עובד יושע

פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל
פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
פרק ה. למלא את הריאות בירושלים
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ז. יורדים לאפריקה
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים- ציונות וזהות
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

ירושלים. הבן שלי ירושלמי? קשה להאמין. לעולם לא יהיה ירושלמי כמו אבא שלו. כשנסים היה חולף על פני שער הגיא לכיוון עיר ילדותו כשהוא חש בריח האורנים ובהרי יהודה המתקרבים היה לבו מתרווח ונחיריו מלאו אוויר צלול ומשכר. ואילו בשבילי הייתה ירושלים חו"ל, מושכת ומסקרנת, מעניינת, יפה. אך בהחלט זרה. מקום ששבים ממנו בכיף הביתה. לבי שלי היה מתרווח כשהיינו מתחילים לרדת במורד הקסטל. האופק היה מתרחב והשפלה נפרשת לרגלינו. הרי יהודה כמו הרים בכלל העיקו עלי. כשעובדי שירת בחיל הים היה חיפאי. הן הבסיס הצבאי והן מקום מגוריו שכנו בעיר התחתית לכודים בין הר הכרמל לבין הים. שוב אותה פוביה כמו זו של ירושלים.

לירושלים עליתי כדי ללמוד באוניברסיטה. שם פגשתי את נסים. שם הריתי את עובדי, שבמקרה נולד ברחובות בשל המלחמה. כשמלאו לו שלושה חודשים חזרנו לירושלים. גרנו בדירה שכורה בשיכון עובדי המדינה במושבה היוונית. היה זה שיכון כעור ואפור בנוי מבטון מחוספס, שנבנה אחרי הקמת המדינה כשירושלים הוכרזה כבירת ישראל ומשרדי הממשלה עברו לשכון בה. היה זה צו השעה למצוא פתרון מהיר וזול למגורי עובדי המדינה, שבעל כורחם נאלצו לשנות את מקומות מגוריהם. שיכונים כאלה נבנו אז במושבה היוונית, במושבה הגרמנית, בגבעת שהין בקטמון ובקריית היובל. שכר הדירה בדירות עממיות אלה לא היה גבוה וכזוג צעיר היה זה טבעי שהתגוררנו בכמה מהן. אחרי הנישואין מצאתי את עצמי עד מהרה בהריון. בחודש השני להריוני רותקתי למיטה לכמה שבועות. יצחק קפצן מכפר ביל”ו, מי שהיה גננו של הנשיא ויצמן ברחובות, הביא לי זר פרחים נפלא. הדירה הייתה אמנם צנועה מאוד, אך הרופא פרופ' טואף, אחיו של רבה הראשי של רומא, התפעל מהזר המפואר וגבה על כן מחיר ביקור "כמו מעשירים". בהמשך טיפל בי עד הלידה במסגרת קופת חולים והשתדל להיות חביב, אולי כדי לפצות?

בפעם השנייה גרנו בשיכון עובדי המדינה במושבה הגרמנית, שדירותיו קטנות ומיועדות לרווקים ולזוגות צעירים. שם עשה עובדי את צעדיו הראשונים. בפעם השלישית גרנו בשיכון ברחוב ניל"י שבגבעת שהין – באב אל הווא, שער הרוחות. כך קראו הערבים לגבעה זו. ואכן בחורף שרקו הרוחות והתנפצו אל סלעי הגבעות שמסביב. כל השכונות האלה הקיפו את קטמון היפה שהייתה לפני מלחמת העצמאות שכונת מגורים של ערבים עשירים אשר נמלטו ממנה. מלחמה עקובה מדם התקיימה בקטמון. בעיקר מפורסם הקרב בסן סימון שעליו פיקד דדו, דוד אלעזר. קטמון הייתה פינת חמד, לפני שנבנו בה השיכונים, עם בתי אבן נמוכי קומה מוקפים בוסתנים נושאי פירות ארץ-ישראל: גפנים, תאנים, זיתים ורימונים כיאה לארץ זבת חלב ודבש. כל אלה יושבו מחדש על-ידי פליטי העיר העתיקה ועולים חדשים שזה מקרוב באו. שם פעל גם בית הספר לוריא, שבו לימדתי ושבו גם למד עובדי בכיתות ב',ג',ד'. (בכיתה א' הוא למד בבית הספר היהודי על-שם הלל שבסטוקהולם). בתחילת דרכו פעל בית הספר בשני מבנים ערביים. בקצה רחוב נילי המתחבר לרחוב הפלמ"ח, הוקם שיכון עובדי המדינה של המיוחסים ובכללם ראשי משרד החוץ אריה לבבי, חיים יחיל, אמיל נג'ר, יוסף תקוע. גם שיכון מרווח זה היה מצופה בטיח אפור ומחוספס. אבל בתיו היו חד קומתיים, מטופחים בצמחיה ומדיפים אווירה מאוד מתנשאת. – "כאן גרים הבוסים", ציין נסים, שהיה בראשית דרכו בשירות החוץ כמתמחה צעיר. בעמק הרחב שלרגלי הגבעות הוקם שיכון רסקו ובו מבנים ארוכים ואפורים. לכאן הגיעו אינטלקטואלים רבים: סטודנטים ומרצים באוניברסיטה, זוגות צעירים חסרי אמצעים. היו לנו חברים רבים ברסקו. ברבות הימים, תחת שרביטו וטעמו הטוב של טדי קולק, ראש העיר, נבלעו והצטנעו השכונות והשיכונים האפורים בתוך הבנייה הירושלמית המסורתית של האבן הירושלמית.

היה קר בירושלים. היה קר לעובדי ולי. חיממנו את הדירה בעזרת תנור נפט מיושן ומפוייח. משני צדדיו הצבנו כסאות ועליהם חיתולי הבד לייבוש.

נסים שקד על עבודתו במשרד החוץ והתמסר לעבודתו בכל מאודו, ולעיתים גם בערבי שבת ובשבתות. באותו שלב לא היה לנו טלפון וכמובן שגם לא מכונית. התגעגעתי לכפר ביל”ו, למשפחה, לשכנים, לחברים, לרכילות, לשמיים הבהירים, לגשם הידידותי של השפלה, לשמש הנדיבה, לתחושת הגוף המשוחרר שאינו צריך להתכווץ ולהתכרבל בגלל הקור.

עובדי היה נחמת חיי. לא אחטא לאמת אם אתיימר קצת ואספר כי אנשים זרים היו עוצרים אותנו כאשר טיילנו ומביעים התפעלות. המעריצים רק הלכו ונתרבו. עובדי היה תינוק כל כך יפה: עיניים ענקיות אפורות, שהשתנו אחר כך לחומות-ירוקות. אפון קטן, שאף הוא השתנה, לחיים מלאות עם חיוך טוב לב, וזה לא השתנה. באחד הימים ביקר אצלנו רופא הילדים המבוקש ד"ר סבו. למדתי עם רעייתו באוניברסיטה והייתי אצלם בת בית. הוא התנדב לבדוק את עובדי. כשיצא מהחדר הכריז בחגיגיות: He is completely a normal child.- זה הכול? תמהנו. – את צעירה מדי, אמר לי, בכדי לרדת לעומקה של הקביעה הזאת, במיוחד מבחינתה הרפואית. (מה חבל שזו בגדה בעובדי בסוף ימיו).

אין כל ספק. עובדי היה (באופן אובייקטיבי) תינוק מקסים. לעולם לא אשכח את צחוקו הראשון המצטלצל כפעמונים. נסים ואני קיפצנו כעזים בכדי להוציא ממנו עוד צחוקים כאלה. תמיד ידע לצחוק, להתפקע ממנו, כשהוא מתנדנד על הכסא קדימה ואחורה ומדביק את כולנו. לימים, הייתה אריאלה שותפתו הנפלאה לצחוקים המתגלגלים והמתארכים עד כדי דמעות כשהיא מכופפת גו ומתיישרת וכמעט משתנקת. ואנחנו מחרים מחזיקים אחריהם, אם בגלל הנושא המשעשע, או בגלל צחוקם עצמו שהצחיק אותנו. עובדי היה בשבילי עולם ומלואו. לבי עלה על גדותיו עם מלותיו הראשונות, החינדאלאך והעיניים הבוחנות. הייתי אז לפני סיום התואר הראשון, אך ללימודים לא נותר מקום בהווייתי האימהית החדשה. האמפטיה שלי אליו הייתה טוטלית. כאשר כאבה בטנו היו גם לי מיחושים. כשהיה צריך לפלוט אוויר (גרפץ) אחרי האכילה הנחפזת מדי (תמיד היה פרסר) גם אני השתחררתי בקושי מהאוויר שהצטבר בחזי. ספרי ההיסטוריה שלי מהאוניברסיטה פינו מקומם לספרי ילדים: בוא אלי פרפר נחמד, פלוטו, שמוליקיפוד, דירה להשכיר, האוטו שלנו גדול וירוק, שירי ילדים של ביאליק, ועוד. אליהם נתווספו משחקים – די עלובים, אפשר לומר – בהשוואה לאלה של נכדיי.

הייתי גם חייבת לעזור בפרנסת הבית. נסים היה עדיין סטודנט. לא הייתה לנו תמיכה כלכלית משום מקור. שנינו קיבלנו עבודה כמורים בבית ספר לנערים עובדים. נחקק אז חוק שחייב את המעסיקים להקצות זמן לנערים עובדים שלא סיימו את לימודיהם היסודיים להשלימם, בעיקר בערבים. לימדנו בבית ספר כזה ששכן במבנה של בית ספר 'למל' מול קולנוע 'אדיסון'. בשלב מסוים ניהל נסים את בית הספר. אני עבדתי כמורה ומחנכת. הייתה לנו תחושה של שליחות לאומית. רבים מבני השכבות החלשות בירושלים הצליחו בזכות לימודיהם אלה ובזכות העזרה וההכוונה שקיבלו בהם לפלס לעצמם דרך בחיים. העבודה בערבים חייבה אותנו להפקיד את עובדי בידי מטפלת. הייתה זאת רחל אברהמי, ידידת ההורים מחבצלת שברחובות, אשר עברה לגור בירושלים יחד עם בעלה שהיה עובד מדינה, שעלה לעבוד בירושלים. היא הייתה אם מנוסה, אישה לבבית. קיבלנו אותה על תקן של סבתא. אולם עובדי מאוד לא אהב להיפרד מאתנו בערבים. בעשר בלילה, כששבנו, עשה לו הרגל של בדיקת נוכחות, שהתמיד בו גם בערבים שבהם נשארנו בבית. לעיתים, כדי לחסוך את צער הפרידה, ניסיתי להרדימו לפני שעזבתי את הבית. הייתי לובשת חלוק בית מעל הבגדים, מנענעת את המיטה. כשנדמה היה כאילו נרדם והייתי מפסיקה לנענע את המיטה, היה נעמד, פותח את החלוק, חושף את בגדיי ומתחיל לבכות בכי מאשים: כך עובדים עליי?...

בבקרים היה נסים יוצא לבניין טרה סנטה. הוא השתתף בקורסים לתואר שני. הקמפוס הזמני בגבעת רם טרם פעל. האוניברסיטה שעל הר הצופים,שהיום נראית כמבנה מבוצר, נותרה כאי לא מתפקד המוקפת על ידי הירדנים.. האוניברסיטה העברית שכנה אחרי מלחמת העצמאות במבנים שונים ומאולתרים בכל רחבי העיר. בטרה סנטה פעלה הפקולטה למדעי הרוח. במבנה בית הדין הצבאי הבריטי לשעבר – מדעי הטבע. ברחוב יפו סמוך לבניין העירייה -הפקולטה לרפואה. ברטיסבון – הפקולטה למשפטים. פיזור זה יצר בכל רחבי העיר אווירה סטודנטיאלית. אפשר היה לפגוש את הצעירים והצעירות הקולניים והנלהבים בכל פינה. ריכוז גדול של סטודנטים אפשר היה לפגוש ע"י המנזה – מסעדת הסטודנטים – ע"י קולנוע תל אור. אני לא התקרבתי למקום זה שהפיץ ריח חריף של דג פילה מטוגן.

מעונות הסטודנטים טרם הוקמו. אלה התגוררו בחדרים שכורים בשכונות היפהפיות בית הכרם, בית וגן, קריית משה, רחביה, תלפיות ותל ארזה. היה בהן אופי ייחודי. הן היו טבולות במחטי האורנים כאילו צפנו בתוכן סודות מן העבר, היסטורי, לאומי, רב לאומי, עתיר השראה. לפני נישואיי גרתי תקופת מה בבית הכרם בביתה של עדנה, בתו של הסופר א.א.קבק, שהייתה נשואה לאיש חיל הים לבית סוקניק. מבאי ביתה אני זוכרת את ימימה טשרנוביץ, סופרת הילדים הנפלאה, ובעלה אלוף יוסף אבידר וכן ירושלמים אנשי תרבות ואמנות. בכל יום א' הבאתי לה ירקות ופירות טריים מן הכפר. הפריע לה מאוד כאשר הייתי שוטפת אותם תחת ברז זורם.או אפילו מטפטף. בשביל ירושלמים, שחוו את המחסור במים בזמן המצור על העיר, הייתה זו צרימת אוזניים טורדנית. אהבתי את השכונות היפות האלה עטופות עצי מחט על תושביהם – רבים מהם ייקים – צרכני תרבות מובהקים. נסים היה מתגנב עם חברים לאולם אדיסון דרך גג השירותים כדי להאזין לתזמורת הפילהרמונית, שהגיעה אחת לחודש מתל-אביב. פעם עמדתי עם חברה ליד סדק בין הדלת והקיר והאזנו לצלילים המרעידים של אייזק שטרן. קירבנו ראי קטן שבו השתקפה דמותו של המאסטרו.

החיים הסטודנטיאליים בעיר היו מאוד סוערים. רובם התרחשו במסגרת חוגי הלימוד. אבל היו גם מסיבות לכלל הסטודנטים. במסיבת פורים כזאת פגשתי את נסים כשהוא עוטה טוגה אדומה, שתפרה במו ידיו, בדמותו של קיסר רומי. המרצים השתתפו אתנו במסיבות. ביקרנו בבתיהם. הם השקיעו מאמץ רב כדי להנחיל את אהבת הדעת לצעירים המחוספסים. הם טרחו ליצור דגם של ישראלי מושרש במורשתו ובמורשת העמים. מרצים פופולריים כמו פראוור, מומחה לימי הביניים, טלמון מהעת החדשה, צ'ריקובר מהתקופה הקלאסית ואחרים גדשו את אולמות ההרצאות. צ'ריקובר נראה כמי שיורד מן האולימפוס, אציל, מאיר פנים. למדנו אצל גדולי החוקרים: קבנר, צ'ריקובר, בער, סימון, יעקב כ"ץ, הלקין – מבקר ומשורר - שהבנות יצאו מהרצאותיו כשהן מעולפות. בין המרצים ששמעתי את משנתם היה בנימין הרשב, שלימים הפנה לנו עורף ונקלט בארה"ב. הוא הדריכני בתרגיל שהוקדש לכתבי העת בראשית תקופת הציונות כמו 'השילוח'.

עובדי הצטיין בלימודיו בכל השלבים. אני דאגתי לתנאים נוחים כמו מוסיקת רקע ושחרור מכל חובות הבית. בתמורה "הביא לנו" תעודות המעידות על הצטיינות בלימודים. חיינו בירושלים התרכזו בין רטיסבון וטרה סנטה במרכז לבין מחנה יהודה במערב, שם גר ה'נונו', סבא משה,וקטמון ורסקו בדרום. לנונו היו הרבה נכדים ועובדי היה רק אחד מהם. הוא שמח שהוא קרוי על שמו של עובד, הסבא של דוד המלך. נונו לא הרבה במלל. התעניין בשלומנו ומיד חזר לעיין בספריו התורניים. הספרים היו חלק מהנוף שהקיף את עובדי בילדותו. עובדי הקטן היה זוחל לעבר הספרים של אביו, מביט בנו ושוב בספרים כאילו חומד אותם. אך היה מרים את אצבעו הקטנה ומכריז: נו, נו ומשנה כיוון. למד לדבר בשלב מוקדם מאוד. לא היו אז משפחתונים לבני הגיל הרך. את העברית שלו קלט היישר מהמבוגרים. על כן דיבר בלשון צחה ועשירה ללא השגיאות שילדים מקנים אחר כך אלה לאלה. כמו נכדיי הטועים לעיתים קרובות במספור של זכר ונקבה וכל מחאותיי אינן עוזרות.

אני זוכרת את ליל הסדר הראשון שלנו בירושלים. עשינו ברגל את כל הדרך מקטמון לשכונת רחביה, שם גר אחיו הבכור של נסים. עובדי הפעוט נהנה מאוד מהטיול הארוך כשהוא יושב בעגלתו. בליל הסדר הזה שנוהל על-ידי הנונו למדתי לראשונה את מורשת הספרדים, שאותה אימצתי בכל לבי. מאז קיימנו שורה של סדרים ברחבי העולם ובארץ. בשוודיה, כשעובדי היה בן חמש, השתתף בהגיע תורו בקריאת ההגדה והפתיע את קהל הנוכחים בקריאתו הרהוטה. ברומא קיימנו סדר רב משתתפים, כשלוש מאות ישראלים ויהודים בגראנד הוטל. לימדתי את הטבח להכין קניידלאך והם יצאו עגולים וזהים ,לא כמו אצל סבתא, אבל פריכים ונימוחים. במילנו חגגנו שני סדרים כמנהג הגולה. בערב הראשון בבית ראש הקהילה מר יאראק. קראנו את ההגדה בעברית ובאיטלקית לא ויתרנו על הפזמון החוזר: "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה". הנוכחים הצטרפו אלינו במבטא איטלקי מתנגן.

את הסדר השני במילנו ערכנו בביתנו בוויה סנט אנדריאה. (באיטליה מתייחסים אליך לפי כתובתך). השתתפו אנשי הקונסוליה וכמה מוזמנים בעיקר מבין הסטודנטים הלומדים רפואה.

הסדר המאוכלס ביותר התקיים באבידז'אן, חוף השנהב, שם שרת נסים כשגריר ישראל והייתה שם מושבה ישראלית ענקית מטעם מש"ב, המחלקה לשיתוף בין לאומי של משרד החוץ, אנשי צבא, חקלאות, מהנדסים, מנהלי בנייה, מומחי השקייה ועוד. הסדר באבידז'אן היה קצת המוני. שיבצנו את הילדים בהופעות כדי לרכז אותם. עובדי תמיד ישב על יד אבא כיד ימינו והפליא קולו בקריאה ובשירה. האמנתי שבבוא היום יישב בראש השולחן וייקח את 'המושכות' לידיו. כשרון הזמר שהוכיח מזכיר לי את השתתפותו במקהלה בביה"ס במילנו. כשרון זה נמוג במשך השנים, אבל מוסיקה תמיד אהב, גם מסורת.

כשמלאו לעובדי חמישה-עשר חודש חזרנו לכפר ביל”ו, לבית הורי. הבעלים של הבית השכור בו גרנו בירושלים חזרו משירות בדרום אמריקה ואנו נאלצנו לעבור לדירתו של איש משה"ח אחר שנשלח לתפקיד בחו"ל. נמאס לנו לנדוד (לא תיארנו לעצמנו מה עוד מחכה לנו בחיים). התארגנו עם הלוואות ומשכנתא, כמו כל עם ישראל, וקנינו דירה צנועה ברח' נילי, גבעת שהין, שיכון עובדי המדינה. ההתארגנות הכלכלית אילצה אותי לצאת לעבודה מלאה, ואמא אמורה הייתה להשגיח על עובדי. נסים היגיע פעמיים בשבוע באוטובוס ירושלים-ביל”ו כדי להיות ביחד. זה היה מצב מאוד אנומלי, אבל לא הייתה לנו ברירה. כשעצרנו את האוטובוס מירושלים ליד הכפר עיכב הנהג את הנוסעים כדי להוריד את העגלה מהגג . נהג אגד רחובותי ותיק טוב לב חייך: מי יודע? אולי הילד הזה יהיה פעם ראש ממשלה?... הנוסעים הנהנו וחיכו בסבלנות. נשארנו בכפר ביל”ו עד שעובדי היה כמעט בן שלוש.

התקופה הייתה יחסית שקטה. הממשלה ספגה ביקורת בין לאומית קשה בגלל ההתחברות לכוחות המערב במלחמת קדש. בריטניה וצרפת התכוונו לשחרר את תעלת סואץ שעבדול נאצר הלאים, וישראל רצתה ליצור בסיני מרחב נקי ממחבלים. הפעילות החבלנית הייתה אז מאוד מתגרה. התקפות הפדאינים המסתננים נמשכו ללא הרף. בכל קיבוץ, בכל מושב, בכל בית תרבות בעיר ובכפר עוצבה פינת הנופלים עם התמונות והשמות. סגדנו לנופלים שהקריבו את חייהם למען המדינה. הוקמו אנדרטאות ונוצר פולחן שלם סביבן. הטיפול במשפחות השכולות של כל המלחמות הוטל על משרד הביטחון, טיפול שהתרחב והתמסד ועד היום הוא סמל ודוגמא למסירות, יעילות התמדה, עדכון, אוזן קשבת ועזרה כלכלית, מפעלי הנצחה, פעולות יזומות לילדי הנופלים בכנסים, חגיגות בר מצווה משותפות,לימודים, חופשות וטיולים. מוסד השיקום של משרד הביטחון הוא אות ומופת למדינה השולחת את בניה למלחמה ומקבלת אחריות מלאה כלפי משפחותיהם. גם החילות השונים אימצו את המשפחות השכולות ובעיקר את הילדים.רבים מאנשי חיל הים ששירתו עם עובדי באו לנחמנו ולהשתתף בצער על עובד שהיה איש חיל הים כעשר שנים ואח"כ איש מילואים של החייל. גם בזמן מחלתו קיבל זימון לשרות מילואים... וכמובן גם אנחנו זכינו להתייחסות הראויה של משרד הביטחון.

יצאתי לעבודה. אמא שמרה על עובדי. אחה"צ כולנו כרכרנו סביבו. היה יוצא עם סבא בעגלה רתומה לפרידה ומחזיק במושכות עד שהגיעו לשדות התלתן. סבא קצר בחרמש, העמיס על העגלה והושיב את עובדי למעלה. לא היה מאושר ממנו. עובדי הכיר את כל משפחות הכפר ומיקומן. הי ג'ינג'י ! ברכו אותו מכל עבר והוא נפנף בידו מחייך. היה לו כיף! כבר אז ינק את אהבת הארץ מריחו הרטוב של התלתן ומהצוותא, אז, של חברי המושב.

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס