דברי תמי, ביום השנה הרביעי, ט' באב תשס"ז
עובדי, אח שלי! אנחנו עומדים סביב הקבר שלך במלאת ארבע שנים ללכתך מאיתנו בחודש אב החם. אולי ביום הכי חם בשנה. השמש קופחת לנו על הראש ואני חושבת על הקיץ הזה- שאף פעם לא היטיב איתך. נדמה לי שלא אהבת את הקיץ! תמיד חיפשת מחסה והצלה מהחום הכבד- בנערותך היו אלה המאווררים שהצילו אותך ואח"כ המזגנים.
אני זוכרת ויכוח נוקב בינך לבין ההורים על קניית ונטילטור. היית אז בשביעית, גרת אצל סבא וסבתא בכפר ביל"ו, ואנחנו באנו לחופשת מולדת מאפריקה. אתה ביקשת שיקנו לך ונטילטור גדול, כי זה שהיה לך היה קטן ובקושי מייבש טיפת זיעה. ההורים חשבו שמאוורר קטן באמת מספיק, ואין שום צורך להוציא כספים מיותרים. הויכוח עלה לטונים גבוהים, כפי שקורה לעיתים במשפחה שלנו, ואני עמדתי בצד והתבוננתי איך אתה עומד על שלך ולא מוותר עד שקיבלת מה שרצית.
אח"כ בדירה באייבשיץ המזגן לא הפסיק לפעול יום ולילה: "רק כך אפשר לשרוד את הקיץ הזה"- כך אמרת. וכשהיית מחוץ למזגן אפשר היה לזהות אותך עם כתם זיעה גדול בגב החולצות היפות והמכופתרות שלך, שלעולם לא ויתרת עליהן לטובת טריקו נוח.
גם אני שונאת את הקיץ. גם בי נדבקת זיעה טורדנית ומציקה, ואז אני חושבת- אני בדיוק כמו עובדי- הזן המזיע. עכשיו יש לי עוד סיבה לשנוא את הקיץ, שיהיה לעולם העונה שבה נלקחת מאיתנו.
* * *
4 שנים אנו באים אל הקבר. כל קיץ, כל נובמבר ביום הולדתך, וכל יום זיכרון לחללי צה"ל. מעולם לא דיברתי או הקראתי משהו. כולם מהללים את כישרונך והצלחתך שהייתה רק בנסיקה, ומי יודע לאן היית מגיע לו נשארת בחיים.
ומה אני אוסיף?
אבא מביא דברים מלומדים בשם הרמב"ם, המאמין בהשארות השכל, ומנסה לנחם אותנו ואת עצמו בעוד מאמר שלך שמתפרסם בכתב עת יוקרתי לכלכלה.
אמא מרגשת אותנו עם סיפורים מהעבר או סיפורים על הילדים המקסימים שלך ובהרבה להט ציוני. את כותבת כל כך יפה אמא. חבל שבנסיבות כל כך עצובות למדתי זאת עליך.
אריאלה מספרת איך בחרה לדבוק החיים למען הילדים- מטרה נעלה שלקחת על עצמך ואת עומדת בה כל כך יפה!
ושאר החברים והנוכחים מוסיפים משלהם זיכרונות ודברי שבח.
ואני- פי ריק ממילים וליבי מתפוצץ מבפנים. מה אני כבר יכולה להוסיף על כל הנאמר פה?
עד שיום אחד אמרה לי חברה טובה, עדי שטיינברג, "אבל רק את יכולה לדבר בתור אחות שלו. רק את אחות שלו".
אז עובדי, אחי הגדול היקר, הנערץ והאהוב. זאת אני אחותך מדברת, אחותך שמתגעגעת אליך מאוד.
תמיד מספרים לי שהיית בן יחיד עד גיל 8 ומאוד מאוד רצית אחות. עד כדי כך רצית שנהגת לספר לחברים שלך שיש לך אחות (אפילו שכלל עוד לא נולדתי). ופעם כשבאו חברים ליום הולדתך הביתה, התוודית בפני אמא וסיפרת לה על כך וביקשת אם ישאלו איפה אחותי- תגידי שהיא אצל השכנים.
בתור ילדה קטנה היית אח כגדול ורחוק בשבילי. לאט לאט ככל שגדלתי נאספו חוויות משותפות. כשכבר הייתי נערה יכולתי ליהנות מיתרונות של אח גדול. היית קונה לי תקליטים- מרגיש אחריות לחינוכי המוזיקלי. משאיר לי הפתעות על השולחן, ובעצם תמיד משגיח עלי קצת מרחוק.
בתור אח גדול הרגשת קצת אחראי על החינוך שלי ולא פעם הצטרפת לדעת ההורים- להיות נגדי בויכוחים של גיל ההתבגרות. למשל, בשאלה האם מותר לברוח מיום לימודים לטובת בילוי בשוק הפשפשים.
כשבגרתי התקרבנו יותר ויותר. ארחת אותי ברוחב לב עם המון רצון לתת לי good time לא פעם. כך בדירה בחיפה כשעוד היית בחיל הים. כך בשארם-א-שייח כשבאתי עם חברה לביקור בבסיס, בפגישות שהיו לנו בתל-אביב (בתי קפה, פאבים) ובעיקר בבוסטון, אז כבר יחד עם אריאלה, בטיול שלי לארצות הברית.
הקרבה בינינו הגיעה לשיא בימי מחלתך כשישבתי לידך בבית חולים משתתפת בתורנות המשפחתית להיות לצידך, ולעזור בכל מה שצריך. יש אמרה מפורסמת (אני חושבת על הרבי מברצלאב או הרבי מקוצק או רבי אחר- אבא ודאי יראה לי את המראה מקום המדויק אחר כך). וגם חלק משיר שאני כבר לא זוכרת מי כתב ומי שר.
האמרה אומרת: "אין דבר יותר שלם מלב שבור".
חווית הפרידה ממך עובדי, למדה אותי למה הכוונה. כן, הלב שלנו שבור. הלב שלי שבור. אבל גם שלם. לב שיכול להרגיש שמחה צחוק ואהבה מתערבבים בצער כאב חד ובכי, לב שיכול להבין באמת כאב של מישהו אחר ולהזדהות עד עומק הנשמה.
האנשים הקרובים שרוצים לנחם אותנו אומרים לנו:" שלא תדעו עוד צער". וגם "שיהיו רק שמחות" אבל אצלנו לעולם יהיו שמחות עם צער וצער עם שמחות.
זה עתה חגגנו לדודו בר מצווה. אירוע מרגש, שבו כמו בכל ימות השנה חי בתוכי בליל של הרגשות השמחים והעצובים כמו יצור עם חיים משלו. יצור שלעיתים בועט, מציק, מתקומם וכועס, ולעיתים נרגע ומוצא לו מקום לנוח.
הלב שלנו, עובדי, הוא לב שלם- לב פועם וחי. כולנו עובדים, מגדלים ילדים בונים חיים שלמים, ואתה בוודאי היית גאה בנו לו יכולת לראות אותנו.
