באתר לזכרו של עובדי, בפרק ב' ביומננו, אני מתארת כיצד אנו עוזבים את הבית החם בכפר בילו ועולים לירושלים, לארץ הקור. חיינו בירושלים לסירוגין כמה וכמה שנים אבל מעולם לא הרגשנו בה, עובדי ואני, בבית. נסים, לעומת זאת, התגעגע מאוד לעיר הולדתו אך החיים גלגלו אותו לרחובות. אליעזר שמואלי, חברו הטוב, ציין בחיוך רחב: "וילך מנוח אחרי אשתו." היום אנחנו יודעים בדיוק מי הלך אחרי מי במסלול המפותל של שירות החוץ הישראלי.
האם עובדי יכה שורש בירושלים? אשרי המאמין.
חייו של עובדי בנויים מעגלים מעגלים. (אני רואה ביניהם קשר איכותי רצוף). ב-1972 סגר עובדי מעגל ראשון. הוא נפרד מאיתנו בחוף השנהב, חזר ללמוד בתיכון דה שליט ברחובות, וסיים בכך את חיי הנדודים העשירים, המגוונים והפתלתלים שהיו פועל יוצא מתפקידנו בשירות החוץ.
ב-1986 סגר עובדי מעגל נוסף. תקופה של שתים- עשרה שנות חיל הים (כולל לימודי התואר הראשון בבר- אילן). אני זוכרת ימים אלה בנוסטלגיה. אנשים נפלאים, מלח הארץ, תחושת שליחות, ומחזור חובלים ל' מעל הכול. אירוע מיוחד מסמל יותר מכל את הקשר העמוק ומשמעות הפרידה של עובדי מהחיל.
כאשר נגמר השיפוץ של "אח"י חנית" באילת, היה על עובד מפקד הסטי"ל להציב את הספינה בנמל חיפה. אך יצא הסטי”ל מפורט סעיד, אחרי המעבר בתעלת סואץ והמערכת ההידראולית וגם ההגאים פסקו לפעול לחלוטין. הניסיון להתגבר על התקלות תוך קשר הדוק עם הבסיס בחיפה, לא עלה יפה. עובדי החליט על ביצוע אילתור נדיר להפעלת ההגאים בעזרת גלגלות (רצ'טים). זה היה, אומר גמב"ש מפקד הפלגה, פתרון פנומנלי וייחודי שלא היה כמותו, לא לפניו ולא לאחריו. כך הפליגו במשך 12 שעות מרחק של 130 מילין בדרך לחיפה. כשהתקרבו לנמל, שלח פיקוד החיל לאור הנסיבות, גוררות, שתעזורנה ל"אח"י חנית" לעגון. עובד לא ויתר, בשום פנים, על ביצוע עצמאי של המנברה (העגינה). המנברה נחשבת, גולת הכותרת הביצועית של כל מפקד סטיל. התנאים היו בלתי אפשריים, אמר גמב"ש. אבל עובד עשה זאת! כך רצה וזכה לסיים סיום יפה, פרק חיים כל כך משמעותי, גם בשבילנו, עד היום. הוא יצא לפתוח מעגל חדש. את ספינת הדגל שלו השאיר בידיים נאמנות. ואכן בביקורנו בבסיס חיל הים לאחרונה, היינו המומים לחזות בהתקדמות האדירה של הכלים.
עתה היגיע הזמן לעלות על ספינת דגל אחרת....בירושלים, באוניברסיטה העברית.
כאשר קצין בכיר מסיים את שירותו הצבאי עוטים עליו מייד כל מיני פעילים בהצעות עבודה מפתות שבצידן, בעיקר, אתגרים וכסף. הפיתוי הכלכלי היה גדול. עליו לממן מסלול לימודים ארוך. הוא אמנם קיבל בירושלים מלגת שכר לימוד ועבודה חלקית כעוזר הוראה. אין ספק, הוא היה מאוד לחוץ. אצה לו הדרך. חבריו לספסל הלימודים צעירים בהרבה ממנו. והוא הרי חייב להצטיין, כך היה תמיד! מה שוודאי גם עוזר לפרוץ קדימה. עם אריאלה איתו ולצידו ועם היכולות האדירות שלו, ידענו שגם ספינה זו תגיע לחוף מבטחים. האם היגיעה? ככל שהדברים נשלטים בידי בן אנוש, התשובה היא חיובית.
עובדי עלה לירושלים. הוא כבר היה נשוי לאריאלה. האופציה להתגורר בירושלים, דומני, אפילו לא נשקלה על ידם. אריאלה עבדה בת"א, והיא הרי הייתה המפרנסת הראשית (!). לאחיו של נסים סגנון מאוד בוטה. כשעובדי היה מבקר אצלם, לא שכח הדוד לשאול פעם אחר פעם: " האם קיבלת מאשתך דמי כיס לסיגריות?". הג'ינג'י שלנו שהיה מתלקח במהירות, אפילו לא נבוך. אריאלה לא תקופח, הוא הצהיר. הם שכרו דירה קטנה בצפון ת"א, בשפינוזה. ערב ערב היה עובדי מגיע באוטובוס ישר הביתה. הוא לא עצר באבו גוש כמו בנסיעות עם אבא. הוא ידע שמחכה לו ארוחה חמה וטעימה. הערב עוד ארוך והלילה אחריו. הוא יספיק לנוח, להתבדר ולעבוד. אני זוכרת את הדירה הקטנטונת הזו. תוך זמן קצר קיבלה אופי ביתי. מרק הירקות הטעים והמהביל ציפה גם לי בביקורי אצלם. האשפיות של אריאלה במטבח התגלתה לנו מהר מאוד, ומאז, היא רק משדרגת ומפתיעה כל הזמן.
עובדי לא היכה שורש בירושלים. גם לא אח"כ אחרי הדוקטורט, לאכזבתם הרבה של מוריו בלימודי התואר השני. הם זוכרים זאת היטב, אבל עם פרגון בדיעבד. בת"א עובדי דווקא היכה שורשים, ועוד איך. הוא אהב ונשם את העיר השוקקת סביב השעון.
לפני נישואיו, בתקופת החברות עם אריאלה, הם גרו בפתח תקווה, עיר הולדתה. "אז מה אם אני גר בפתח תקווה"? היה אומר בחיוך מתנצל. זה מזכיר לי כל כך את נשואי לנסים בביה"כ ברמת אהרון שעל יד כפר בילו. עוד נסים תחת החופה ואליעזר שמואלי, חברו הטוב, מחייך את חיוכו הנפלא, וכשהוא מחייך העיניים שלו מתפוצצות מצחוק. נסים, חצי נבוך חצי כועס :"אז מה אם אני מתחתן ברמת אהרון"?ואכן מה- no where הזה כבש נסים חצי עולם בעבודתו הדיפלומטית. גם עובדי לא נשאר בפתח תקווה.
תקופת לימודי ה-.MA של עובדי נראית לי ממרחק הזמן כנמל תעופה, כבסיס המראה בעל מסלול של שנתיים. אי- אפשר לקצר את הפז"מ גם בעבודה אינטנסיבית ביותר. עליו להצטייד בכל הכלים: בדרכי החשיבה האופייניים למקצוע, בשפה שלו, בתפיסות העולם, במגמות, במבנים, בניסיון שהצטבר, אבל בלי פוליטיקה. המקצוע בטהרתו!
הם היו כחמישה- שישה תלמידים. לא את כולם הצלחתי לאתר על פני הגלובוס. חלק מהמרצים שלהם הם יותר בני השג. כיום, רובם, חבורה של אמריטי (emeriti). הם נפגשים, תוססים, חושבים, עובדים, והעיקר חוקרים. ל"מזלם" יש עודף של חדרים בחוג, אומר פרופ' נדב הלוי.
עובדי היגיע לחוג לכלכלה בירושלים, החוג שהקים פרופ' דן פטנקין בשנות החמישים. זו כבר הייתה מסגרת מאוד מאורגנת, מוגדרת ומובנית בקפידה. דן פטנקין, אומר אביה ספיבק, כלכלן מאונ' בן- גוריון הקים לפני שנים רבות את החוג לכלכלה, ובמתכונתו עוצבו מאז כל חוגי הכלכלה בארץ. הדגש היה על החשיבה הכלכלית. פטנקין טען בתקיפות שהכלכלה עוסקת במחקר תיאורטי ובניתוח אנליטי. התביעה לשיתופה בחיי המעשה ובמדיניות הכלכלית של המדינה שייכת לפוליטיקה.
בשנות השמונים, כשעובדי עשה את התואר השני קשה היה מאוד להיות ישראלי חף מפוליטיקה. לעומת זאת כאשר פטנקין הקים את החוג בירושלים הוא היה צעיר בן עשרים ושבע. תלמידיו הראשונים היו בוגרי מלחמת השחרור, קרובים לו מאוד בגילם. האווירה הייתה מאוד ספונטאנית. התלמידים היו צעירים תאבי ידע, פתוחים לחשיבה עצמאית, לא קשורים למסגרות פוליטיות. על כן אימצו את הגישה שהכלכלה היא "מקצוע טהור".
לח'ברה האלה הייתה תחושה של קבוצת עילית והם נקראו "נערי פטנקין". יותר מאוחר הפכו ל"נערי האוצר", כי רובם איישו את משרד האוצר. בשנות ה-70 הם כבר מילאו את השורות של הסקטור הציבורי בכל תפקידי המפתח במשק. הם יצרו את הבסיס לחשיבה כלכלית מסודרת המייעצת לממשלה.
מקצוע הכלכלה הלך והפך האיקון של העולם כולו, ששקד על העלאת רמת החיים. המוני בני נוער נהרו לחוגי הלימוד (כולל מינהל עסקים, כמובן) שאמורים היו לספק את המפתח לסטטוס חברתי, לשליטה וכוח ולכסף. הקבלה הייתה תוצאה של סינון מחמיר והבוגרים הפכו מאוד מבוקשים.
מהחברים ללימודי התואר השני פגשתי רק שניים. את אוסקר ווליך, כיום פרופ' באוניברסיטת בן-גוריון, ואת ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל. אוסקר, בחור שעלה מארגנטינה, טוב מזג, נוח לבריות, מאוד רגוע. הוא ממש תאם את תפקיד האלטר אגו של עובדי. הוא עלה לירושלים כדי ללמוד אצל פטנקין, ששמו ותהילתו הלכו לפניו בחוגי הנוער היהודי בחו"ל. לאוסקר הייתה מלגת לימודים, היו לו הורים תומכים, לא אצה לו הדרך. קצת בעל כורחו התחיל לנוע בקצב של עובדי. הביחד שלהם היה חשוב גם לו. הם נהגו להתרווח בקפיטריה, באונ' בירושלים. "היינו בד"כ שלושה, מספר עדי: אני, עובד ושי פלד (אגב, שי נעלם לכולנו, נעלמו עקבותיו!).
בלילות שעובדי נאלץ לשהות בי-ם הוא חלק עם אוסקר את חדרו במעונות. את עיקר המאמץ השאירו עובדי ואוסקר לסופי השבוע. אוסקר מספר שעובדי היה לוקח אותו למחנה עבודה.
ארוחת ליל שבת, לעיתים אצלנו ברחובות. ומכלכלת הגוף לכלכלת הרוח. בפאבים של ת"א, אחרי שהחברים התפזרו, שני הסטודנטים החרוצים נשארו עד השעות הקטנות של הלילה, עם המון קפה. עובדי בד"כ היה מעלה רעיונות והם דסקסו אותם ארוכות. לעיתים גם הגיעו למסקנות חשובות ושיתפו את העמיתים הקרובים.
עדי ברנדר עובד היום בבנק ישראל. הוא אדם חביב והשתדל לעזור לי בסיפוריו. הוא חלק עם עובדי את ההכנות לקראת הלימודים בארה"ב לתואר שלישי. גם הוא נרשם לקרן פולברייט. שניהם ציפו לתשובה. עדי זוכר את עובדי כתלמיד מבריק וכחבר מפרגן ואמפתי. כשעדי קיבל תשובה חיובית מפולברייט, הוא מיהר ליידע את עובדי. "אני כבר מזמן קיבלתי תשובה", אמר עובדי, "אבל משום שלא ידעתי מה מצבך, לא רציתי להלחיץ אותך". עדי גם זוכר שנפגש עם עובדי בבוסטון, בתקופת השהות בארה"ב ונתן לו לקרוא "נייר עבודה" (פייפר), שפירסם לאחרונה. "עבודה נקייה מאוד", הגיב עובדי עם טפיחה וחיוך אמפתי. הפירגון רחב הלב הזה, האופייני לעובדי, היה תופעה חריגה בנוף הישראלי.
פרופ' אריאל רובינשטיין ערך מחקר באונ' של ירושלים ושל ת"א, כאשר הוא מתבסס על מחקר שנעשה באונ' קורנל, במה שנוגע לבוגרי כלכלה. הוא מגיע למסקנה שחוגים אלה הצמיחו אנשים יותר אסרטיביים, אנוכיים ומתנשאים. הוא מספר שהוא נבהל מהעובדה שיש לו חלק בכך.
כאשר עובדי היגיע לירושלים כבר שלטה באונ' ובמידה רבה גם במשק הישראלי, הדוקטרינה של הכלכלה הניאו-ליברלית, שמעוזה היה בשיקגו, ואביה- מילטון פרידמן. פרופ' דן פטנקין היה אז הרקטור של האוניברסיטה. עובדי למד אצלו בסמינריון והייתה להם היכרות אישית קרובה.
באחד הימים, הפרופ' התקשר אלינו הביתה לרחובות. הוא חיפש את עובד יושע. נסים שמח לשמוע את קולו של הכלכלן הנערץ שהרעיף שבחים על עובד והועיד לו עתיד מאוד מבטיח.
כאשר סיפר נסים לעובדי על השיחה הוא פטר את הדברים ברוב צניעותו במילים "פטינקין מגזים".
המורשת הכלכלית והחברתית שעובדי התחנך עליה בנעוריו הייתה שייכת לחוגים של תנועת העבודה. בהיותו תלמיד תיכון "בודד" (אנחנו נשארנו עדיין בתפקיד בחוף השנהב) דודו הטוב רמי אמית שרצה לתרום ל"חינוכו", צייד אותו בספר של קיינס. זה היה פחות או יותר התנ"כ הכלכלי של תנועת העבודה. אמא שלי, שהייתה חברת מפ"ם כל חייה והיו לה שיחות אל תוך הלילה עם עובדי שגר אצל הסבים כשנפרד מאיתנו, סיפרה לו הרבה על התנ"כ שלה, ה"קפיטל" של קארל מרכס.
אנחנו היינו חדורי אמונה, מה גם שהיינו בצד הטוב של המפה. הדוקטרינה הכלכלית של קיינס שירתה את הסוציאל- דמוקרטיה. היא דגלה במדיניות רווחה ובדאגה לשכבות החלשות. המעורבות הממשלתית בתפקודי המשק נועדה לשמור על יציבות ולמנוע משברים. היא דגלה בדמוקרטיזציה של ההשכלה. שכר הלימוד שאני שילמתי באקדמיה בשנות החמישים היה מזערי. הביצועים של הכלכלה הקיינסיאנית היו טובים מאוד. הצמיחה היגיעה לשישה אחוז.
אולם, בתהליך זוחל, שיטת "שמור לי ואשמור לך" הביאה לניפוח אדיר של הביורוקרטיה ולאבטלה סמויה. ומכאן לאינפלציה ולמיתון. ובשער משבר כלכלי. אלה הימים שנערי פטנקין מאמצים את מילטון פרידמן. פרופ' פטנקין שהיה חניך של אונ' שיקגו וה- MITעיצב בספרו הראשון מודל המשלב בין האסכולה הניאו- ליברלית לבין אסכולת קיינס. פטנקין לא ראה בפרידמן מהפכן טהור. הוא העדיף לראות בתורתו פיתוח של התיאוריה הקינסיאנית. הוא עדיין הגן על הכלכלה כמדע טהור מול השאיפה של אנשי המקצוע להרחיב את מעורבותם והשפעתם במשק.
במכתבו לדניאל עמית שהתנגד להענקת ד"ר כבוד למילטון פרידמן הוא כותב : "יש לקוות שאיש מדע יוכל להפריד בין דעותיו הפוליטיות לבין הערכה אובייקטיבית של הישגיו המדעיים כחוקר. אין לקדם מטרות פוליטיות על חשבון ערכים אינטלקטואליים. עמית שהיה פיסיקאי, ענה לו באירוניה, שכנראה הפיסיקה יותר קרובה לפוליטיקה מאשר הכלכלה. אני זוכרת את עובדי בשנות ה-80, בעל חשיבה בוגרת ועצמאית, בודק את עצמו ואת האידיאולוגיה שחונך עליה (בשביל סבתא שלו, רוסיה הייתה עדיין המולדת השנייה). בעולם מדברים על "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה ועל התמוטטות הקומוניזם. עובדי מקבל את הקפיטליזם במשטר דמוקרטי כמודל הכי פחות גרוע שאדם הדוגל בחופש יכול לשאוף אליו. "קפיטליזם וחרות מהווים את הקשר הגורדי שבין דמוקרטיה לכלכלת שוק", אומר מילטון פרידמן. זה נכון, כמובן, בהנחה שהאדם הוא יצור מושכל, רציונאלי. (האומנם?). בהתבוננות רציונאלית אכן חופש כלכלי הוא בלתי נפרד מחופש אנושי.
הפרידמניזם חוזר במידה רבה ל"יד הנעלמה" של אדם סמית (1776), המדבר על תהליכים המתווסתים מעצמם באופן טבעי. הם שוכחים, אומר פרופ' רזין את "הרגל הנעלמה" (הממשלתית) המשבשת את הכוונות הטובות. הכוונות אכן היו טובות (כדאי לזכור שנגיד בנק ישראל היה אז פרופ' ברונו). כל זה, התאים כל כך לעובדי. לנאורות ולרציונאליות שלו, לפתיחות ובעיקר לאופטימיות. הוא מאוד רצה לראות את עצמו כחוליה תורמת בתוך כלכלה שאמורה להביא לאדם, ולישראלי במיוחד, את האושר (עושר?). (האושר המצוין במגילת העצמאות של אמריקה, מפורש כעושר). עובדי היה אינטלקטואל נאור. יחד עם זאת הוא היה אדם מאוד מאוד צנוע. הייתה בו תמימות מסויימת, (אולי, להבדיל, גם בפרידמן). הוא לא העריך ולא שיער את ההשפעה האדירה שיש לתאוות הבצע האנושית על כללי המשחק הכלכלי.
עובדי היה כאמור, קשור בחינוכו להתישבות העובדת. הוא הושפע מהסבים בכפר בילו, היו לו שתי דודות מגשימות (!) בקיבוצים. הוא הכיר מקרוב את השיטות הכלכליות של ההסתדרות או של מפא"י ההיסטורית ומאד לא אהב את זה. סבא מכפר בילו שילם עבור שימוש במים פחות מאשר הסבא מירושלים. הצעטאלאך (הפתקים) המפורסמים שימשו את האשכנזים. (עובדי היה "מעורב" ). כשניתנו למתיישבי באר טוביה חמישים דונם ליחידת משק, בכפר בילו קיבלו 25 דונם (???). לתימנים, לעומת זאת, נתנו חצי דונם ליחידה כי אמרו שהתימנים מסתפקים במועט. הבנקים הקטנים של שנות החמישים הפכו למגנטים אך באחד במאי המשיכו להניף את הדגל האדום. כל זה מאוד לא תאם את יושרו המוחלט (ממש כך) של עובדי. הוא התקומם נגד מה שעושה הפוליטיקה לכלכלה. יחד עם זאת, כחוקר שבעתיד יתמקד במידה רבה בשוק ההון, חשש מפגיעה קשה מדי בבנקים, על אף התנהגותם הבלתי נסלחת בוויסות ההדדי של המניות. אוסקר מספר שהוא הקדיש לנושא הזה הרבה מחשבה ובעיקר סמך על פרופ' ברונו שהיה מנערי פטנקין, ושימש אז כנגיד בנק ישראל. נראה לי שזו ממש הגישה של אובמה, נשיא ארה"ב כלפי הבנקים במשבר הפוקד את העולם בתחילת המאה העשרים ואחת.
פרופ' שישינסקי היה המנחה של עובדי בתזה בתואר השני. אני זוכרת את עובדי מספר עליו בבית בהערכה רבה. הייתה להם היכרות קרובה. פגשתי את הפרופ' הנאה בלובי של בנק לאומי בת"א , כדי לשמוע עוד על עובדי. A man in a hurry כך הגדיר אותו הפרופ'. היה כיף, הוא סיפר, לעבוד עם סטודנט כה פעיל וסקרן. תמיד מחפש עוד חומר, משתלט בקלות על הביבליוגרפיה, אינטליגנטי וחביב. לשישינסקי היה ברור שעובדי חייב אחרי סיום התואר להמשיך לתואר שלישי בהארווארד, והוא אישית פעל לקבלתו.
בינתיים התמסר עובדי לחובותיו כתלמיד והשתלב בעבודות מזדמנות. בין השאר שימש כעוזר הוראה של נדב הלוי. נדב היה מיודד עם פרופ' גריליקס, ראש החוג לכלכלה בהארוארד, ועזר לעובדי בצעדיו הראשונים בגולה האקדמית. לימודי התואר השני העשירו והעמיקו את הקשר של עובדי למקצוע בו ראה את עתידו. זו הייתה תקופה של התכוונות לעתיד בכל מה שקשור ללימודים, למשפחה ולפרנסה. הוא ייחס חשיבות רבה ליצירת קשרים וחיפש פתרונות למימון המשך לימודיו. איך עושים זאת כאשר האינטגריטי של אישיותו לא מאפשרת שום צורה של חנופה? ראייה לכך היא העובדה שרק לקראת קבלת התואר השני גילה עובדי לנדב שהוא בנה של ידידה טובה שלו משנות החמישים. למדנו אז באוניברסיטה. נדב חלק דירה עם בן דודי ואני הייתי שם בת בית. אחרי שנות נתק ארוכות מאוד פגשתי את נדב בבוסטון בביתם של עובדי ואריאלה.
ההשתלמות באוניברסיטאות הטובות בחו"ל, גם היא שייכת למדיניות של פרופ' פטנקין, כאשר שקד על טיפוח עתודות להוראת הכלכלה בארץ. זכיתי לקבל את תעודת התואר השני של עובדי בטקס שהתקיים באמפיתיאטרון על הר הצופים. עובדי נקרא באותו יום לשירות מילואים ואני עליתי על הבמה הראשונה מבין מקבלי התואר בהיות עובדי מוסמך בהצטיינות יתירה!
עובדי נרשם בכמה וכמה אוניברסיטאות בארה"ב וציפה לתשובה שתכלול קבלה ומילגה. עקב הצטיינותו במבחני הקבלה של הארווארד זו העניקה לו מילגת שכר לימוד ומילגת מחיה צנועה. בנוסף לכך קיבל את המענק של קרן פולברייט. הוא עלה על המטוס והמריא. עם אריאלה לצידו ואיתו החיים יהיו יותר יפים, יותר קלים, ויותר בטוחים. גם אריאלה הגשימה שאיפות, כאשר סיימה תואר שני בתקשורת ב- BU האוניברסיטה של בוסטון. עובדי ואריאלה נפנפו לשלום. 'אני על המסלול שבחרתי, נפרד מאיתנו עובדי, ואחזור בזמן"! ואוי למי שמפקפק בכך.
צור עימנו קשר