עובד יושע

פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל
פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה
פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ו. איטליה , מילדות לבגרות
פרק ז. יורדים לאפריקה
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים- ציונות וזהות
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

עם מוטיבציה מדהימה למי שהתחנך בחו"ל, הגיע עובדי לבקו"ם יומיים אחרי יוסי בתקווה לשרת ביחד. שניהם, אמנם, ילדי חו"ל, אבל חיפשו את התפקידים המאתגרים ביותר. הם חששו מעט שמא יידחו כי חסרו להם הביטחון והשחצנות של הישראלי המצוי. הם חשבו על צנחנים, סיירות ויחידות עלית. הצנחנים מאוד אכזבו אותם, ב'שובניזם' שלהם ובתעמולה האסרטיבית. נציגי חיל האוויר נראו בומבסטים(!). הנהלים אז היו מאוד שונים. והנה, בעודם משוטטים, פגשו שני בחורים במדים יפים לבנים, דרגות זהב, מאופקים, אדיבים ואינטליגנטים - אנשי חיל הים. עובדי נשבה בקסמם עד כדי כך שבצער רב נאלץ לוותר על שרות עם יוסי, שהיו לו בעיות גב, ובגללן לא התקבל לשירות בים. יוסי התגייס לנ"מ ושירת בו בהצלחה כקצין.

בתחילה חשב עובדי רק על שירות בספינות, בלי מחויבויות ארוכות טווח. אבל הציץ ונפגע. אני זוכרת, איך לימים התפקע מצחוק, כשסיפר על צווחות החיילים בשבוע הגיבוש, שהקיאו את נשמתם, בספינה המיטלטלת. את הספינה לא ניתן לעצור בלב ים, יהיה מה שיהיה. "רוצים גולני", הם ביקשו!!!

לעובדי כל העניין הפך לאתגר מהמעלה הראשונה. להתמודד ולהצליח, (תמיד להצליח) בכל מה שעשה.

"מה לך ולחיל הים ? שואל יוסי, איך בכלל היגעת לשם, בלי כל רקע בבית, או בסביבתך הקרובה?"

גם אני עומדת תוהה אל מול התופעה הזו. נסים ואני מפחדים ממים (אני מפחדת אפילו לטוס מעל הים). עובדי מעולם לא הצטיין בשחייה. בדיעבד, כשאני רואה את הקשר של ירון לים, אני מתחילה לחשוב בכיוון הגנטי אם כי אני נוטה להאמין ביד המקרה כשמדובר בחיי אדם, מה שקוראים מזל או חוסר מזל. ואני , כמי שעסקה שנים רבות בחינוך, מייחסת השפעה רבה לדוגמא האישית. במקרה של ירון – אולי הרצון ללכת בדרכי אבא נותן את אותותיו.

עובדי, ממש התאהב בים ממבט ראשון. במכתב-מ 20.5.76 (בשלב קורס חובלים): "היום עבר עלי אחד הימים המהנים ביותר בחיי. יום שכולו מוקדש לסירות הגומי המהירות. ים ועוד ים. אני ממש מרגיש איך ההתמסרות למפלצת הזו, תופסת את מקום הפחד, ואני שלם במאה אחוז עם הבחירה."

אל הבקו"ם הגיע בכוחות עצמו ושהה שם שלושה ימים. אז צירפו אותו לטירונות כלל צהלית –רובאי 2, הנמשכת, חודש אחד בלבד.

