עובד יושע

פרק ז. יורדים לאפריקה

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל
פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה
פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ו. איטליה , מילדות לבגרות
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים- ציונות וזהות
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

עובדי סיים את חטיבת הביניים ב- Overseas School. מצליח, מרוצה, שיגרה, חברים. והנה שוב צו מעבר, נסים קיבל מינוי לשגריר בחוף השנהב – אפריקה. זה לא היה המינוי הראשון לאפריקה. כשהיינו בשוודיה, בשטוקהולם, אז החלה האהבה הגדולה בין ישראל לאפריקה המתעוררת מן הקולוניאליזם האירופי. ידינו שנפתחו בחיבוק אדיר, באהדה ובנתינה מירבית, נשארו לבסוף ריקות. הישראלים המשיכו מסורת יהודית חלוצית שהייתה עקב אכילס שלנו לאורך ההיסטוריה, מטרוצקי ועד דני האדום תמיד קופצים בראש. גם הפעם. התמיכה בעמים המתעוררים לחופש ועצמאות הייתה כנה, אמפטית ונדיבה ביותר. למען האמת, החד סטריות הזו לא נראתה לי מלכתחילה.

אז, בשוודיה ב- 1962, הוטל על נסים להקים יחד עם רב אלוף דורי, הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, את השגרירות בנאירובי - קניה, לבנות את מערכת היחסים ולארגן את עבודת הצוות. זה היה אתגר רציני. מה גם שהאביב הנצחי של נאירובי היה די מפתה. אני, משום מה, התקוממתי בכל מאודי, נצמדתי אל השלג המקפיא ולאקלים שכה העיק עלי. אני זוכרת את עצמי משוטטת ברחובות שטוקהולם ומגבשת עמדה עצמאית והחלטית: 'רק באזיקים יצליחו להעביר אותי'. קשה לי להסביר, אולי עייפתי מנדודים תכופים מדי, אולי היבשת השחורה לא משכה את ליבי במיוחד? העניין ירד מן הפרק עקב אילוצים שאינם קשורים בי כלל וכלל. למען האמת עלי להודות, כי ב- 100% לחות של אבידז'אן הרהרתי לעתים בחיוב על נאירובי. המינוי החדש של נסים העמיד את עובדי בדילמה קשה. להצטרף אלינו לאבידז'אן פירושו להמשיך לחיות בחיק המשפחה. מאידך היו לו חששות רבים: מציאות חדשה וכה שונה מבחינה סביבתית ובעיקר חברתית, ביה"ס הצרפתי היה ידוע ביחס מאוד קפדני, רחוק מרחק רב מהאווירה הליברלית בביה"ס האמריקאי ברומא. השפה (צרפתית) לא שגורה על פיו, והמשמעת - משמעת ברזל.

האלטרנטיבה הייתה להיפרד מאתנו. וכמו בכל ניתוק, גם באופציה זו קיים משהו מאיים. להיפרד, לעבור לגור בבית הורי בכפר ביל"ו וללמוד בתיכון רחובות, באווירה ישראלית, אמנם אחרי שש שנות היעדרות מהארץ. במה לבחור? "מן הפח אל הפחת" הכריז עובדי, אובד עצות. נסים התעשת והחליט: "אתה תבוא עימנו לשנה אחת, היא חולפת מהר, אז תוכל לגבש עמדה ע"ס נתונים מציאותיים ותשקול במאזניים את המשך דרכך. עצם ההתנסות וההתמודדות והבחירה יש בהן חוויה בונה". הוסכם. בינתיים יש לנו חודשיים בארץ. ניקח כולנו אוויר א"י.

נסים נסע לטור בעמק הלואר לשיפור הצרפתית שלו, הוריד הרבה במשקל, תפר חליפות וחולצות (כן, גם חולצות גזורות על פי מידה), והתכונן להיות אמבסדור. ואכן, בנמל התעופה באבידז'אן, כשפגשנוהו, כמעט לא היכרנו אותו. חתיך, מחויט למשעי, תספורת, נעליים בוהקות, שגריר לכל דבר. ואילו אנו חוזרים מהכפר ירוקים וכה זרים. בעצם אני היא הירוקה הנצחית. עובדי כבר הספיק להפנים את החוץ לארציות, נימוסי חברה, small talk, חנחונים מלווים בלבביות טבעית, והתמחות הולכת ומעמיקה בגסטרונומיה,עדיין קצת שמרנית.

