עובד יושע

פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל
פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
פרק ה. למלא את הריאות בירושלים
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ז. יורדים לאפריקה
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים- ציונות וזהות
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

האיחוד המשותף של משפחתנו הקטנטונת כבר לא היה בארץ, אלא בהולנד. נסים מונה מטעם משרד החוץ לשרת בשגרירות בהאג. שמחתי ששוב נהיה שלושתנו ביחד .

קשה היה לי להסתגל למקום החדש. רציתי הביתה. מה לבת כפר ירוקה כמוני בסלונים של דיפלומטים משופשפים, במסיבות קוקטיל, ב-small talk , סביב שולחנות ערוכים לפי כללי הטקס עם מלצרים לבושי מדים, חמורי סבר. אפילו מעמד אישי לא היה לי. הייתי ‘MRS. NISSIM YOSHA' . את נסים, לעומת זאת, שיצא להולנד כחודשיים לפנינו, כבר מצאנו כדג במים. ובהולנד יש הרבה מים. דיפלומט מלידה, קל תקשורת, חביב הגברות, הידע הרחב שהפגין מתורגם לאפיזודות מרתקות. כשצריך היה ללבוש סמוקינג, Morning Coat, צילינדר או פראק - הכול הלך. מעניין איך הייתה מגיבה נונה מירושלים למראהו האלגנטי. קליל תנועה, עובר בין המוזמנים כשהוא טועם ממגשי ה'אורדברה'. בקלילות נונשלנטית. יש לציין שאפילו עסקאות כבדות משקל היה סוגר בין החנחונים. הקלה עלי לפחות התחושה שהוא מייצג את מדינתנו בכבוד.

לימים גם עובדי יתגלה בסגולותיו הדיפלומטיות. בערב שבת הראשון בנכר הזמין אותנו השגריר לארוחת ערב סביב שולחן האורחים המהודר. אני 'הירוקה' ודאי הרגשתי אי נוחות, אבל עובדי בן השלוש (כמעט), הניח את הסרוייט על הברכיים ואכל בניחותא. כשאני מלכסנת עיניים נתן לי להבין: "מה ההתרגשות אמא? זה חלק מהחיים".

אכן. הקלימקס של השירות בהולנד היה ביקורו הממלכתי של בן גוריון בבירה. לצדו אשתו פולה, בתו רננה והפמליה הגדולה. חיכינו בשדה התעופה סחיפול, ליד אמסטרדם, לקבל פניה של המשלחת הנכבדה. עובדי הקטן שלנו מונצח בתמונה משעשעת כשהוא עומד מול בן גוריון ומחטט באף.תמונה זו הוצבה לתפארת' כל השנים על שלחן עבודתו.

הפמליה כללה את יצחק נבון שהוצב כשוער ונוטר בפתח דלתו של הבוס, מגונן מפני כל פולש בלתי רצוי, את עוזי נרקיס הנספח הצבאי שלנו שמושבו היה בפריז. עוזי הדהים אותנו בכשרונו להתאים בין סוג היין לטיב הבשר בסופיסטיקציה גסטרונומית מרשימה. נלוותה גם בתו של בן גוריון, רננה, כימאית משכילה ונאה. נוכחותה תרמה רבות לאיזון משפחתי מכובד בקיזוז ה'בושות' שעשתה פולה, כאשר דרשה גבינה לבנה 5% בשביל בן גוריון. (לא הייתה אז גבינה לבנה בכל אירופה פרט לפטי סוויס),היא גערה במזכירות על שמלותיהן החשופות מדי לטעמה, לעגה למלכה יוליאנה על שהיא מזיעה מתחת לבית השחי. (מלכות מזיעות? תמהה), ניצחה בלשונה החריפה על כל הסידורים והעיקר, שקדה לשמור על בו גוריון כעל בבת עינה, שזו אכן הייתה משימת חייה.