עובדי עבר הכנה יסודית לקראת התגייסותו. במשפחה המורחבת היו הרבה פייטרים. כולם בעלי אגו. הם חזרו והדגישו בפניו, שבצבא, שמים את האגו בצד. "אל תיקח את היחס המשפיל באופן אישי, רוצים רק לשפוף לך את הצורה, שתבין , שכאן אתה לא המותק של אמא". אין בטירונות שום יתרונות של יחוס או השכלה. המשמעת היא חזות הכול. רצוי לא להתבלט וחלילה אסור להתווכח. דאגנו בגלל הג'ינג'יות של עובדי. כל תכונה בולטת לעין עלולה לעזור למפקד לאתר אותך ביתר קלות. "אתה, ג'ינג'י, שני צעדים קדימה.... אתה, משקפופר, {למזלו היה עובדי בעל ראייה מושלמת) שלושה צעדים אחורה וכו'. עובדי, נער נבון, מאופק, סמכנו עליו. בבקו"ם הוא עבר את שרשרת החיול, הצטלם, קיבל כרטיס חוגר, מספר אישי ובדיקות רפואיות. נקבע לו פרופיל 97 , שנשאר בלי שינוי בכל שנות שירותו בצה"ל (כולל מילואים). גם כאשר חלה, הציג את עצמו כאדם בריא לחלוטין, "חוץ מהסרטן" אמר. הוא גם קיבל בבקו"ם מדי אלף ונעליים שחורות.

למזלו, התחתך מאוד בשנה שהיה בה רחוק מהבית, אולי בגלל מצאי המזון הפחות מפתה, ואולי בגלל הבנות, זה בוודאי הקל עליו להיכנס למדים שקיבל.

הגיע הרגע, כל החוגרים החדשים עלו על האוטובוס, שהוביל אותם לבסיס. אני מתארת לעצמי את עובדי קצת לחוץ, לא מכיר איש. היציאה מהחממה של בית אבא, למסגרת הידועה בקשיחותה, לא פשוטה. ודאי עשה שרירים, או שמייד החל להכיר אנשים, תכונה מאוד אופיינית לו. באוטובוס, כבר מחכים המכי"ם, בימינו, בנות רבות ממלאות תפקיד זה של קליטה, ואני משוכנעת שהן עושות זאת טוב יותר מהבנים. מתחילים בבדיקת נוכחות, הגדרת נהלים ומעט הסבר על בסיס היעד ומיקומו. אחרי שקיבל דסקיות, צריך היה למלא טפסים. בטופס הראשון: ציון פרטים אישיים ושם של שאר בשר. שם זה, הוא כתובת לכל מה שנשאר ממך. ממש מצמרר. אנו כבר יודעים שהמוות אורב לנו בכל מיני פינות לאורך החיים, אבל הדיסקית והשאר מעמתים אותך עימו באופן מרטיט לב. באוטובוס, כבר מפטמים אותך במושג הזמן, וחשיבותו המרבית בטירונות. הכול מתנהל ע"פ לוח זמנים, שקובע המ"כ, ואין לחרוג ממנו בשום פנים.

הגיעו לבסיס, מסתדרים באופן אקראי באוהלים, כ-15 איש באוהל. אחרי הפסקה קצרה להתרעננות. מתכנסים אחרי עשר דקות לפי סטופר. כאן מתחילה הקליטה.

כל החוגרים שהגיעו באוטובוס מהווים פלוגה. את הפלוגה מחלקים לשלוש מחלקות. בכל מחלקה, שלוש כיתות. כל מ"כ לוקח את ה'חברה' שלו לסיבוב להכרת הבסיס ולסקירה גיאוגרפית מינימלית על מיקומו של הבסיס. הכיתה מתכנסת עם המ"כ שלה להכרות אישית. כל חניך מציג את עצמו ואת ציפיותיו. המ"כ מצידו מדגיש פרטים של הופעה חיצונית, תספורת, גילוח, חולצה מכופתרת, קשירת נעליים, גומיות במכנסיים ועוד. אני זוכרת שלעובדי לא היו כל בעיות בנידון. הוא מטבעו מסודר מאוד, מאורגן, ורחוק מלהיות דווקאי, לעומתי. (את עצמי, לעומת זאת, אני זוכרת, מסתבכת בצבא בגלל הכומתה שלא הסכמתי לחבוש}. בסוף היום הראשון, שהתמשך במיוחד, קיבלו החברה ט"ש - שעה של טרום שינה להתקלח, להתקשר, טלפונים ניידים עוד לא היו קיימים, תור ארוך הזדנב מאחורי דלת תא הטלפון. ורק מי שהיה במיוחד זקוק "לקולה של אמא' או לקול קרוב אחר, חיכה בסבלנות. בתום שעה, ע"פ הסטופר, כבו האורות, כולם במיטות, דממה. כיום, חייבים לתת לחניכים שש שעות שינה. בזמנו של עובדי, כל הנהלים המקלים והמתחשבים, שהתגבשו לאורך השנים במידה רבה, בלחץ ההורים ואכפתניקים למיניהם, לא התקיימו. בבוקר יום שני השכמה, 15 דקות להתלבש ולהתגלח, ביקורת חדרים, הכרות עם הסמ"פ, עם הרס"פ והפקידה הפלוגתית. אז מגיע המ"פ לשיחת פתיחה, והכרות כללית. הוא מציג את מטרת הטירונות של רובאי 2, שהיא בעיקרה קליטה בצבא והכרות הנשק. אחרי המ"פ, סדרת שיחות עם המ"מ, עם הסמל, הרופא והקב"ן. בתום השיחות מקבלים מדי ב' ואפסנאות, שחייבים להחזיר בתום הטירונות. החוויה המאוד ראשונית של עובדי מבחינת הציוד האישי, אירעה בלילה הראשון. גנבו לו את כובע הגרב שרותי דודתו סרגה לו לקראת צאתו לצבא. כובע עשוי צמר משובח שנועד לחמם את ראשו ופניו בחורף הקר בשומרון. בבוקר כשעובדי פקח את עיניו כובע הגרב, כמה חבל, איננו. מישהו, מסתבר, חמד אותו, ולעולם לא נמצא. במשך הזמן, אירעו, עוד כמה גניבות קטנות, אבל הבחורים למדו להשלים את הציוד שלהם לקראת ההזדכות בתום הטירונות. אצל אודי, שעשה מסלול של יחידה מובחרת, המכי"ם עצמם דאגו להזדכות חלקה של החניכים.

אחרי ארבעים ושמונה שעות, התחילו בעבודה. שיעורי נשק בתחום העיוני והמעשי, פירוק והרכבה, טעינה ופריקה, מצבי ירייה בעמידה, בכריעה ובשכיבה, מטווחים, שיעורי עזרה ראשונה, שיעורי ספורט עם המדסי"ת, והרבה הרבה שיחות על בטיחות ומשמעת. החוגרים בטירונות הכלל צהלית, עוברים הכול במהירות רבה. הם לחוצים והמומים ואינם מסוגלים, עדיין, להתרווח ולהתחיל עם פוילעשטיקים. הכול קצר, מהמם ומלחיץ. העונשים תכופים, ולעיתים הם נראים כה בלתי צודקים, ועל כן, מאוד פוגעים. שבת אחת בתוך חודש הטירונית, נשארים בבסיס, מתחלפים בשמירה. בשאר השבתות יוצאים הביתה. באנו לבקר את עובדי בשבת שמירה. נסים כבר היה בקפריסין. הבאנו הרבה מזון, בעיקר מתוק. כל החברה, דווח לי אח"כ, נהנו ממנו. וזה, בנוסף לחבילות ששלחתי בדואר צבאי. נפרדנו מעובדי בלב כבד, כי למחרת נסענו לחופשה לניקוסיה, לשהות קצת עם נסים.

אשר יגורתי בא. עובדי נשאר עד סוף הטירונות לבד. המורל שלו היה גבוה, והוא זה שעודד אותי. עוד הספקתי לקבל ממנו מכתב תודה על החבילה, ששלחתי לפני הביקור אצלו. חבילה שכללה ממתקים וכל מיני הציוד שביקש. הוא כתב: "אנשי האוהל, התפעלו מעוגותיך, ובעיקר, מעוגת הריבה. עכשיו אני רואה כי יש באמת, מעט מאוד אמהות, הממלאות את רצון בניהם בצורה כה יפה כמוך. כל הכבוד"!

מי לא אוהב תשומת? פעם אמרה הילה: "סבתא! לא רק שאני רוצה תשומת, אני רוצה את כל התשומת". עובדי סיפר במכתבו על התשומת שיוסי קיבל, ועד כמה עלה המורל שלו עקב ביקור ההורים בבסיס הטירונות. יוסי, הודה בדיעבד, שרק אז החל לחוש היטב את משמעות המושג הורים. מכתבו של עובדי מסתיים במילים אלה: "בכל מקרה הרבה יותר קל עכשיו, הסתגלתי למקום ולשעות השינה. אם לא אגיע אז אטלפן. הם (המכי"ם) הפכו הרבה יותר נחמדים לאחרונה". המילים האלה הקלו עלי את שהותי במרחקים.

גם אני עשיתי טירונות בצעדי הראשונים בקפריסין. למדתי להכיר את האי החצוי בין שני העמים. את אנתוני ודורה שבילינו בחברתם בערבים רבים, את הצוות בבית שטיפל בנסים במסירות בהיעדרי, ודאג לכל מחסורו נוסף על חובות האירוח הדיפלומטי. נסים, בבדידותו, מאוד התגעגע אלינו, וסיפר עלינו לכולם בסופרלטיבים. היה מאוד קשה להיכנס למשבצת האידיאלית הזו. אני רק יכולה לקוות שלא אכזבנו איש. החודש חלף מהר, ושוב התפצלנו והתאחדנו גם יחד. נסים נשאר על משמרתו בקפריסין. היתירו לו לבקר אחת לחודש בבית, אם בטיסה ארוכה, דרך יוון, אם בהפלגה ישירה לחיפה או אשדוד. הוא, אכן, גיוון את דרכיו, והיגיע הביתה עמוס מתנות, שנקנו, חייבים לציין, בטוב טעם.

עם עובדי התאחדנו בארץ. הוא כבר היה אחרי מסע של שלושה ק"מ (רובאי 2) וטקס השבעה ומצויד ב"קוד" ערכי צה"ל, שאז עוד לא היה מסמך ערוך. ערכי הצבא עברו אז ברוח צהלית טבעית מפה לאוזן ומדור לדור. כך נקלטו ערכים של רעות, אחוות לוחמים, משמעת, מקצועיות, אמינות, אחריות הדדית ואהבת הארץ.

אני והילדים, חזרנו לדירה ברחובות, ותפקדנו כרגיל, עם הרבה "תשומת" לעובדי. בסוף פברואר 1975 הוצב עובדי לשירות על סטי”ל חיל הים- אח"י ‘מזנק’, סער 2 (במלחמת יום הכיפורים שימשה ספינה זו כספינת הפיקוד של חיל הים}. הסטי”לים החליפו את המשחתות אשר שימשו במלחמת העולם השנייה לליווי שיירות. הראשונים שביניהםהגיעו לנמל חיפה, בשנים 1967-1969 מנמל שרבורג שבצרפת. מבצע השטת הסטי”לים – "מבצע שרבורג" התפרסם בנועזותו ובתחבולותיו. זה היה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. דה גול גזר אמברגו על ישראל ולא הרשה לסטי”לים לצאת לכיוון חיפה. בדצמבר 1968 הוברחו חמש הספינות ( שתי ספינות ובהן סער 2 הגיעו לארץ עוד לפני האמברגו) במבצע חשאי, והצטרפו לשייטת הסטי”לים הישראלית. כלקח מאירוע זה, הוחלט על בניית הסטי”לים במספנות בארץ כחול - לבן. בשנת 1973 נכנסו לשירות בחיל הים הסטי”לים מסדרת סער 4, שנבנו בארץ.

עובדי התמקם בחיפה והיה מאוד מרוצה. מאוהב בהחלטתו, ומחויב לה כל כולו.הספינה היא גוף סגור עם חיים משלו, חיים הנרקמים בין המשרתים בה לבין עצמם, ובינם לבין הספינה הסוגרת אותם לעיתים מן העולם כולו. בעבר הרחוק האמינו ימאים, שלספינות יש נשמה משלהן. יש לך רגשות כלפיה. היא גם עוטפת אותך ושומרת עליך, וגם חושפת אותך לסיכונים. הרגשות הם אמביוולנטיים. מצד אחד, גוף מכני, מתכתי, אדיר כוח, מכונת מלחמה מצוידת בנשק ובמק"ם משוכללים,אך בקרבה קיימת ופועלת ישות אנושית ההופכת למשפחה. כשהמפקד נוהג בתבונה ואמפטיה, והחיילים שומרים על ערכים של רעות ואחווה ועמידה בלחץ, יכולה להיווצר הרמוניה מופלאה המנווטת את הסטי”ל למשימותיו.

עובדי היה מאוד מסור ואחראי, ועשה מאמצים גדולים להשתלב. במיוחד נאלץ להתמודד עם הצד הטכני של העבודה, כי בבית נחשב לילד עם ראש טוב, ועם שתי ידיים שמאליות. כך גם הרגלנו אותו לקבל את עצמו. מאמציו לא היו לשווא. ההכנה הזו שירתה אותו אח"כ בקורס חובלים. חברים התפלאו שהוא מזלזל בכישוריו הטכניים, ולעתים קרובות הם נעזרו בו ובניסיונו. הוא גר במעונות של הצבא בחיפה, והאבסנו אותו בחבילות מהבית. על הסיפון הוא התבשם מהצלילות הנפלאה של האוויר בים הפתוח, לא כך בתוככי הספינה פנימה, ליד המכונות. הוא נהג למיין את הימאים לשלושה סוגים: כאלה "שרוצים גולני" ולא מתמודדים בשום פנים עם הבחילות וההקאות, פייטרים של יבשה, כאלה שמסתגלים ומפסיקים להגיב על טלטולי הספינה וכאלה, שאליהם הוא היה שייך, "שיורים ובוכים", שמקיאים ומתפקדים כהלכה. באחד הימים, הוזמנו המשפחות לשייט שארגן החייל. הגענו אודי, תמי, ואנוכי - נסים שרת אז בקפריסין. עובדי, חייכן כרגיל, מלא ביטחון עצמי, העלה אותנו על הספינה, כבעל בית. התרחקנו מן הנמל, ואני מסתכלת סביבי: מים ושמים, אין גרגר אדמה מסביב כדי להיאחז בו. כשירדנו פנימה, לחדרי המכונות לא החזקתי מעמד, ומהר מאוד פרשתי. כנראה, אני שייכת לאותו סוג "שרוצה גולני". ביקרנו אח"כ במעונות. קיבלנו כיבוד בשפע, וחזרנו הביתה על גלגלים, על היבשה. אין כמו היבשה בשבילי (על אף הסטטיסטיקה}, כך אני חשה, גם לגבי הטיסות. במשך השירות בספינה עבר עובדי קורס 'בקר אש'.התפקוד שלו נשא מאוד חן בעיני מפקדיו. אבל אצלו בינתיים כבר התגבשה התחושה והמודעות, שבכוחו וברצונו החד משמעי, לשרת כמפקד בספינה, להיות זה שמחליט ומכוון, להיות פעיל וקובע. מכאן מובילה הדרך היישר לקורס חובלים. מפקדיו לא רצו ולא הסכימו לוותר על שירותיו הטובים. והוא התחיל במאבק אדירים. הימים היו ימי קיץ 1975. עובדי התחיל "להפציץ" את הממונים עליו בדרגים שונים בבקשה לעבור לקורס חובלים. ההתכתבות הייתה ממושכת, והביורוקרטיה לא הקלה. בחוסר ברירה פנה "למכרים טובים" ועם קצת עזרה של אבא, הפלונטר הותר. הבטיחו לו לצרפו לגיבוש הקרוב.

בספטמבר, עברנו, תמי אודי ואני לניקוסיה. עובדי הפך "חייל בודד" רשמית. בהחלט חייל בודד, אבל לרשותו עמדה הדירה המרווחת והשכנות הטובה של גילה. לעתים היה מטלפן אליה ומבקש שתמלא את המקרר ושתכין לו מדים נקיים. לא נעים, אבל לא נורא. במשך הזמן למד להפעיל את מכונת הכביסה, והיה מסתדר בעצמו. ב- 18.9 הוא כותב: "בתחילה היה קשה להסתגל לכל מיני נושאים קטנים, פשוט גיליתי שאיני יודע היכן נמצאים הרבה דברים בבית. אבל הסך הכול חיובי למדי. שקט, שלווה, פרטיות מוחלטת, איש לא יודע על בואי וצאתי, אלא אם כן אני מעונין בכך. כמובן שקצת מתגעגעים, אבל מסתדרים. בשבוע שעבר נערכה אצלי מסיבת ענק. פיניתי כל רהיט וחפץ רגישים מהסלון. ואני כבר מודיע: אין נזקים כלשהם! האירוע אילץ אותי (בעזרת כמה חברים טובים, כמובן) לערוך ניקיון יסודי בבית, והתוצאה: הבית חזר להיות נקי כמקודם אם לא יותר...בעיות כספיות אין לי. מה שכן, אם ברצוני למלא את המקרר לשבת, עלי להוציא סכום ניכר. עשיתי זאת פעם אחת, הראשונה וכנראה האחרונה. ההוצאה עצומה, ובסוף נשארים תמיד המון דברים, שאני נאלץ לזרוק, או למסור לגילה, חבל! בכל אופן אל תדאגו, איני מתקמצן ואיני מפריז. במכתב מה- 2.10: "חיי הבדידות צופנים בחובם יתרונות לא מעטים. תרמיל על הגב, ואני טס לי לאן שמתחשק. אין לי עדיין הבטחה החלטית, אבל אני מקווה שבקרוב אתקבל לחובלים. יחסי עם איש הקשר שלי הולכים ומתהדקים. והוא מאוד אופטימי". ב- 5.11: "עברתי את הגיבוש והתקבלתי לקורס חובלים. הקורס עצמו יתחיל בעוד חודשיים וחצי. עד אז אני ביחידה שלי בפעילות מלאה. המורל גבוה! כמו שאמרת, אמא, העיקר בחיים הוא, להשיג את מה שרוצים".

בזמן שנותר לו עד הקורס, ניסה עובדי לארגן חופשת הורים, המגיעה לחייל בודד. הוא מאוד חשש שהעניין יתמסמס,ובוודאי שלא ידחה את הקורס בשביל חופשה. בסופו של דבר הגיע עם חברה, (בתיה שהייתה קשורה עמו לאורך כל תקופת החובלים) לשבועיים תמימים הגיעו. הם חרשו את האי ונהנו במיוחד מהיחס מכניס האורחים של הכפריים הקפריסאיים.שתמיד מכבדים אותך בספלון קפה חריף. על ידו מים קרים, ומרקחת של פירות, תוצרת בית. אגב, בכל חנות בקפריסין הקונה זוכה לשרפרף ולכוסית קפה מהביל. והלבביות ממש מדהימה. הסוחרים הקפריסאים מדברים מעט עברית, בעקבות גלי התיירות הישראלית שהציפו בשעתו את האי. אולם, שעה שהישראלים משוכנעים תמיד, שיצאו נשכרים בעסקי הקניות, אומרים היוונים הקפריסאיים: יהודי אחד שווה בערמתו לחמישה אנשי עסקים ממולחים, אך יווני אחד שווה חמישה יהודים. מי סידר את מי אינני יודעת, אבל שני הצדדים היו מרוצים. החגיגה הסחבקית הישראלית בקפריסין נמשכה עד שרבבות פליטים פלשתינאים הגיעו לאי בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון. קיני מחבלים צצו בכל פינה.

עובדי חזר לבסיס האם, מחכה לתהליך הפליטה. ב- 13.12 הוא כותב: "תהליך הפליטה שלי מהבסיס הולך ומתקרב. אפשר לומר שבעצם סיימתי תקופה של חייל סדיר על ספינה ישראלית. (נשמע יפה, הורי?). המורל שלי גבוה. אני מרגיש שאני עומד לפני מה שרציתי. אני מקווה שאתם מחזיקים מעמד באי."

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית

הדפס