בדרכנו לאפריקה חנינו חניית ביניים באורלי. היינו זכאים לארוחת צהרים בשדה. הייתי עם שלושת הילדים ועובדי הבכור לצידי כעוזר נאמן. בחנו את התפריט, אולם לא הצלחנו לפענחו בעזרת הצרפתית הדלה שלנו. משהו שנראה לנו כרגלי צפרדעים, ישמור השם. קראנו למלצר והוא החל לגעגע גע, גע, הבנו שהכוונה לברווז ונרגענו.

מאורלי לדקר- בירת סנגל. השגריר הישראלי ארח אותנו בחמימות רבה ואשתו עשתה לנו סיור בשוק. 'טבילת אש' אפריקאית ראשונה. חום אימים מה שמצפה לנו גם בחוף השנהב, ושוק צבעוני להדהים! הפפאיה, המנגו, הבננות, האננס, השורשים למיניהם, האפריקאים עטופים בבדי כותנה בשלל צבעי הקשת, הפסלים, ברובם תעשייתיים, האוטנטיים כבר נלקחו או נרכשו מזמן. הצצנו, לא ממש נפגענו, השגרירה ציידה אותנו בכמה וכמה עצות טובות שהפיקה מניסיונה בשטח. אודי הספיק לחטוף דלקת אוזניים, עובדי מיהר לשלוח גלויות לחברים, ועלינו על טיסה פנים אפריקאית עם טייס קנייתי, קטני אמונה, וחוששים מאוד לאודי החולה.

המטוס תמרן בין העננים והגשמים העזים כספינה בים סוער. קרבינו ממש התהפכו. היה שם בחור צעיר ,מהתרמילאים שחורשים את כל היבשות, הוא מאוד עודד אותי, והעיקר הצליח ברוב הזמן להסיח את דעתי בסיפוריו המרתקים. הקטנים היו שקטים וקצת מבולבלים, עובדי היה שלו ורגוע, כל חייו הרגיש בבית בטיסות ובמטוסים.

כשנחתנו, רציתי לנשק את אדמת חוף השנהב..אמנם קרקע זרה, אבל רגועה ושקטה ויציבה, והעיקר מחוברת. היציבות הזאת הייתה גם נחלת השלטון בחוף השנהב. בניגוד בולט לאי השקט, המרידות והמלחמות הרבות ביבשת. הופואט בואני שימש כנשיא כבר למעלה מעשרים שנה. הוא היה בעל תואר שלישי מהסורבון בצרפת. חבר הפרלמנט הצרפתי בתקופה הקולוניאליסטית. אינטלקטואל שחזר לארצו כדי לשקמה. חוף השנהב חייתה תחת השפעה פרנקופונית במשך דורות של שלטון צרפתי.

השליטים לא השאירו אדמה חרוכה, אדרבא, הם הכינו את הצעירים השאפתניים לעצמאות. הורישו להם אדמיניסטרציה מאורגנת היטב ודפוסים של שלטון דמוקרטי. צרפתים רבים עברו לחיות במקום, מה שנחשב לזכותם כשרות צבאי. הם הקימו אוניברסיטאות פתחו בתי ספר בפריפריה. משקיעים רבים זרמו למדינה, בנו בתי מלון ענקיים ומפעלי תיירות ופיתוח. ובתי מגורים מודרניים. בין הפעילים הישראלים בלטה משפחת מאיר בוני מגדל שלום בתל-אביב.