נסים שכר פראק וצילינדר, הלבוש המחייב את הסגל הדיפלומטי בביקור אצל המלכה. הצווארון המכופתר של חולצת הפראק כל כך לחץ על צווארו. לא יכולתי להכניס אצבע כדי להתיר את הכפתור ונאלצנו לגזור אותו כדי להסיר את החולצה. קבלת הפנים המסורתית אצל המלכה מחייבת עמידה בתור ארוך כדי ללחוץ ידיים ולקבל קערית מרק צח לפני היציאה לעולם החופשי. כל כך לא בא לי להתחכך בסלבריטיס. הרגשתי כמו סינדרלה בארמון המלך ,אבל לא מאוהבת בכלל. האירוח בערבים הרשמיים היה עם BLACK TIE , (סמוקינג) לגברים ושמלות ערב ארוכות לנשים. נסים, כפי שכבר ציינתי זרם באופן טבעי, נסיך שגדל במחנה יהודה. אני לעומת זאת, מטופפת בצעדים זעירים, מושחלת בתוך שמלת ערב ארוכה וצמודה.חוששת שלא אמעד חלילה. אוחזת בשובל השמלה בעליה במדרגות ומחכה לבן זוג המיועד להוביל אותי 'אנגז'ה' לשולחן הערוך בפאר מלכות. אני יושבת כמו החנוטים בפירמידות. רק העיניים מרצדות לכל הכיוונים לקלוט כיצד נוהגים האורחים האחרים במנהגי שולחן ערוך דיפלומטי מחשש שלא לפשל, חלילה. (זכורות הבדיחות על שרי ישראל הטריים שהניחו סכין ומזלג צמודים על הצלחת, סימן מוסכם לפינויה מהשולחן. המלצרים מיהרו לפנות ושרינו המסכנים נותרו רעבים. או הסיפור על פנחס ספיר, שביקש מהמלצר הצרפתי להוסיף סודה מוגזת ליין העתיק שהוציאו בשבילו ממרתפי היוקרה של רוטשילד, כי הוא אהב 'שפריץ'.)

הפמליה נשארה בהולנד כארבעה ימים. ביקור מרגש היה לנו בבית אנה פרנק באמסטרדם, חוויה מיוחדת הייתה ביקורו של בן גוריון בבית הכנסת הספרדי – פורטוגלי באמסטרדם, בספריית עץ חיים ובקברו של שפינוזה בהאג. באותו יום בחזרה להאג נודע לנו על לכידת הצורר אייכמן, יימח שמו וזכרו, והבאתו מארגנטינה לישראל .

'אום שמום' - עמדנו מול בן גוריון כשהכריז על כך בפנים נחושות וזועפות מנופף את ידו בתנועת ביטול. במשך כל הביקור הייתה השגרירות כמרקחה. עיתונאים מכל העולם צבאו על פתחה. אבל התכנית המקורית נשמרה כמתוכנן. עובדי הקטן היה צריך לוותר על נוכחותנו. השגיחה עליו סוזי האינדונזית. היה להם קשר נפלא.

הולנד אז הוצפה בבני אינדונזיה שהצטרפו לאדונים הקולוניאליסטים, שחזרו הביתה עם סיום הכיבוש ההולנדי. היום, אנו רגילים למגוון הצבעים האנושי בעולם המערבי, הקולט את מבקשי העבודה מן 'העולם השלישי' כדי שיוכל להתרווח ולהרוויח ולהתענג על השפע שמציעה הטכנולוגיה המודרנית. אבל אז (1959), הצירוף הזה של אירופים וילידי המזרח הרחוק היה מאוד נדיר בפסיפסיות שלו. האינדונזים הביאו עימם ממאכלי המולדת. השפעתם הגסטרונומית הייתה ניכרת. בסמטאות אמסטרדם והאג היו להם מסעדות רבות. השילוב חריף מתוק היה אז חידוש 'מעניין' ומרענן. ברחובות העיר הוצבו מעין קיוסקים שמכרו EGG ROLLSממולאים בנבטים, מטוגנים טיגון עמוק, ומתובלים בסויה. זה היה פיצוי הוגן לפלאפל שהתגעגענו אליו.

בהולנד, שהיותה החו"ל הראשון שלנו טיילנו הרבה. רכשנו מכונית דופין קטנה ונחמדה . נסים עשה טסט, הוציא רשיון וקדימה לדרך. לא משנה באיזה כיוון תמיד במאוזן מאופק לאופק. אדמת הולנד שטוחה מאוד והאזור שבורא מהים על אחת כמה וכמה. הנוף החוזר על עצמו מאוד מרגיע. שדות מרעה ירוקים, טחנות רוח, הפרות הרועות, התעלות, ובתי הקפה הקטנים והציוריים, חשוכים קמעה ואינטימיים עם כלי מוזיקה עתיקים וכדים תלויים, שטיחים קלועים ואוכל איום. עובדי אהב מאוד לטייל.בד"כ הצטרפו אלינו ישראלים מהמושבה הישראלית בהולנד או אורחים מהארץ. בשנות השישים 'יורדים' היו מעטים. הם נצמדו זה לזה כמו חלקי הגביש. היו שם נציגי חברות פרטיות, נציגי משרדי התיירות, החקלאות וסתם נוודים ' חלוצי היורדים'. רבים מהם גרו בסחוונינגן שבחוף הגדול. הם שכנו קרוב אחד לשני, ואחד הכפים המועדפים על עובדי היה לבקר אצלם ולשחק עם ילדיהם. לשם כך היינו צריכים לחצות בטראם את כל העיר.

בנסיעה הכיר עובדי את תפקיד הכרטיסן ושאיפתו הגדולה הייתה להיות קונדוקטור. קנינו לו חגורה רחבה בעלת כיסים לכרטיסים ומכשיר לחירור. חודשים ארוכים היה מחורר נקבים ומוכר את הכרטיסים לכל מי שפגש. מן הארץ הגיעו התיירים הישראלים: חברים, חברים של חברים וחברים של חברים של חברים. הסיור בהאג כלל כמובן את מדורודם, העיר המיניאטורית של כל המבנים החשובים בהולנד, כולל שדה התעופה, רכבות, כנסיות, חגיגה לילדים. חובה למבוגרים היה כמובן המאוריצהאוס, בית אחוזה מקסים מהמאה ה-17 בו מוצג אוסף נפלא של יצירות מופת הולנדיות ושל אמנות הרנסנס. כל כך התפלאתי כשאמרו לי שכנים הולנדים: "לא, לא היינו עדיין במאוריצהאוס, מה יש למהר?" אחד האורחים הישראלים שרצה להבליט את הבנתו באמנות, הצהיר שהוא מוכן לבקר במוזיאון רק אם יש שם 'אוריגינלים'...

המוזיאון העירוני גם הוא היה כלול בתכנית הסיור. כך גם הביננהוף - בית הפרלמנט. וכמובן הביינקורף (בעברית כוורת דבורים) הכולבו הגדול. אני זוכרת בימים הראשונים שהגענו לעיר לקחתי את עובדי לסיור פתיחה כששנינו דומעים, מתגעגעים מאוד הביתה. נסים האיץ בנו לצאת לטבילה ראשונה ולהתחיל להתמודד עם הכסף החדש, התחבורה, התקשורת, הקניות וכו'.שאלתי את העוברים ושבים היכן הביננהוף, לא הובנתי כראוי, מסתבר, והם כיוונו אותי לביינקורף. כך שוטטנו עובדי ואני כשהדמעות כבר הפכו לבכי עד שראינו את הברווזים הלבנים השטים סביב המצודה וזיהינו את הפרלמנט ההולנדי המפורסם.

בימי שישי אחה"צ נהגנו לצאת אל חוף הדייגים בסחוונינגן. החוף היה עמוס במשפחות דייגים כאלה שבאו להיפרד מהאב שיצא לכמה חודשים לים, לדוג דגים ולהמליחם, וכאלה שפגשו בשמחה ובהתרגשות את ראש המשפחה החוזר בספינה מלאה חביות דגים. האווירה כל כך אותנטית ומרגשת. אמנם דומה לכל הסיפורים והסרטים על תחנות הרכבת והנמלים של פעם, שתיארו מפגשים ופרידות, והרבה הרבה דמעות. החוף היה ספוג בריח דגים חריף שהתערבב במליחות של דמעות השמחה והעצב. עובדי, כמו אבא שלו ואריאלה אשתו, ובניגוד גמור אלי, אהב מאוד מאכלי דגים. הדגים המלוחים נמכרו על עגלות ברחובות הערים כשהם לא כבושים ובשרם נא. בלשון מתגלגלת כשהראש מוטה אחורה והפה פעור לרווחה היו משלשלים את הדג הצר והארוך לפה ובולעים אותו בערך כמו שצפרדע בולעת תולעים. אותי זה ממש הגעיל.

עוד טיול הקשור בים מבחינה שונה לגמרי היה הטיול לאפסלאודייק, לשם חזרנו פעמים רבות. בארץ בה אתה משרת מתפתחת אצלך אמפטיה לצרכים ולקשיים של תושבי המקום. היינו מאוד גאים בהישג המדהים של הסכר הענק שהקימו ההולנדים בלב האוקיינוס כדי לברא על חשבון הים עוד שטח לארצם הקטנה. והרבינו להציגו בפני חברים ומבקרים. סכר אסואן עוד לא היה קיים, אם כי הספוטניק כבר נשלח לחלל. יחד עם זאת הרגשנו מול האפסלאודייק התפעמות גדולה מיכולת האדם להבדיל מחדש בין ים ליבשה כאילו היה זה המשך למעשה הבריאה.

אחד הטיולים האהובים עלינו במיוחד היה גן הפרחים הגדול בעולם: קיקנהוף, השוכן בין הארלם לליידן. לעיצובו של הגן נעשה שימוש בנפלאות הטבע (התעלות) ובדייקנות אנושית. התוצאה היא פריחה מתוזמנת ומתואמת של אלפי צבעונים ונרקיסים ומאות זני פרחים שהותאמו להם תנאים של חום, השקיה ואור במקצועיות רבה. הצבעוני - הטוליפ - הוא הפרח ההולנדי האהוב והנפוץ ביותר בכל העולם. הוא הפך כמעט לסמל לאומי. אני הייתי יוצאת שיכורה אחרי שיטוט בגן העדן של קיקנהוף. עד היום פרחים הם אהבתי הגדולה. עובדי ואריאלה היו מגיעים תמיד למפגשי ליל השבת המשפחתיים שלנו ופרחים בידיהם. הם גם סיפקו את האגרטלים הנאים. אחרי פטירתו של עובד ז"ל הפרחים הם אחד הוויתורים שקיבלתי על עצמי בגלל אבלי הכבד. איזה יופי אוכל לראות בהם כשאינם מלווים בחיוך האהוב של עובדי.

יחס מיוחד היה לנסים ולי כבוגרי החוג להיסטוריה עם התמחות אצל פראוור, לערים הקטנות והציוריות מסוף ימי הביניים של הולנד. הן נבנו בדפוסים כמעט זהים ברוב ארצות מערב אירופה. הכיכר המרכזית, הכנסייה עם הפעמון והשעון בכיתוב לטיני. הסמטאות הצרות בהן שכנו בעלי המלאכה, הגילדות, והסוחרים הזעירים. כזאת הייתה דלפט. אין ספור פעמים ביקרנו בה.אני זוכרת שהתלוו אלינו האלופים דדו {לימים הרמטכ"ל), גבע ויהודה בן דוד הנספח הצבאי בפריז, שהגיעו לביקור מקצועי. גם הם התפעלו מאוד ונהנו מההסברים ההיסטוריים המחכימים של נסים. את עובדי העבירו מכתף לכתף. כנראה מתוך געגועים לילדים שלהם שנשארו בבית.

עיר נוספת מימי הביניים פופולרית מאוד היא אוטרכט. שוב הכיכר הגובלת בדומוס שהתחרינו בטיפוס במדרגותיו המעוקלות והחשוכות. מי שהבקיע ראשון למעלה הקדים לצפות בנוף מקסים של העיר הפרוסה מסביב בצבעי אפור מיושן, נושמת היסטוריה. באוטרכט שכנו ישראלים רבים שבאו ללמוד וטרינריה. בהולנד קיימת עד היום בורסת הפרחים הגדולה באירופה. ישראל היא אחת המייצאות החשובות. יעד מעודף נוסף במיוחד בשביל עובדי היה גן האגדות הבנוי עפ"י אגדות הילדים של האנס כריסטיאן אנדרסן, האחים גרים ועוד... היה נחמד לעובדי לגלות את האגדות שהכיר מהספרים בצורה פלסטית והומוריסטית.

אני נזכרת בידידנו שלמה נאמן ז"ל, חבר מהחוג להיסטוריה שהצטרף אלינו לטיול.כשהיינו על המעבורת,סוף סוף אחרי שהייה ארוכה בתור המכוניות, עף כובעו למים, אבל בגן הוא שכח את צערו והתלהב כילד קטן. הוא יצא אז לטיול תרמילאים עם בנו הצעיר נדב (כיום פרופסור להיסטוריה מקראית באונ' ת"א). כמה שמחנו שהם היו זמינים להדליק עמנו נרות חנוכה ולשיר את שירי החג כמו בארץ.

את עובדי רשמתי לגן הולנדי בשיטת מונטסורי. זה היה הגן היחיד בהאג שקיבל ילדים מתחת לגיל ארבע. הזקנות ההולנדיות היו מתבוננות בפעוטות מבעד לחלון הגדול ומניעות ראשיהן ברחמים על הקטנים שנותקו מאמהותיהן בטרם עת. לעובדי היה קשה במיוחד. הוא לא הכיר את השפה. המקום היה זר. והגננת התקיפה סילקה אותי בלי הנחות. ביקשתי שתרשה לי לפחות לתלות את הז'קט שלי על וו בגן, אולי הילד יקלוט את כוונתי לחזור אליו. עובדי בכה וצרח מצידה הפנימי של הדלת ואני מיררתי בבכי מבחוץ. אחרי שלושה ימים, ובעידוד אשת השגריר המנוסה ממני החלטתי לקחת צ'אנס אחרון. אם לא נצליח נדחה את האוניברסיטה' בשנה. אך זה דווקא הלך. בסוף הסמסטר' קיבלנו דו"ח חינוכי מהגננת על הישגיו של עובדי. היא ציינה בחיוב: "כמה נכון היה זה מצד האם להשאיר את הז'קט, כך שהייתה לילד נקודת אחיזה כלשהי". עובדי השתלב יפה. בכל הזדמנות הצטרף לבוגרים שבקבוצה כדי להתמודד עם אתגרים, מה שתמיד אהב. הגן, כפי שסיפרתי, התנהל בשיטת מונטסורי, שיטה שבין השאר מחנכת את הילדים לעצמאות. מאמנים אותם בהשחלת שרוכים וקשירתם, ברכיסת כפתורים, בהידוק לחצניות ובחיבור קרסים. בקיצור, באימוני השרירים הקטנים במכשירים דידקטיים. התנסויות אלה, האמינה מונטסורי, ישחררו את הילד ממעצוריו. התנהגותו תהיה טבעית. הם יעודדו את הבעתו העצמית והסתגלותו לסביבה. הזאטוטים בני השלוש היו אמורים ללבוש את המעילים בכוחות עצמם. הכיצד? כל פעוט מניח את המעיל על משענת הכסא בהיפוך, כשהבטנה כלפי חוץ והשרוולים שמוטים משני הצדדים ופתחיהם 'פעורים'. הילד היה עומד כשגבו לכסא, מושיט ידיים אחורה, משלשל אותן לתוך השרוולים ואז בקשת עולה מושך את המעיל מהכסא אל גוו הזעיר. ניסה וניסה עד שהצליח. אז בא שלב הרכיסה שאומן בה היטב. כשסיים, מיהר להצטרף בצייתנות לתור הילדים במסדרון היציאה לקראת השחרור הביתה. אגב, רביםממבקריה של מונטסורי טענו, שהאימונים הנוקשים שלה עמדו בסתירה לסיסמתה הדוגלת בחירות הילד.

הגעגועים הביתה וארצה היו עזים. התגעגענו למזג האוויר הנפלא והשמים הצחים. שמי הולנד תמיד קודרים מכוסי עבים אפורים המאיימים בגשם אפילו באמצע הקיץ. כמה הופתענו בעת הרחצה הראשונה בים, בחוף סחוונינגן כשלפתע החל לרדת גשם, מים מלמעלה ומים מלמטה ואנחנו בתווך. כמה מוזר היה לנו הרבה צחקנו, עובדי הקטן ואני. רבים מהציירים ההולנדים מציירים תמונות קודרות עם אווירה מלנכולית. ציוריו הצבעוניים של ון גוך ההולנדי לא צוירו כמובן במולדתו, אלא בדרום צרפת שטופת השמש. ההולנדים עצמם הם אנשים לבביים ומאירי פנים. בגאווה ובזקיפות קומה יכולת להציג את עצמך כישראלי. בחביבותם ניסו קצת לחפות על רגשות האשמה שלהם. סיפור אנה פרנק היכה גלים בהולנד וברחבי העולם.

משפחת פרנק הייתה רק אחת מרבבות יהודים שנשלחו למחנות המוות. מקהילה יהודית ענפה יצירתית ומושרשת של כמאה אלף איש, נשארו איי חרבות. אלפי יהודים מצאו בשעתו את דרכם להולנד (במאה ה-16 וה-17)שפתחה לפניהם את שעריה לאחר גירוש ספרד. רבים מהם היו אנוסים שהגיעו אליה יותר מאוחר. הם הטביעו את חותמם על חיי התרבות והכלכלה של המדינה. די להזכיר את מנשה בן ישראל, ברוך שפינוזה, אברהם כהן דה הירירה, מענקי הרוח של המחשבה היהודית והאנושית. בית הכנסת הספרדי-פורטוגלי וספריית עץ חיים באמסטרדם הם עדות חיה ומקור בלתי נדלה של מקורות המבטאים את ההיסטוריה של הקהילה, חייה הדתיים, ארגונה, מנהגיה, חוקיה וכו'. כיום קשה לאסוף מניין בביה"כ. התיירים באים להשתאות מן הנברשות המאירות באמצעות אלף נרות שמדליק השמש.

בספרייה יושבים וחוקרים מלומדים העוסקים בהיסטוריה של עם ישראל ומחשבת ישראל. לא תימה שבן גוריון הציב מקום זה במרכז תכנית הביקור הממלכתי שלו. בן גוריון ביקר בבית הכנסת ובספריית עץ חיים והתקבל שם ע"י החכם פירירה, חכם הקהילה הספרדית-פורטוגלית. כאשר ביקר בספריה עמד על כך שיראו לו את כתב החרם נגד שפינוזה, ולא הסתיר את הזדעזעותו מנוסח החרם. חכם הקהילה לא הסכים עמו שיש לבטל בדיעבד את החרם, כי התנאים ששררו אז היו שונים: היה צריך להגן על קיומה היהודי של הקהילה. אחר כך עלה על קברו של שפינוזה שנקבר כיהודי (!) – (שפינוזה מעולם לא עלה על דעתו לצאת לשמד), בחצר הכנסייה החדשה של הכנסייה הקלוויניסטית בהאג. כמו כן, ביקר בבית שהתגורר בו שפינוזה בהאג בימיו האחרונים, ליד כיכר הנושאת את שמו ופסל המנציחו. בן גוריון נותר נאמן למאבקו לביטול החרם על שפינוזה וקיווה שיבוא היום שכתביו של שפינוזה יוצאו לאור בעברית. ההולנדים 'מצילי' אנה פרנק (אשר בסופו של דבר הוסגרה לנאצים, ומצאה את מותה במחנה ריכוז) נשארו בתודעתנו כחסידי אומות העולם, ובזכותם במשך שנים רבות נחשבו בעינינו לטובים שבאומות. בתור שכאלה הם נכנסו לנרטיב הציוני הקולקטיבי.

לימים, עם העייפות הגדולה והתחלת תקופות של משברים, התחילו לנפץ אצלנו את המיתוסים בזה אחר זה. דומני שאת אחת הדוגמאות הראשונות לאנטיתזה זו חווינו באותה שנת שרות שלנו בהולנד . מדי שנה השתתפה ישראל בצעדת ארבעת הימים, שהתקיימה בהולנד. משלחת ישראל התקבלה בתשואות סוערות באצטדיון בניימיכן, שם הסתיימה הצעדה. לימים הגה נסים רעיון: להזמין משלחת הולנדית לצעדת ארבעת הימים שהתקיימה בישראל. מפקד הצעדה ההולנדי היה אדם בשם מאיור ברוינסה.(major Breunesse). כאשר נודע לניצולי שואה מהולנד כי הוא עומד לבקר בישראל, זעקו ותבעו ממשרד החוץ שלנו לבטל את הזמנתו, שכן ברוינסה היה משת"ף של הנאצים בהסגרת יהודי הולנד להשמדה.בדרכו של השגריר סידור לבית ברוינסה כדי להודיע לו על ביטול הזמנתו, נודע לו מהשכנים כי באותו בוקר נפצע האיש בתאונת דרכים. אכן אצבע אלוהים..... במקומו נסע בנו שלא היה חשוד בשיתוף פעולה עם הנאצים. מקרה זה מצביע על העובדה שהולנדים רבים שיתפו פעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים ותמונת הולנד כחסידת אומות העולם רחוקה מאוד מהמציאות. במרחק הזמן הבררני עולים וצפים הרבה תמונות יפות וזיכרונות נעימים.

יום יום, אחרי הצהרים בלינו עובדי ואני בהאג מלאת האגמים, בהם שטו ברווזים וברבורים. פסטורליה יפה ושלווה. אנחנו גרנו סביב כיכר קטנה שנקראה Heliotroplaan, קרוב לחוף הים הקטן והאינטימי שבמערב דרום העיר וליד יער קטן המפכה מים בשביליו הרבים. נהגנו להאכיל את הברווזים הרעבים. עובדי למד אז על מלחמת הקיום של החזקים מול החלשים.

לעתים, בד"כ עם דמדומים, התמקמנו בחוף הים הקרוב מפטפטים בהולנדית מגומגמת עם טיפוסים הולנדים קצת אקזוטיים, אוהבי ים כנראה. פגשנו בהם פעמים רבות צופים בגלי הים כאילו מצפים לאיזה נס שיגיח מן הים הצופן בתוכו סודות ורזים ואולי גם איומים. מי יודע? אולי שם נבט בעובדי המשהו המיוחד, שגורמת המיית המים, מה שהביא אותו בשלב מאוחר יותר של חייו לקורס חובלים בחיל הים. היה לנו יחס חיובי לאוקיינוס האטלנטי שהקיף את הולנד משלשת צדדיה. כמה בקלות יכול היה להציף אותה והתאפק.(פרט להצפה המפורסמת בשנות החמישים). ולא זו בלבד אלא שתרם מעצמו ומקרקעותיו כדי להרחיב את שטחה. אפילו איפשר לילד קטן לעצור אותו באצבע זעירה (הנס כריסטיאן אנדרסן). גם הים התיכון שלנו אוהד ואהוד. היה זה נחל הקישון, ימח שמו, שהרעיל את בננו עובדי כשהיה צריך לצלול בו וגרם למחלתו האנושה. את הים יש אוהבים ואילו אחרים פוחדים ממנו. התקשורת איתו בנויה על אוזניים כרויות.

אוזן קשבת הייתה לעובדי ושמיעה חדה. מעשה שהיה 'באיש הגלידה'. כמעט מדי יום כשעובדי משחק בחדרו ראינו אותו לפתע מתמתח מבליט את אוזניו ונדרך כאילו חש בריח לא מוכר או שומע משהו חשוד. היה זה תמיד איש הגלידה הנוסע על עגלת אופנוע בכל רחבי העיר ומצלצל בפעמון. עובדי היה קולט את הצלילים ממרחק קילומטרים. כשהגיע לבסוף איש הגלידה הייתה שמחתו כפולה. ובמיוחד משום ששוב ושוב הוכיח לנו שאנו קטני אמונה חסרי תקנה, שהרי חשדנו בו תמיד שהוא הוזה את הצלילים מרוב השתוקקות לגלידה.

לא רק איש הגלידה. כל השירותים הגיעו עד פתח הבית. הקצב עם מבחר עשיר של מוצרי בקר והסברי בישול בצידם. המבחר שלו לא כלל את החלקים המשובחים כמו פטה וסינטה, כי בוקר בוקר נוסעות משאיות מלאות בחלקי הבקר הקדמיים מהולנד הצנועה למסעדות צרפת היוקרתיות ובכיוון הפוך מגיעים הנתחים הזולים יותר. אחרי הקצבהגיע מוכר הדגים. עם עגלה מלאה ומדיפה בריח דגים חריף. כאלה שנחשבים כשרים  (סול, סלומון, הליבוט ועוד) ולצידם כל דגי 'התועבה': קרבס ושרימפס ודגי נחש בלי קשקשים וצדפות, ישמור אלוהים. והנה מגיע הירקן במכוניתו העמוסה בשלל צבעי פירות וירקות. אחריו איש התופינים שסיפק לנו לחמנית טריות ומבחר עוגיות. ואם חסרו לי עדיין מצרכים, בטלפון קצר, בזריזות מירבית ובאמינות מלאה סיפקו לך את צרכיך.

הייתה הרגשה שלכולם איכפת מכולם. פעם, כשנהג הטראם הבחין בי אצה רצה עם עובדי על הידיים כדי שלא להחמיצו, הוא עצר, חיכה בסבלנות וכל הנוסעים חייכו בהבנה ובהסכמה. הרגשתי כאילו קיים משקל סגולי שונה משלנו לאדם באשר הוא אדם. אלה היו השנים שלאחר המלחמה הנוראה שגרמה הרבה הרס וסבל להולנדים. אולי משום כך שררה אווירה של פיוס ושאיפה כוללת להחזיר לאדם את צלמו האנושי. 'חזלאך' אומרים ההולנדים. זה כמו כיף. אבל הכיף שלנו יש בו משהו קופצני ומחוספס, ואילו ה'חזלאך' שלהם מעוגל ומלטף. "איך ביליתם הערב?" -'חזלאך', יענו לכם בחיוך מבויש.

התחלתי קצת להסתגל. קראתי עיתון יומי בעזרת מילון. זו הייתה דרכי בכל ארץ שרות שהגענו אליה. העיתון שהוא יחסית קל לקריאה הוא כלי עזר יעיל לתקשר קצת יותר טוב עם הסביבה. ההולנדית היא שפה גרונית, אחת און תח תח=88 . אין לה צליל יפה כמו לאיטלקית, לספרדית, או לצרפתית, אולם משהו יותר ידידותי יש בה. להולנדית התגנבו במשך השנים מילים רבות בעברית. תהליך שנוצר מן הסימביוזה של חיים משותפים ופעילים בינם לבין התושבים היהודים. רוב המילים באות מעולם העסקים ומחיי יום יום. חאנעב=גנב, באייס=בית= בית סוהר. 'מאזל' אומרים עם חתימת הסכם עסקי. מאיים=מים=תעלה, כמו אלה שחוצות את הולנד לאורכה ולרוחבה. יים=יין=משקה חריף. שיקר=שיכור. שיקר חאט אין מאיים = שיכור נפל לתעלה.

המפגשים עם הישראלים היו כיפים. הקוקטיל פארטיז משמימים. הם גרמו לי מבוכה רבה. לא ניחנתי בקלילות חיננית המשרתת היטב אתה-small talk. הגרדרובה שלי לא הייתה מספיק 'אינית' . לפני הנסיעה הצטיידתי בכמה בגדי משכית כדי לייצג את המדינה בכבוד והייתי מסתובבת כמו דגל ישראל. הארוחות הדיפלומטיות היו אף מייגעות יותר. אבל הכי הפריעה לי החובה להצטרף בכל אירוע לסלבריטאים בשורות הראשונות של האולם, ואני כל כך העדפתי לשבת עם החבריה למעלה. לא מימשתי ולא חיפשתי את עצמי בנכר, אך השתדלתי לפחות להפיק מתוק מעז. את המתיקות שאבתי מטיולינו הרבים והביקורים במוזיאונים.

ניצלנו את השפע הרב שיש להולנד להציע בתחום זה. בארנהיים במזרח הולנד שכן אז המוזיאון של ון גוך, 'אוריגנלים' כמו שאמר אז ידידנו במאוריץ - האוס. עובדי די התלהב כי פגש בתמונות מוכרות לו מהרפרודוקציות. את הרייקס מוזיאון באמסטרדם 'חרש' כשהוא ישוב על כתפי. מהגובה שהעניקה לו תנוחה זו ובזכות התאורה המקצועית כל כך יכל היה לחזות בתמונות לפני ולפנים.אני לא יודעת מה עשה לו את עיקר הכיף, קריאות ההתפעלות שלי, המפגש עם משהו שאי אפשר שלא לחוש בייחודו, או סתם לשבת כמה שעות על הכתפיים של אמא. לימים, עבודתו כחוקר באוניברסיטת ת'א, הייתה כרוכה בנסיעות רבות. לעתים צרף את המשפחה לשבועות אחדים ודאג מראש להכין בשבילם תוכניות ובילויים. בבריסל גם אני ונסים הצטרפנו. עובדי שכר סטיישן גדולה במיוחד, שתכיל את כולנו, והדריך אותנו בשעות הפנאי שלו לאורכה ולרוחבה של בלגיה. בערבים נשארנו עם הילדים ברצון כשמרטפים. עובדי ואריאלה יצאו כמובן למסעדת גורמה וחזרו כרגיל מלאי חוויות קולינריות. עובדי היה מאוד ספונטני בנתיבי הדרכים, מאלתר ומגלה אטרקציות.. אבל תמיד תמיד בבריסל, בוושינגטון, בניו יורק, בלייז', בפאריס, בלונדון, בברצלונה ובקופנהגן, לא ויתר על שני must: מסעדה טובה וביקור במוזיאון. כנראה שלא לשווא נשאתי אותו במאמץ לא מבוטל על כתפי ברייקס-מוזיאון באמשטרדם.

בינתיים התקדמתי קצת בהולנדית, כנראה שהאידיש מהבית עזרה לי. עובדי כבר פטפט היטב הולנדית הוא לא ידע שבקרוב יצטרך להמירה בשוודית. לימים ישכח שתי שפות אלה.

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס