פרק כא. מאבק איתנים להישרדות

המוות הוא אורח בלתי רצוי, במיוחד כשהוא בא שלא בעיתו.

כל מחשבי הקיצין ומקבלי הדין והנעתרים כלפיו, שלדעתם הוא סופי או לא סופי, מוצאים גם סימנים מתריעים. האם האינטנסיביות בחייו של עובדי והמירוץ הגדול והעקבי היה ביטוי לאיזו תחושה בלתי מודעת של קוצר זמן? סופי או לא סופי - בשבילי מוות הוא אובדן. והאובדן של עובדי, הוא מערכת של תהומות, שאני מנסה לדלג ביניהם. עוזרים לי, כמובן, נסים, הילדים והנכדים המדהימים.

במשך אחד עשר חודשים ליווינו אדם, שבדיעבד אפשר לומר, שגזר דינו נחרץ מראש, אך בהנהגתו, כולנו הפכנו שותפים למאבק גורף של אמונה בחיים וביכולת האדם להיאבק ולשרוד. חיינו עם תקווה ותקווה נותנת כוח.

זה קרה בהחלט באופן מפתיע. עובדי עם פרופיל 98 בצבא ניהל חיים מאורגנים, כולל מעקב של ביקורת רפואית (ביטוח מנהלים, מרפאת חיל הים, שיננית וכו'), תזונה נכונה, הימנעות מעישון. הוא קצת הזניח פעילות ספורטיבית לטובת עבודתו המקצועית וכל הזמן הבטיח להשלים. עובדי היה בחור בריא. גם על ערש דווי, טען: "אני אדם בריא לחלוטין, פרט לסרטן".

יום אחד אחה"צ דלת ביתנו ברחובות נפתחת, אורח! הלב מתרחב. נסים ואני עוטים עליו, לשמוע מה בפיו. הוא מספר, שמזה מספר חודשים שהוא חש כאב בבטן העליונה. ביקר אצל רופא גסטרולוג החושד באולקוס, מה שלא הפריע לו לצאת לגרמניה כמרצה אורח ,וכרגיל בתוספת בילוי. הרופא, משום מה, היה מאוד רגוע. כשעובדי חזר אל אותו רופא, הוא כבר נראה לחוץ ומתחרט על בזבוז הזמן. מייד דאג להקדמת הבדיקות ושלח את עובדי לרופא זמין, שמקבל ברחובות, לבדיקה אנדוסקופית. עובדי עבר דרכנו, הוא נראה נינוח. מה זה אולקוס בימינו. אחרי הבדיקה ישוב וידווח.

לא התעורר בנו כל חשד ולא דאגה, כל כך בטחנו בחוסנו.

עובדי חזר עם עוגת מרציפן נפלאה לשלושתנו (היש לנו סיבה לחגוג?). ניחא בת"א וברומא הוא מכיר את כל הקונדיטוריות המשובחות, אבל גם ברחובות? תהיתי. שותים קפה עם העוגה הנימוחה, ותוך כדי שיחה ובדרך אגב הוא מדווח, שהבדיקה מראה מעין גולה כדורית. נלקחה ביופסיה, ובעוד ימים אחדים, נדע את התוצאות. זו הפוזה, אבל זו לא פוזה, זאת האמת.

עדיין לא חששתי. ההכחשה הייתה מוחלטת. הבשורה הרעה הגיעה בטלפון: "קרצינומה", סוג של סרטן אלים, אויב האנושות, העושה שמות בבני האדם, עתה הגיע לפתחנו. הוא נמצא בחלק התחתון של הוושט.

עובדי ואריאלה הכריזו: נסלק את הפולש וסוף לעניין. צריך להתארגן במהירות, לאתר את הרופא המקצועי ביותר ולפעול ביעילות, בלי להתחשב בלו"ז של קופ"ח או בהוצאות, ככל שתהיינה.

יאירה אחותי, פאיטרית ונמרה אמיתית, שחלתה בסרטן והבריאה - מי עשוי להיות מודל טוב יותר ומקור לאינפורמציה מהימנה? ואכן, יאירה עם קשריה הענפים, הפנתה את עובדי בדיוק לאדם המתאים, מומחה כירורג לסרטן הוושט, פרופ' קשתן יקירנו, שהיה לנו אורים ותומים לאורך כל הדרך. אף כי מבחן התוצאה היה שלילי, אנו זוכרים אותו בחיוב בשל רצינותו ויחסו האנושי.

עובדי נשלח במהירות לערוך את כל בדיקות ההדמיה, וחזר עם תוצאות לא מאוד מאיימות. הגידול אמנם כבר התפתח לששה ס"מ, אבל מאידך הכבד, הריאות, הלבלב נקיים.

הם ישבו מול קשתן, עובדי ואריאלה, במרפאה של קופ"ח מאוחדת ביפו. שם הוא קיבל אותם. הוא סירב בכל תוקף לטפל בעובדי באופן פרטי. הוא דיבר על סוג הסרטן הספציפי ועל המקום הרגיש במיוחד בו הוא פגע, אבל נשמע אופטימי: "אתה תסבול ותתייסר הרבה, הדרך ארוכה וקשה, אבל,, אתה תצא מזה" (המשפט הזה, ליווה אותנו כמעט עד הרגע האחרון).

עובדי ואריאלה, אוחזים ידיים, הם מאוד נחושים. לפניהם עוד הרבה תוכניות משותפות.

פרופ' קשתן החליט לתת לעובדי טיפול כימותרפי מקדים עוד לפני הניתוח. אנחנו ההדיוטות המגיבים בד"כ ע"פ האינטואיציה, לא אהבנו את זה ( חששתי שיש כאן גירוי יתר). המטרה המוצהרת הייתה לכווץ את הגידול ולהקל על הניתוח. עובדי לא מבזבז זמן הוא עוד 'קופץ' לאירלנד לכנס מקצועי ולנופים מקסימים. מה שאפשר לחטוף עוד לפני האינקוויזיציה הטיפולית, עדיף. בבי"ח אסותא שתלו לו פורט-או-קט, שדרכו ניתן היה לקבל את החומר. כך יכול היה לקבל את הטיפול בבית. הבחילות וההקאות והקולות כמעט מוטטו את קירות הבית . הילדים מאוד התרגשו. כשהילה באה אלי בשבת, (בת ארבע), הפגיזה את השירותים בהקאות דמה.

הגיע יום הניתוח, מפחיד, מחזיקים אצבעות. ישבנו בחדר ההמתנה, כוססים ציפורניים. עובדי בתוך חדר הניתוח מבתרים את גופו, אני יודעת, מנסים להציל אותו, להוציא ולסלק את הגידול הארור. אני לא מרשה לעצמי לשרטט סצנריו שלילי. אנו מצפים בדריכות , קודם כל שתוסר מעליו אימת הסכין, ושנשמע בשורות מעודדות.

יצא קשתן, עצור ומאופק, מה בפיו ? האם בכל מקרה יעביר לנו מסר כן לטוב או לרע? זו הייתה תביעתו של עובדי מההתחלה.הוא חייב לדעת הכל.

"למה האכלת את עובד ביד רחבה כל כך"? פונה אלי, פרופ' קשתן, "היה לי ממש קשה לחדור את משמניו המוצקים". ובכן, הוא מגדיר את המצב- "הגידול, יותר גדול ממה שציפיתי , הוא מתקדם. אבל לא מתפשט, ונקווה שלא תהיה דליפה.". והייתה גם הייתה דליפה. הרקמה של הוושט היא ממש רכה, מאוד קשה לאיחוי, והדליפה ההרסנית מאוד אופיינית לה.

מה עלינו להבין? אני הבנתי :"מתקדם" משהו כאילו וותיק, הנמצא כבר הרבה זמן בגוף, אורב ומחכה, כדרכו של הסרטן, לשעת ההתקפה. "לא מתפשט" נשמע יותר טוב. האם זה ציור מצב אמין? הרי בכך הכל לכאורה תלוי. אם אינו מתפשט ואין גרורות, ניתן יהיה למקם אותו ולהשביתו. הלוואי. אבל קודם כל, משימה ראשונה, להחלים מעצם הניתוח, החתך המדמם ומבתר את גופו של עובדי ומכאיב כל כך חייב להגליד.

אשפזו את עובדי בחדר טיפול נמרץ של המחלקה הכירורגית. בידו אצבעון לחיצה המשחרר חומר הרגעה. ראו בעיניו את סבלו הקשה, אבל אפילו אנחה לא השמיע. לא משנו ממיטתו יומם ולילה, אריאלה אני, יוסי ונסים, תמי, אהודי ויאירה. האחיות והאחים בלבן, כמו מלאכים משתדלים להקל. הם אהבו את עובדי. לא רק שאף פעם לא התלונן, אלא אף שמר להם את חיוכו האוהד. הוא היה מאוד ממושמע. אחרי יום כבר ירד לכורסה, וכשהאצבעון לא הספיק הוסיפו לו זריקות הרגעה. עקרון בסיס, הנחה אותו במערכת היחסים שלו עם הסביבה, ובעיקר עם הרופאים: אני חלק מהצוות, אנו ביחד נאבקים, כל אחד יתרום מה שהוא יכול.- ידע, ניסיון, מקצועיות, מסירות, רוח לחימה והעיקר דבקות במטרה, ומעל הכל אמון וכנות הדדית (שהרי אלה הן מתכונותיו הטבעיות והבסיסיות). הוא שאל שאלות, קיבל תשובות מלומדות ואףהביע סברות. הקשיבו לו וכיבדו אותו. לנו הקרובים קרובים, הוא אמר – "אני לא רוצה לא פיליפינים (שהיו חלק מהנוף של המחלקות כולן), ולא אחיות רחמניות. אני סובל ואני רוצה שאתם תהיו לצידי" אני ואריאלה התחלפנו, מי בבית עם הילדים ומי ליד עובדי. פעמים אחדות הזמין במיוחד את תמי, אפילו באמצע הלילה, כשחשב שלא מבינים אותו כראוי. היה להם אותו קליק של תובנה מובנית. והיא אכן עזרה לו. לאריאלה שמר את הדברים האינטימיים. עד היום אני מנסה לנחש מה היו מחשבותיו, פחדיו, תקוותיו ספקותיו, אמונתו. מולנו הוא היה עקבי בנחישותו. מאתנו תבע בכל תוקף לגלות איפוק וקור רוח. הוא הקפיד על הופעה חיצונית נאותה ובכל בוקר התגלח על מיטתו.

כבר בשלב הראשון נתקלנו בבעיה חריפה ביותר - הדליפה! הפצע לא מתאחה. קשתן מודאג. הוא לוקח את עובדי שוב לחדר ניתוח. עושים תיקון, טלאי, איחוי. מקווים שזה סופי. חדר הניתוח כבר הופך לסיוט בשביל עובדי, והוא יעשה הכל בשלבים הבאים, לא לחזור אליו.

הוא הבין וקיווה שתוך שלושה שבועות יחזור לעבודה. אבל, מה לעשות, התוכניות משתבשות בגלל הדליפה. זה עדיין בגדר ההיגיון הבריא, הוושט היא רקמה רכה. סבלנות. יש להתארגן לשהייה יותר ממושכת.

הפק"ל היומי מתחיל השכם בבוקר. הוא מבקש ממני (או מכל אחד אחר) את כלי הגילוח. התיק מסודר בקפידה, נא להוציא בזהירות מירבית ולהחזיר בדיוק למקום. מתבונן במראה, מרוצה: "כמו קצין העולה על הספינה". נקי, מגולח, מסורק מקבל את היום החדש בהשלמה. פניו עדיין מלאות חיות. הוא משרה אווירה נינוחה. מוכן לקבל את אורחיו הראשונים: הצוות הרפואי. מנתחים את המצב. האם יהיה צורך באיחוי נוסף?? הדליפה ממשיכה למלא את השקית ברעליה. פרופ' קשתן נוסע בשליחות קצרה לאפריקה. מרגישים קצת יתומים. הוא מטלפן מדי בוקר ומתעדכן. הצוות הרפואי מתלבט בקשר להתערבות כירורגיית נוספת. מחכים לקשתן. מנהל המחלקה מרגיע אותי. לזכותו ייאמר, שהוא השליט במחלקה. יחס מאוד אנושי, מקצועי ומתחשב.

כל יום אחרי בקור רופאים, מתקשרת אנה עוזרתו של עובדי בבית הספר לכלכלה. היא מייצגת את כל החברים בחוג כדי שלא ירבו להטריד אותנו. היא מקבלת דיווח יומי. לפעמים היא מרשה לי קצת להשתפך. היא מגלה אמפטיה מלאה. אנה גם דואגת לסנן את המבקרים מהאוניברסיטה. עובדי מאוד שמח לקראתם, אבל הוא מתעייף מהר. על אף העייפות הוא מתקשה לישון. אנחנו (אני או אריאלה) הופכות שתי כורסאות לפינת שינה, ונרדמות. עובדי מתעורר לעתים קרובות. הרצף המקסימלי הוא שעתיים בלבד. מדי פעם הוא מושיט זרוע - "אמא, עשי לי נעים".(בילדותו לא נרדם לפני שמדגדגים לו בגב. כךגם ילדיו כשסבתא נמצאת). אני מלטפת בעדינות את זרועו, עוצם עיניים, אנו לא מסגירים את מחשבותינו. נראה לי שנרדם.

פרופ' קשתן חזר. הוא בוחן מספר אפשרויות שעשויות לעצור את הדליפה. והרי זה פלא, מעצמה החלה להתמעט וחדלה. מרגילים את עובדי בהדרגה לבלוע מזון. כבר יותר משבועיים שלא בא מאומה לפיו. מתחילים משתייה וממזון דליל. עובדי מתחזק, מגייס כוחות חדשים כדי להתקדם. הוא עובר לחדר אישפוז והנה הוא כבר מסתובב במחלקה עם עמוד האינפוזיה המחובר אליו. הוא מתאמץ, מתמיד ומצליח. אחרי שישה שבועות יוצאים הביתה. מקבלים תשובה מהמעבדה. נשמע לכאורה בסדר. הדגימה אכן נקייה מתאים סרטניים, אבל המרקרים גבוהים מדי. אנו מחליטים שהמרקרים אינם מהווים גורם מהימן, שהרי לפני הניתוח כשהגידול היה בשיאו, הם היו תקינים. לעובדי מחכה משימה קשה. נשארו לו חצי וושט וכמחצית מהקיבה. הוא חייב לתרגל את מערכת העיכול ללמוד ולהסתדר עם מה שיש. משתדל לאכול מנות קטנות, למיין את המזון ולגלות מה עובר ומה מכביד. מערכת העיכול מתקשה להסתגל. כואב, גורמת להקאות ובחילות. עובדי לא זז בלי צלוחית הקליטה שאימץ. עם הצלוחית הזו ינוע כמעט לכל מקום. אפילו לקולנוע. הוא מתוח, מאופק. גיבור. הוא מתחיל לתפקד. יוצא לישיבות בחוג, להרצאות של הסגל, לשיחות. חוזר הביתה שפוך לגמרי, מותש וסחוט. יש לו עוד ארבע קומות של מדרגות, לטפס, עד שיגיע למטה. יש לנוח, להשתדל לאכול עד שיחלים. "ככה זה בעולם". (כך כותבת אלונה פרנקל בספרה-"ילדה", "ככה זה בעולם" אומרת שוב ושוב הילדה בעקבות חוויותיה הקשות.) אחרי מבצע אכילה מייגע, מתכרבל עובדי במיטה ונרדם. אני מתבוננת בילד שלי, מכווץ כולו ומתפללת למי שמוכן להקשיב לי.

. עוד מעט עובדי יתעורר, ירגיש רע, אבל "ייקח את עצמו בידיים", יישב לעבוד ליד המחשב, יענה באדיבות לטלפונים, ינוח, יצפה בסרט עם הילדים. העיקר- לעשות, לחיות.

לרוטינה נכנסות כל הזמן בדיקות, עירוי דם בבי"ח, יוסי מגיע לשבת איתו, בערב ילכו לקולנוע (עם הצלוחית), סבלנות! אבל המרקרים עדיין מאכזבים ועובדי ממשיך. כל שבת אחה"צ מגיעים האחים ונסים (אני שמרטפית של הנכדים מגדרה ומביל"ו). כרגיל במפגשים האלה מתבדחים, צוחקים עם הרבה הומור ששלושת ילדי ניחנו בו בשפע. אודי טוען בקשר למחלה, שקיימים עדיין נעלמים מסוימים באבחון. ועובדי מסכים עימו: "אכן, כן, במחלה הזו הרבה פעמים בני אדם הולכים ונעלמים".

עוברת עליו תקופה די מסויטת, אבל הוא ממשיך לתפקד ורוצה לנצח בקרב. הוא מצטרף לעיתים לערבי שבת בביתנו. חיוור, רזה מאוד (חתיך!). העיניים מהורהרות, מי יודע מה עובר במוחו.

אחד האונקולוגים הבכירים (עובדי הסתייג מהם מאוד) ממליץ על תרופה שאינה נמצאת בסל התרופות, והיא מאוד יקרה. המימון שלה מגיע לעשרים אלף שקל בחודש. האונקולוג מאמין שהתרופה הזו נותנת ארבעים אחוז סיכוי להישרדות.

אני זוכרת את היום האיום הזה. עובדי שרוע על המיטה במצב רוח רגוע, לפחות כלפי חוץ. עונה לטלפון של ידידו הטוב ישי, ומפרט. עם ישי ועם חדווה עובדי מאוד גלוי לב. הוא מספר לישי על הכימותרפיה שהוצעה לו, ועל הסיכוי שהיא נותנת. הסיכוי הזה בהחלט מצדיק את המאמץ, לדעתו. הוא ממהר כי עליו להצטרף ליום ההולדת החמישי של הילה במתנ"ס. הוא מסתובב בין כולם, מסביר פנים, מחייך. אבל העיניים, העיניים בוגדות. מבט חודר, מאויים. גם תמי זוכרת. אך הנה הוא מתיישב ליד נסים ויוסי. אני צופה בהם מרחוק, הם מתפקעים מצחוק. ליבי מתרחב. שלושה גברים מודאגים צוחקים על כל העולם.

למחרת מתחילים לטפל בהשגת המימון לתרופה. אריאלה מעידה שהיה להם שבוע קשה ומתוח. אני מודעת רק לתוצאות של המתח הזה. קשרים נכונים של אנשים בחוג משכנעים את קופ"ח לאשר לעובדי את התרופה לחודשיים ימים. החוג עצמו מקים קרן מימון לתרופה למשך עוד כמה חודשים. הכסף, בשום מקרה, לא יהיה הגורם שימנע מעובדי כל טיפול נחוץ, קובעת אריאלה. כמובן שנסים מקבל על עצמו לעזור. עובדי חש מוקף באמפטיה מרבית, באהבה ובמסירות. זה תורם למורל. אני שומעת אותו עונה בנייד "הכל under control".

לעובדי יש תוכניות אקדמאיות שנקבעו זה מכבר. הוא חייב לקיים את הכנס הכלכלי במודנה, איטליה, אליו הוזמנו אנשי כלכלה מכל רחבי העולם. הוא אשר יזם את הכנס. הוא אחראי לניהולו, אינו מוכן להתפשר. הוא נוסע עם אריאלה למודנה. הנוכחות מלאה, המעורבות מאוד רצינית ואפילו מחניפה. עובדי משתתף בכל השלבים. משהו כמעט לא רציונלי מחזיק אותו איתן ויציב. הצלחת הכנס היא מירבית. עובדי יכול לסמןV  : עשיתי את זה. אולם, נוסף על נוכחותו הפעילה בכנס, היה עליו לנהוג שעות ארוכות כדי להגיע לשדה התעופה. הוא חזר מאוד מרוצה, אך מאוד מאוד עייף.

אחרי יומיים הופיע חום גבוה. דלקת ריאות. שוב באיכילוב, הפעם בפנימית י', שבה יסיים עובדי את חייו. מצבו היה מאוד לא יציב. נכון שהמחלקה מיושנת. חדרים קטנים. הכל נראה קצת מרופט (בניגוד בולט לתנאים הנוחים ולציוד החדשני בכירורגית). אבל האנשים! המנהל פרופ' פורת סגור, שקט, רציני, אולי אפילו קצת ביישן, מאוד אכפתי, ולצידו שתי הרופאות הצעירות הבלתי נשכחות איריס ומירב. עובדי לא היה כבול למיטה, היה עצמאי בתנועותיו. ע"כ לא הסכים שנישאר איתו בלילות.

בדיקת ה-CT מראה, כי הריאה מודלקת ושיש דליפה מהוושט לריאות. עובדי נאחז באבחון הזה והיה משוכנע שהכנסת שסתום במקום של הדליפה יאפשר את החלמת הריאה הנגועה. בינתיים קיבל אנטיביוטיקה, מצבו הוטב (הטיפול הכימותרפי נדחה כמובן.).

נסים מתפעל מגבורתו, מאומץ ליבו ומהאופטימיות שמקרין עובדי. הוא מתרשם מצלילות מחשבתו ומכושרו האינטלקטואלי, שלא נפגע כלל וכלל. הוא נוכח לפעמים בביקורים שעורכים אצל עובדי עמיתיו מהאוניברסיטה ובראשם ראש בית הספר לכלכלה פרופ' טרכטנברג המקיימים עימו התייעצויות בנושאים שעובד היה אחראי להם במסגרת פרוייקט התארים המתקדמים. הוא מתפעל מבהירות המחשבה, מהחריפות השכלית ומחוש ההומור של עובדי המלווה את הדיונים. החלק המנטלי לא נפגע גם כאשר המחלה הארורה נתנה את אותותיה בגוף המצטמק.

אני מגיעה למחלקה, ורואה אותו לבוש, נעול, חמוד, הולכים הביתה. אריאלה טוענת שגם בבית אפשר להמשיך בתרופות, בית החולים איכילוב קרוב, נהיה ביחד. אריאלה הכינה לו כל מה שעשוי להיות קל לעיכול. הטסטים נמשכו ועובדי היה שמח עם כל הישג והשתדל מאוד. "מה תגידו?, הוא אמר, האוכל (שהיה כה מועדף) הפך לי למטרד". בבית הוא היה הרבה עם הילדים. נאסר על הילדים להגיע לבית החולים, חוץ מבנו הבכור ירון, שתפס יוזמה, היגיע לאיכילוב על אופניו ומצא את החדר של אבא. הופתענו.

עובדי ממשיך בסדר יומו. משקלו הולך ויורד. גם הבגדים החדשים שקנה כבר תלויים עליו. אין לי מנוחה, "אולי כדאי לפנות לעוד רופא?". הוא השיב לי בתקיפות כפי שהוא יודע. "אמא, איפוק!!! גם אני יכולתי לרטון ולהתלונן ולקטר ולבקר. אני לא עושה זאת". איפוק הייתה מילת המפתח.

בתחילת יולי, שוב דלקת ריאות, שוב פנימית י'. עובדי בטוח שלא מטפלים נכון בדליפה מהוושט לריאות. הוא מבקש צלום רנטגן נוסף. הוא מנסה לשכנע את הרופאה, שלאינטואיציה של הפציינט יש משקל סגולי גבוה. הוא צדק. הצילום אכן מראה את הדליפה. אבל פרופ' פורת חושב בכיוון שונה לחלוטין. הוא יורד למכון ה- CT,בוחן את הצילומים הישנים מחודש אפריל ורואה בהם מה שלא ראו קודמיו. הוא מזמין את פרופ' קשתן להתייעצות, ותמונה אכזרית מצטיירת לפניהם. כל אזור הבטן מסורטן ומוציא גרורות. הם עולים אל עובדי. מבקשים ממני לצאת מהחדר. "עובדי יסביר לך הכל". קשה לדווח את האמת המרה. עוד יותר קשה, כמובן, לקבלה. הם המומים מהאיפוק שאנו כבר הספקנו להתוודע אליו. עדיין משאירים צוהר זעיר של תקווה. עובדי נאחז בה. עובדי מספר לנו (בינתיים חדווה עמיתתו מבנק ישראל ושי עמיתו מהאוניברסיטה העברית היגיעו), שקיימות עדיין שתי אפשרויות יותר אופטימיות מהמצב שבו גרורות הקרצינומה מילאו את חלל הבטן. יתכן שדלקת קשה הציפה את האזור, או שמא התפשטו שם גרורות של סרטן מסוג אחר, שאינו כל כך אלים, וניתן לצמק אותו. הוא מוכן לעבור בדיקה נוספת. שנאמר לו כי היא מאוד קשה. אולי בכל זאת יאיר לו מזלו.

אני המומה. מאין הוא שואב את האמונה והתקווה והכוחות?

בימי השבעה, שאלתי את דפנה הפסיכולוגית, שטיפלה בו באיכילוב, האם מנגנון ההכחשה של עובדי היה כה חזק? היא לא הבינה את התנהגותו של עובדי כהכחשה אלא כמה שהם מכנים במקצוע "התכוונות לחיים". תקווה ללא מצרים מילאה אותו.

במשך ימי מחלתו שהיתי עמו עשרות שעות. מעולם לא השמיע מלות פרידה. מעולם לא עשה סיכומים או חשבון נפש בנוכחותי. נסים שמע אותו מציין שאף אם לא יאריך ימים, הרי ההספק שלו בחיים הוא עצום. בהזדמנות אחרת אמר לנו: "יש קרבות שבהם לא תמיד מנצחים". פעם כשהיגעתי עימו לבי"ח, בדיעבד שלא על מנת לצאת, הוא אמר לי: "אמא, את יודעת שהכל יכול לקרות (כאילו אי אפשר לפסול לחלוטין אפשרות שלילית), מה שחשוב לי הם הילדים".

עובדי חוזר לפנימית י' למטפלים הטובים והמסורים. ליאונרדו האיטלקי, עמיתו למקצוע מהאוניברסיטה של לונדון, היגיע לכנס בחוג, שהפעם עובדי מחמיץ. האיטלקית זרמה וגם החיבה ההדדית. הוא השאיר לעובדי ספרים באיטלקית. זה מה שקרא בימיו האחרונים. אולי לא במקרה? גם פרנצ'סקה עמיתתו אף היא מלונדון עוד הספיקה לעבוד איתו יום אחד לפני האשפוז האחרון. כך הספיק להיפרד מחברים שהיו לו כאחים. "וה בנה וה בנה", ענה לליאונרדו בשיחה האחרונה בנייד עם החיוך הטוב שלו. כאילו: בסדר, בסדר, אני אשמור על עצמי, אני אתחזק. הוא חש חולשה וביקש שאריאלה תעזור לו להתרחץ. כשהתרענן קצת אמר: "יש לי כמה חובות שאני מוכרח לסיים. אני חייב לעבור על עבודת הדוקטורט של שרון בליי תלמידתו ולהמליץ עליה, ובכך להבטיח שהנושא סגור". שרון לא תשכח לו את זה. נוסף על כך עליו "לנקות את השולחן", הוא ביקש את המחשב הנייד ואת עזרתו של ישי יפה מהאוניברסיטה העברית. הם עבדו מספר שעות וסיימו. עובדי נראה מאוד עייף. הוא ביקש שיאפשרו לו לישון. במנוחה. פניו רגועות. כולנו סביבו. כך נרדם ולא התעורר יותר.

בליל תשעה באב תשס"ג ריאותיו של עובדי התמלאו נוזלים. היה זה לילו האחרון. רעייתו אריאלה, נסים ואני, תמי ואהוד, וחברו בלב ונפש יוסי התכנסנו ביום תשעה באב סביב מיטתו. לנגד עינינו נקטף מאיתנו והשיב את נשמתו לבוראו ביום תשעה באב, יום חורבן הבית ויום שבר למשפחתנו. אנו נושאים אותו בליבותינו באהבה ובהערצה.