוב. על כך שלא עמדתי על גודל הרגע, היום האחרון שראיתי אותו בחייו, יום לפני מותו, ועל כך שעובדי לא יכול היה להתאפק ושיתף אותי בסערת הרגשות המורבידית שכבר אפפה אותו עוד טרם כניסתי לחדרו על המפתן. בכל פעם מאז אני נכנס שוב לחדרו ומנסה בדמיוני להשיב את התשובה הנכונה שלא הגיתי מפי באותו רגע ולעולם כנראה לא אמצא כי אין כזו פרט לאוצר העמוק שעובדי הותיר לנו בזיכרון על כל הדברים שהוא אמר לנו. תבורכי צילה על עמלך שמחזיר לי את עובדי שלי מידי פעם לחיים בתוספת לפעמים שבהם הוא מופיע אצלי בשגרת היומיום. בדומה לניסים שסיפר לי בבת המצווה של הילה לא מזמן, גם אני מרגיש כל שנה יותר ויותר בחסרונו ובחלל שנותר.
צור עימנו קשר