לישראלים היתה נציגות ענפה ודומיננטית. הם עבדו באינטנסיביות רבה. שליחי סולל בונה עם מאות פועלים ומהנדסים, שליחי הצבא במטרה לארגן ולאמן את משמר הנשיא ואת יחידות הצבא השנהבי. אני חייבת לציין ולשבח את הספרייה העשירה ומעודכנת שהקים משרד הביטחון לשליחיו, ספרים שהיו לי לסם חיים. המילה: 'משרד הביטחון' בשבילי נושאת בתוכה כל כך הרבה קונוטציות חיוביות ומשקע שופע של הכרת תודה. ההתייצבות שלו לימין המשפחה מאז מותו של עובדי לא תסולא בפז.

היו, אם כן, בין השליחים גם אנשי חקלאות ומומחי השקיה. הם אפילו הצליחו להעמיד את האבוקדו השנהבי כמתחרה רציני לאבוקדו הישראלי בשוקי העולם.

רוב הישראלים גרו בשיכון פדרמן ע"ש הקבלן. אנחנו, ועוד כמה משפחות של 'הבוסים' גרנו בשכונה היוקרתית , שכונת הווילות קוקודי. הילדים שלי העדיפו פי כמה את שיכון הדירות, על הווילה היפה שלנו המוקפת דשא ועצי פפאיה וקוקוס. שם הרי גרו רוב חבריהם.

עובדי נקלט בביה"ס הצרפתי בו למדו ילדי המושבה הצרפתית ובני העילית החברתית האפריקאית. לתמי ואודי היו גן ובי"ס ישראליים עם מורים מן הארץ.

המעבר היה חריף. אהבנו את איטליה,תרבותה ושפתה. באפריקה השפה הדיפלומטית היתה צרפתית. נסים ועובדי היו די מוכנים . אני הצטיידתי בספר לימוד הקשור לטייפ והתחלתי לחרוש. עזרה לי לא מעט מישל- זמרת יהודיה מפאריס ששהתה באותו זמן באבידז'אן, היא הפכה לי לבת לוויה בצרפתית, ואני פיציתי אותה בשיחה בעברית. היא השאירה לנו למזכרת תקליט משיריה. ויתרנו עליו כשהחלפנו את הפטיפון הישן במערכת חדישה. מאות תקליטים אהובים ועשירים, בעיקר במוזיקה קלאסית נותרו כאבן שאין לה הופכין. מאוחר יותר הסבירו לי מביני דבר שהצליל של התקליט נוגע ללב ולאוזן הרבה יותר מהצליל המתכתי של הדיסקט. החלטנו להשאיר את האבחנות הדקות הללו לאניני שמע.

התקשורת עם הסביבה היתה חיונית,במיוחד כשאתה משתדל להתחבר לעולם ולתרבות שונים תכלית השינוי. השאיפה היא להתייחס אל האחר בגובה העיניים.

במערב כבר נפוצה ההשקפה על פלורליזם ורלטיביזם תרבותי. השקפה זו מניחה שלכל תרבות אוטנטית משקל סגולי משלה, שיש להכירו ולכבדו. לא קיים סולם ערכים שיפוטי להשוואה כלשהי. הפתיחות החדשה שטפה את המערב במקצב הטם טם של בני הג'ונגלים ששימש בסיס למוסיקה ההמונית והפופולרית. גם המחול הלא מרוסן והיצרי מאוד התפשט במערב. לימים, הוא התעדן מעט בהשפעה דרום אמריקאית. המוסיקה הקלאסית הפכה נחלת מיעוט , הוואלסים הרומנטיים נעלמו. זה התחיל עם הביטלס המעודנים והפך לאקרובטיקה ארוטית חשפנית וקולנית. היו כמובן שירי ערגה אהבה ורוך להם בד"כ האזינו באינטימיות בבית או בחברה מצומצמת וקרובה. שיחות רבות ניהל איתי עובדי: אמא, שימי לב, אני משתדל להאזין למוסיקה האהובה עלייך ועל אבא, ואפילו לומד ליהנות ממנה. עשי גם את מאמץ להיפתח למה שכה אהוב עלי. אפילו להעמיד פנים לא הצלחתי, ואלוהים יודע כמה תמיד הייתי מוכנה לרצות את עובדי. אדרבא. נוצר אצלי מחסום בלתי סביר, אף שם של זמר או להקה אפילו מהמפורסמים ביותר לא אזכור. אני חשה נחותה אל מול נכדי המענטזים ומעכסים במקצבים שמזכירים לי את האפריקאים בריקודיהם עם המסכות המפחידות והכלונסאות הגבוהות. מה אומר? האסתטיקה שלי לא רלטיבית כלל וכלל.

המוסיקה של הצעירים היא אוניברסלית, מושרת באנגלית. אולי הם זקוקים לחיבור הזה, חסר הגבולות לנוכח הקונפליקטים הרבים בעולם כה מאיים. עובדי גם היפנה את תשומת לבי למילים שבתוך המקצבים ונתן לי להבין שזו הפואטיקה המודרנית, שהיא כל כך אישית ואנושית. היה לי אימון מלא בשיפוטו. יחד עם זאת, כשעבר מן הפופ לג'ז, ליתר דיוק, כשהוסיף את הג'ז לעולם המוסיקלי שלו, ראיתי בכך שדרוג בעידון ובסופיסטיקציה המוזיקלית שלו.

גרנו באבידז'אן, ברובע קוקודי היוקרתי. וילות גדולות ומפוארות. (שלנו ,יחסית, היתה צנועה מאוד.) וילות אלה נבנו לאנשי השלטון ש"זה לא מכבר באו" (parvenus), לאנשי השגרירויות ולסלבריטאים צרפתיים. 'הקידמה', מסתבר, לא נטמעת בבת אחת. יכולנו לחזות בשיכונים מודרניים רבי הקומות ובהם מטבחים חדישים, כאשר הדיירים שלהם, משפחות, משפחות, מתארגנות למטה, ברחוב, מבעירים אש ומבשלים מעליה בקערות ענק את דייסות השורשים האהובות עליהם. מדי פעם מחליפים ידיים בערבול העיסה ההולכת ומסמיכה. על פניהם המרוצים טיפות זיעה, והם שואפים בהנאה את הריחות המתפשטים, כשענני העשן מתפזרים לכל עבר באוויר הפתוח.

משרד החינוך והתרבות אימץ בשנות השבעים המאוחרות מדיניות של שילוב מורשות כל העדות בחינוך ובתרבות כדי להשיג אינטגרציה בדרך הפלורליזם. הוא טיפח את מורשת העדות, קבלת האחר והשונה. הגישה הקולטת הזו הפכה נחלת תוכנית הלימודים מגן הילדים ועד ספרי הלימוד האירופוצנטריםבתיכון, ששוחזרו ברוח הפלורליזם החדש. באוניברסיטאות החלה פעילות מחקר ענפה של עדות המזרח, ואפילו עובדי השתלב בבוא הזמן בתוכניות אלה, כאשר צירף את לימוד הלדינו בעת שעשה תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן .על המלאכה ניצח נסים בתפקידו כמנהל מורשת העדות במשרד החינוך והתרבות, תפקיד שקיבל על עצמו אחרי הפרישה ממשרד החוץ.

לא התלהבנו, בלשון המעטה, מהמציאות שנפרשה לפנינו באפריקה המתעוררת. עובדי היה הביקורתי מכולנו ומהר מאוד החל לתכנן את שובו ארצה.

מליצת היושר הנאמנה ביותר לאפריקה היתה תמר גולן. בת בית באפריקה, בעלת אמפטיה אדירה לתושביה. היא אכן התרכזה בחצי הכוס המלאה, והצביעה על שפע של תכונות חיוביות בתרבות האפריקאית. היא רואה אצלם הרבה מסירות ונאמנות משפחתית (ושבטית), צניעות ועדינות, חברות, וגם לאהבה זכתה שם. היא שוטטה בלי סוף ביבשת, והכירה אישית את כל המי ומי באפריקה. זו היתה תקופה של פעילות אפריקאית אינטנסיבית בניסיון לתווך בין ישראל לערבים. זכורה במיוחד המשלחת של 'עשרת החכמים' les sages, שבראשה עמד סנגהור נשיא סנגל. הניסיון הזה כשל כמצופה. ואחרי תקופה לא ארוכה נדחקו האפריקאים לשולי הבמה הפוליטית העולמית, אם בכלל.

אני אישית, התרשמתי מאוד ממה שקראתי ושמעתי על השורשים הקמאיים הקושרים כל בן אפריקה, תהיה השכלתו אשר תהיה, אל כפר מולדתו, אל האדמה, אל המשפחה והשבט. כשהוא מגיע הביתה לכפר, אפילו ממרומי הפוליטיקה, הוא פושט את מחלצותיו, מניח בצד את הצרפתית המלומדת שלו ומאמץ מחדש את הדיאלקט של השבט. לובש את הטוגה, מצטרף לטקסים ולאכילה קולקטיבית של המזון הכפרי. נותן שחרור לזיקה החזקה והקשר העמוק שיש לו להרגלי השבט, מנהגיו ואמונותיו.

למען האמת, דואליזם כזה, וחיפוש הזהות האישית הוא מנת חלקם של אנשים רבים בדורנו. אולם קשה מאוד לתפקד אם לא בוחרים בקו דומיננטי ללכת לאורו. במשפחתנו הקטנה, הישראליות, הציונות וההזדהות עם המדינה היו מוחלטים. מספיק לעקוב אחרי דרכו של עובדי עד הקץ המר, כדי להיווכח בכך.

עובדי למד בביה"ס הצרפתי ששימש בנוסף ללימודים, כאכסניה ייצוגית לכל אורחי הנשיא. בכל אחד מהביקורים התכופים של אנשי השלטון היו מציבים את כל הנערים בשורה ארוכה בציפייה כפייתית ויראת כבוד מדומה להוד מעלת המבקר. השבענו את עובדי שלא יבלוט בשטח ושלא יפגין את מה שהוא באמת מרגיש.

בתו של השגריר שקדם לנו מחתה בגלוי על מה שלא נראה לה הולם, כיאה לנערה ישראלית זקופת גו. אביה הוזעק למשרד החוץ השנהבי וננזף קשות! רק זה חסר לנו.

עובדי לא היה על אותו גל עם הנערים והנערות השנהבים. מבחינה קוגניטיבית הוא היה בכיוון אחר, ועולם האסוציאציות שלו היה שונה לחלוטין. מבחינה ספורטיבית הוא היה נחות בהרבה, עובדי אהב ספורט והייתה לו הערכה עצמית גבוהה עד שנפגש באפריקאים, שהיו מסוגלים לדבריו לטפס ולהגיע עד צמרות העצים. גם לצייר ולשיר היטיבו ממנו. עם המורים הצרפתיים דווקא מצא שפה משותפת. במיוחד היה אהוב עליו המורה לשפה וספרות צרפתית. הוא דיבר במבטא ברור ומודגש ועל כן מאוד קליט. מסיה "דאייר" זה הכינוי שעובדי הדביק לו בגלל המבטא הצרפתי המובהק. בזכותו, במידה רבה, רכש עובדי את הבסיס, היחס, החיבה, והגישה לשפה, שבעתיד יאהב וירבה להשתמש בה.

גם שעורי המתמטיקה היו מאוד יעילים וזה הוכח בבחינות הכניסה לתיכון דה שליט ברחובות. למען האמת, כאשר היגענו לאבידז'אן ביקשה הנהלת בית הספר לשבץ את עובדי בכיתה נמוכה יותר בגלל חסר בידיעתו את הלשון והספרות הצרפתיים. נסים התעקש לשבצו בכיתה שלה נועד ברומא. הוא הציע להנהלת בית הספר לקבלו לניסיון של כמה חודשים. והיה אם לא ידביק את הפער ירד כיתה. אחרי כמה חודשים הוזמן נסים למנהל וזה אמר לו בצרפתית :"אדוני השגריר, אני מסיר את כובעי בפני בנך עובד. אחרי כמה חודשים הא הגיע כבר לדרגת התלמיד הראשון בכיתה!".

שנת הלימודים מסתיימת בסוף מאי (שבעה חודשים). למחרת, עובדי כבר היה בלונדון בדרכו ארצה.

באבידז'אן היתה קהילה ישראלית גדולה מאוד. אודי ותמי נהנו מכך. לעובדי לא היו כמעט חברים. עמוס, שהיה מהנדס בניין, שימש לו פרטנר לטניס. הכרות זו עזרה לו בתקופה שלפני הצבא למצוא בארץ עבודה בבניין ולהשתכר כסף כדי להוציא רשיון נהיגה. אבל כשנסים צלצל מניקוסיה והזמין את עובדי לביקור, ההיענות היתה מיידית. הוא לא הספיק לספור עד עשר, חייג לעמוס והודיע:- תמצא לך פועל בניין אחר! כך ניצל מעבודה מפרכת, שגרמה לו לפצעי גוף, וזכה לחוויות בלתי נשכחות.

חברו היחיד באבידזאן היה דורון. יחד בילו, יחד רכבו על אופנוע שנגנב מעובדי כשבועיים אחרי שנקנה. גם האופנוע, כמו עבודת הבניין, היו פרקים קצרצרים בחייו. יוסי קסוטו החבר הטוב והאהוב, היגיע מרומא לביקור ונהנה מאוד מה"טיסה" על הכביש של תיאופיל, הנהג הטוגולזי שלנו. הפגישה הבאה ביניהם כבר היתה ברומא, אחרי שעובדי בילה איתנו בסן רמו.

עובדי נרשם לכיתה י"א בתיכון דה שליט ברחובות. הורי בכפר ביל”ו פינו לו חדר. הוא היה שלם מאוד עם בחירתו. ארצה הוא נסע עם דורון. בלונדון הם עשו ביקור קצר וסיור כולל ב-Marx and Spenser

עובדי הצטייד בכל הביגוד הנחוץ לו לשנה הקרובה. אני בוודאי לא הייתי מיטיבה ממנו לארגן קנייה כל כך איכותית בטוב טעם ובמעט ממון. כל הכבוד עובד! אפילו סבתא התפעלה.

בקיץ הגעתי עם הילדים ועזרתי לו בסידור חדרו. ביקורי בארץ היו בלתי נמנעים על אף ההוצאה הכספית הגדולה והמרחק העצום. בלי זה לא הייתי מחזיקה מעמד. אסור היה לנו לטוס מעל צפון אפריקה בגלל סיבות ביטחון. עקפנו דרך האיים הקנריים. לאס פאלמאס הבירה היתה מקום המפגש של כל הישראלים ששירתו במערב אפריקה, אם בכיוון ארצה אם בכיוון ההפוך. קיבלנו מלון חמישה כוכבים. גם אודי כאחיו הבכור הוכיח עצמו בנימוסי שולחן בחדר האוכל המפואר של המלון. אבל סיר הלילה שלו ליווה אותנו עד הארץ.

חוויה בלתי נשכחת סיפקה לנו לאס פאלמאס בדרך חזרה. שהינו שם כמה ימים ונהנינו מהמסעדות ומחוף הים המטופח. לפתע נעלם אודי ואיננו. בצעקות ובדמעות חיפשנו אותו שעה ארוכה. עד שמצאנו, ברוך השם, ילד צווח מתפלש בחול, רועד כולו. אבן גדולה נגולה מעל ליבנו. החרדה הזאת לאבד ילד בתוך ההמולה מלווה אותי בכל הבילויים הנעימים עם נכדי.

מהאיים הקנריים דרך הולנד טסנו ארצה לארצנו הקטנטונת והאהובה. עד סוף הקיץ.

נסים מאוד הצליח בחוף השנהב. יחסיו עם הנשיא היו מאוד קרובים. הוא החזיק בכל מספרי הטלפון של הנשיא כולל המעונות הפרטיים. קשר זה היה חיוני מאוד על רקע מלחמת יום כיפור. ואם אפשר "להתפאר" ( באירוניה צורבת) זכינו להיות במדינה האחרונה ביבשת (פרט לדרום אפריקה) שניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ישראל. כל ה"מגורשים" עברו דרכנו. הופואט הבטיח שהוא יהיה האחרון, ואכן, אחרי ליבריה גם השגרירות שלנו נסגרה.

גירוש כמו גירוש. כמו בכל הגלויות. שם העלו היהודים את השמאטעס על עגלות, ונדדו מכפר לכפר. אמנם, אנחנו שלחנו את חפצינו באופן מסודר, אלא שבזכות חוסר היעילות של חברת המשלוח נשאר הקונטיינר שלנו ימים רבים בגשם וכל התכולה נרטבה. הסתדרנו עם הביטוח והבעיה נפתרה. אבל את השפלת הגירוש לא חסכו מאתנו. אמנם נסענו לשדה התעופה בוולוו מהודר, "גרוש דה לוקס", עם שיירת מלווים, חברים ורבים מבני הקהילה הישראלית שנשארו לעבוד במקום. יש לציין שהנשיא שהיה רגיל להזעיק את נסים בביתנו בכל שעות היום והלילה, ניסה להיפרד ממנו אישית וצלצל לשדה התעופה. הפעם נסים לא נענה. הבנו את הסיטואציה המסובכת והבלתי אפשרית של הופואט שהתקשה להישאר הפרו ישראלי היחיד ביבשת, מנותק מכל המנהיגים האפריקאיים השכנים. אבל היינו מאוד מאוכזבים.

בשליחות הופואט נסע נסים כמה פעמים לירושלים, לניו יורק, לשווייץ,לפגישות עם גולדה ואבא אבן. לבקשת הופואט נסים דאג לכך, שאנשי ביטחון הגיעו מהארץ ונתנו הגנה מושלמת לנשיא, במיוחד בוועידה של האיחוד האפריקאי שהתקיימה באדיס אבבה. צחוק הגורל הוא שדווקא בוועידה, שבה הגנו אנשי ביטחון ישראלים על חיי הופואט, הוחלט באופן חשאי שכל האפריקאים ינתקו את יחסיהם הדיפלומטים עם ישראל. הנימוק האפריקאי היה כי שעה שישראל היא ידידת אפריקה מדינות ערב הן אחי האפריקאים, ודין אחים מכריע את דין הידידים. היה זה חלק מההכנות החשאיות של מצרים למלחמת יום כיפור. הופואט לא פצה פה בוועידה. נותני הטון היו מטורפים כמו אידי אמין מאוגנדה, קדאפי מלוב ומובוטו מקונגו (זאיר).

במשך שנים עקבנו מרחוק כיצד מצליח הופואט לשמר את חוף השנהב כאי של יציבות ביבשת שטופת מלחמות דמים, רציחות המוניות ורעב קטלני. אחרי מותו נסוגה גם ארצו אל העבר השבטי הפרימיטיבי והמושחת. חוף השנהב נקרעה בין הדרום הנוצרי לבין הצפון המוסלמי.

הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי (גם הבלגי והגרמני באפריקה) התפאר בייעודו להפיץ את הנאורות והקדמה בעולם השלישי. כך חזר וציין פרופסור קבנר בשיעורי ההיסטוריה שלנו באוניברסיטה העברית. באפריקה הייעוד שהאימפריאליזם האירופי קיבל על עצמו נכשל כישלון מוחלט. לעומת זאת הצליח גם הצליח במזרח הרחוק ובהודו.

כסף רב זרם לאפריקה מכל העולם ומישראל. הופואט השתמש בו לבניית עיר הולדתו- ימה סוקרו שבמרכז המדינה כעיר מודרנית ומפוארת. ממון רב הוא השקיע בהקמת כנסייה העולה בגודלה על כנסיית סנט פטרוס ברומא. באבידז'אן הקים מר מאיר הישראלי את מלון איבואר היפהפה מעוטר בפסלי נפתלי בזם שלנו, ששימש מרכז בילוי לכל אמידי האזור. נבנו גם שיכונים רבים ע"י סולל בונה – "סולל מונה" (מונה=כסף), קרא לחברה הופואט בואני. מומחים מהארץ שקדו על פיתוח החקלאות ובעיקר דרכי ההשקיה. הם אימנו את הצבא באחריות ובמסירות. צעירים אפריקאיים רבים נתקבלו לקורסים שארגנה ההסתדרות בארץ כדי ללמוד ולהכיר טכנולוגיות חדשות.

כל מה שהשקענו ביבשת השחורה לא הוליד אפילו הצבעה חיובית אחת באו"ם. אכן פינינו את כוחותינו מיבשת אפריקה. הצרפתים וענקים עסקיים שונים השכילו לנצל אותה עד כלות. והיא רק הלכה ושקעה.

אך לא אלמן ישראל. נפילת מסך הברזל והפריצה לסין ולמזרח הרחוק הפעילו מחדש את המרץ, המסירות והדמיון של משרד החוץ הישראלי.וקשרים רבים נקשרו במזרח הרחוק ובמזרח אירופה. אפריקה רק הפסידה, כי מדינות ערב לא תרמו ולא כלום לקידומה, והיא נותרה בשולי העולם המפותח.

נסים עוד הספיק לשרת כשגריר בניקוסיה, קפריסין, כאשר עיקר ייעודו שם היה לקיים יחסים תקינים הן עם הרוב היווני והן עם המיעוט הטורקי, שנפרדו זה מזה אחרי המלחמה האתנית שפרצה שם. עובדי נהנה מאוד בביקוריו בניקוסיה. היתה לו גם חוויה אחת לא נעימה, שהסתיימה בטוב, כאשר טייל לאורך הקו החוצה בין ניקוסיה היוונית לזו הטורקיית. הוא נעצר ע"י שוטרי חרש קפריסאים ורק אחרי שאלה וידאו עם השגרירות, כי הוא בנו של השגריר שוחרר ונפרד מהם בידידות. אחרי כמה ימים כאשר נסע עם נסים במכונית השגריר לצד הטורקיי נופפו השוטרים הקפריסאיים לשלום לעובד, שהשיב להם באותה מחווה.

אחרי השירות בקפריסין עבר נסים למשרד החינוך והתרבות וריכז פרויקט בעל חשיבות רבה, שעסק בהפצה ובהפנמה של מורשת העדות בישראל בכל מה שקשור בחינוך, בספרות, בתרבות ובמחקר. נסים השלים את לימודי לתואר השלישי בפילוסופיה יהודית והתמסר אחרי משרד החינוך והתרבות למחקר אקדמי.

בינואר 1974 עלינו באבידז'אן על המטוס שהוביל אותנו ארצה. ספרנו את הדקות שנותרו עד שנפגוש את עובדי ונחבק אותו. כשהגענו מיד חשנו באווירה כבדה מאוד. ארץ מדממת, כאובה ,מושפלת, עטופת שכול בעקבות מלחמת יום כיפור. במשפחה הפרטית המורחבת, לא היו הפעם נפגעים. וכמה קרוב אדם אצל עצמו. כמה כאב ואמפטיה, אנו הישראלים חשים עם נפילתו של כל חייל, עם הוריו, ילדיו ואחיו. כמה אנו מצרים על ארצנו שאיבדה את הבנים היקרים והאהובים. אבל אני חייבת להודות, אין צער עמוק זה שכולנו שותפים לו, משתווה לכאב ולשכול הפרטי, החודר לתוך מערכת הדם והנשימה וזורם בכל העורקים והנימים עד שהוא מגיע עמוק עמוק לבאר תהומית בתוך הלב ושם הוא נשאר לנצח.

כשחזרנו ארצה, מצאנו את עובדי התיכוניסט! חרוץ ופורח, פעיל בתחומים רבים, 'ותיק' וריאליסט. הוא עזר לנו מאוד בתהליך הקליטה מחדש. בשנות התיכון העשירות שלו, החל עובדי למעשה, את המרוץ הגדול חובק עולם של חייו: ספורט, מדע, תרבות, ספרים, מוזיקה, אהבת מולדת, מחויבות לזולת, למשפחה ולעצמו!! והרבה הרבה חברים. הוא גמע את לשד החיים כאילו חש שהזמן אוזל.

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס