עובד יושע

פרק א. עובד – השם שהעניק לו עובד לדיז'ינסקי ז"ל

 
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ב. ילדות: מכפר ביל”ו לירושלים ובחזרה
פרק ג'. הולנד, התחנה הראשונה במסע הנדודים
פרק ד. עוברים צפונה - שטוקהולם
פרק ה. למלא את הריאות בירושלים
מרשימות אימו צילה יושע
פרק ז. יורדים לאפריקה
פרק ח. ושבו בנים לגבולם
פרק ט. האיחוד המשפחתי, טרום צבא
פרק י. טירונות, ראשית השירות בחיל הים
פרק יא. קורס חובלים
פרק יב. אח"י יפו
פרק יג. פו"מ ושירות בשארם
פרק יד. תפקידו האחרון בחיל הים – מפקד סטי"ל אח"י חנית
פרק טו. עשרים שנות פעילות אקדמית בחיי עובד
פרק ט"ז: לימודי התואר הראשון והמפגש עם אריאלה באוניברסיטת בר-אילן
פרק י"ז. לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים
פרק יח. לימודי התואר השלישי בהרווארד (1988 – 1992)
פרק י"ט: אוניברסיטת בראון, פרובידנס (1992- 1994)
פרק כ'- אוניברסיטת ת"א ובנק ישראל 1994-2003
פרק כא. מאבק איתנים להישרדות
נספחים- שולחן ערוך פשוטו כמשמעו
נספחים- ציונות וזהות
נספחים - המוסיקה של עובד
נספחים- עבודה בכיף
מרשימות אימו צילה יושע

- הלו? אפשר לדבר עם עובדי?צלצלתי לבסיס חיל הים בדרום.

– מי זה עובדי? – מפקד הבסיס, אמרתי.

עובדי עלה על הקו ובנזיפה קלה הסביר לי: כאן אני לא עובדי, אמא. כאן אני עובד יושע. או קיי? (אך בשבילי תמיד עובדי עד הרגע האחרון).

לא פעם ניגשו אלי אנשים בדחילו ורחימו.

– אפשר לשאול שאלה? האם את מוכנה להסביר? תוהים. –מה פתאום עובד? והיו כאלה ששיבשו עובד (בפתח), עבד (בסגול), עובדיה. שלא לדבר על יושע: יושע (בצירי), ישוע, יהושע וכיו"ב. הסברתי: עובד על שם קצין הצנחנים עובד לדיז'ינסקי ז"ל בן כפר ביל”ו (גם אני מאותו הכפר). במלחמת סיני של 1956 הסתער עובד ל' על עמדה מצרית במיתלה. הוא התרסק מחומר נפץ וכל קרביו נשפכו. חיי פקודיו ניצלו והם חבים לו אותם. אחרי מותו הוענק לו צל"ש ועל גבורתו מספרים בכפר ביל”ו מדור לדור. כמה ימים אחרי נפילתו נולד עובדי שלנו אשר נקרא על שמו. כמונו נהגו כמה מחבריו של עובד ל'. זאב לדיז'ינסקי אבי הגיבור היה מפקיד מדי שנה ח"י ל"י על שם כל אחד מן הנקראים עד הגיעם לגיל 18. הימים היו ימי מלחמת סיני. הייתי בחודש התשיעי להריוני. נסים יצא לשירות מילואים. אמא שלחה מיד לירושלים את יענקלה נהג המונית המשפחתי להביא אותי לכפר. אבא חפר בדשא תעלה עמוקה בצורת רי"ש מאימת הפצצות, שהרי בסיס תל נוף שוכן בקרבת מקום. לטובת הבטן הענקית שלי שמרו לי את פינת התעלה הטחובה. שמחתי על שהתינוק עודנו בתוכי מוגן ובטוח. התחילו לזרום שמועות ושמות של נופלים. בכפר התלחשו שעובד ל' כנראה נמנה עימהם. נדרתי נדר שאם אכן ייוולד לי בן (לא היה אז אולטרה סאונד) נעניק לו את השם עובד.

ב- 3 בנובמבר 1956 נולד עובד שלנו. ואכן כשמו כן היה. היה עובד ועובד ללא הרף. – מדוע לא קראתם לו בשם נוח? קבלה אריאלה רעייתו – לפחות היה נח מעת לעת...עכשיו הוא נח מנוחת עולמים. ליבו נדם אחרי מערכת ייסורים של המחלה הממארת. הגפתי את עפעפי עיניו האהובות ונשקתי, נשקתי לפניו המתות אחרי שנים כה רבות של איפוק כפוי. וכל כך למה? כשהיה בן 16 נפרד מאתנו. אנחנו נשארנו לשרת בחוף השנהב והוא חזר ארצה לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון. שנה תמימה לא ראינו אותו. נפגשנו בקיץ בסן רמו שבאיטליה, מקום הנופש הקבוע שלנו בחו"ל. חכינו לו ליד תחנת הרכבת. ירד ממנה בחור גבוה, רזה. רצתי לקראתו. – עיצרו! ציווה בתנועת יד מאוד אופיינית. עצרתי. – אין נשיקות, הסביר. כיבדנו את רצונו במשך כל השנים.

מלחמת סיני. בית החולים קפלן הקרוב מופקע לצורכי צה"ל. היולדות נשלחות לבית חולים קטן וישן ברחובות, בנין מט לנפול, חבוי בעלוות עץ פיקוס ענק. כמעט חורבה. הצירים תכופים. כל כלי הרכב מגויסים. אחד מחברי הכפר נותן לי טרמפ לבית החולים. לבדי בטנדר של משה, אני רגועה, אני סומכת עליו, איש הגנה וותיק. חזקה עליו שינחית אותי בשלום.

'לידה ראשונה, כאב אנושי', אמרה לי סבינה שהקדימה אותי בחודשיים.. נאנקתי כשהרופא גוהר ולוחץ על בטני כדי לחלץ בשלום את התינוק השמנמן. כשתפרו לי את הקרעים נשכתי שפתיים. הרופאה החמיאה לי על האיפוק. מי יכול היה להעלות בדעתו שמילה זו "איפוק" תהייה מילת המפתח אי שם בסוף דרכו של בני הרך. נולד תינוק שמשקלו ארבעה קילוגרם ו-350 גרם. עבד קשה כדי לצאת לאוויר העולם. היה שווה. כשנסעתי הביתה לבית הוריי ועובדי בן היומיים בחיקי דומה היה לי שאנשים נעצרים ונועצים בנו מבטים. חשתי התפעמות גדולה סביבי. לכן גם לא תפסתי איך זה כשליווינו את עובדי למנוחתו הנכונה לא עמדה השמש בגבעון דום. ובכל זאת נראה היה שהעולם החסיר פעימה כדי לפלס לכאב הצורב את דרכו אל לבבות כה רבים...

תיק תק, תיק תק, שומע עובדי את מחבטי הטניס מהקאונטרי קלאב של רמת השרון בדרכו מבסיס חיל הים שבחיפה אל ביתו בתל אביב, שהקים לא מכבר. – אל דאגה אריאלה. גם תורנו יגיע. עוד נעשה חיים! והוא קיים. ביחד הם נסעו, ואכלו, וטיילו, וביל”ו – והכול למען העבודה. עובדי מצא פשרה נפלאה. היה נוהג לעבוד לעיתים על מאמריו והרצאותיו בבתי קפה. סטודנטים רבים שבאו לנחמנו העידו על פגישות שנקבעו להם בקפיטריות. דואר אלקטרוני ומכתבים שזרמו מקצות תבל אלינו ולאוניברסיטת תל-אביב, לראש בית הספר לכלכלה מנואל,הם ציינו גם את הכיף שהיה לבני שיחו של עובדי בעבודתם המשותפת על קפה מהביל או ארוחת גורמה עם צחוקים והומור. מסתבר שאווירה זו אפילו הפרתה את המחקר הרציני והידקה את היחסים האישיים בסימביוזה של גלי המוח עם רגשות הלב.

הוא נולד ג'ינג'י. "רויו", אמרה הנונה, הסבתא מירושלים כשראתה אותו והוא בן שבוע ימים. עדיין רק פלומת שיער דקיקה, שבקושי יכולנו להבחין בה, קישטה את פדחתו. ואכן גדל לנו ילד ג'ינג'י לתפארת. אז הג'ינג'יות לא הייתה כל כך אופנתית. היום, לעומת זאת, עוצרים את ירון והילה, שניים מילדי עובדי הג'ינג'ים, ובעיקר עושות זאת גברות שמתפעלות מצבע הערמון של השיער וחושדות שמא זוהי עבודתו של מעצב השיער... במיוחד חששנו לקראת הטירונות. הרי שם כל תופעה ייחודית רק מזמינה צרות. – אתה, ג'ינג'י, שני צעדים קדימה, יאמר הרס"ר. עובדי לא היה ג'ינג'י מתחמם, כי אם מתלהט כמו להבה מזנקת ומיתמרת אבל שוככת באותה מהירות. זה קרה לו תמיד, בכל הגילים, בעיקר כאשר האמין כי נגרם לו או לזולתו עוול. דקותיים אחרי ההתפרצות אני עדיין צרובה, ואילו הוא מפזם שיר ביטלס אהוב עליו.

לימים נעלמה הג'ינג'יות. אל דאגה, אמר לי, הצבע חלף הלך לו אבל האופי נשאר. ישי, חברו הטוב מהאקדמיה, סיפר לי שאמנם נוכח בנטייתו של עובדי "לשחק קצת באש" אלא שהקפיד לשמור על גבולות בטוחים ומוכרים. בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופת מחלתו, הכרנו עובדי מאוד מאופק. – "איפוק, אמא". זו הייתה מילת המפתח במשך כל ימי המחלה. לא תלונה ולא טרוניה. לא דמעה ולא מילות פרידה. הוא התרכז במאבק ההישרדות תוך שליטה מוחלטת בכל המהלכים האפשריים. הוא רתם את כולנו, כולל את הצוות הרפואי, למשימה. הוא קיבל על עצמו תפקיד פעיל במאבק הנצחי שבין החיים לבין המוות. אך ידוע כי "אמענטש טראכט און גוט לאכט". הרגשנו כי האלוהים איננו מסייע. עובדי ידע בדיוק את השנייה שבה הוכרע הקרב. עכשיו עובדי איננו עובד יותר.

צור עימנו קשר

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס