דברי צילה ביום השנה הרביעי, ט' באב תשס"ז
ארבע שנים למות עובדי שלנו
"הוא כבר לא", כך פותח רון לשם את סיפורו על הבופור. זו המנטרה החוזרת של החיילים המופקדים, או אם תרצו, המופקרים במצודה, בכל פעם שחבר נפגע: "הוא כבר לא" יגיע בשבת הביתה, הוא כבר לא יחבק אל ליבו את אהובתו. ובצוותא מקודשת בדם הם מפרטים עוד ועוד עד שמגיעים לידי פורקן.
אני ממש מתחברת. זה מתאים לי. עובדי כבר לא יבוא כל ליל שבת הביתה עם פרחים וחיוך שממיס אותך טוטלית.
הוא כבר לא יעלה במדרגות באייבשיץ 4 לפגוש את ילדיו פורחים ועולים והשמים הם הגבול. הוא כבר לא ייצא עם אריאלה לקונצרט ג'אז, ואח"כ למסעדה גורמה בת"א, מה שנותן לו תחושת התעלות של הגוף והנפש.
הוא כבר לא יראה את עיני תלמידיו הנעוצות בו באהבה ובהערצה.
הוא כבר לא יהיה הכי סלבס בעולם הכלכלה כמו שאבא שלו ציפה.
אבל כן! אנחנו זוכרים היטב איך הוא כבר כן זכה לרגעי אושר רבים. במשפחה, בין חברים, בעולם האקדמיה, בסטי"ל על פני הגלים הגבוהים, ובמגרש הכדורגל עם ירון ועדו לצידו.
הוא כבר כן דיסקס נושאים של כלכלה ופוליטיקה עם חברים בלהט אופייני, בבתי קפה ברחבי תל-אביב. הוא כבר כן זכה לראות את החוג לכלכלה בתל-אביב, שכה אהב, משגשג ומצליח ומקבל סטאטוס בינלאומי מוכר ומוערך.
הוא כבר כן זכה לפגוש תלמידים נוהרים מכל האוניברסיטאות להשתתף במסלול מ.א. -דוקטורט באונ' ת"א.
סיפרה לי פרופ' נאוה כהנא, שהייתה מורתו לתואר ראשון בבר-אילן, מורה עם נשמה, השומרת עמה קלסר ובו פריטי זיכרונות מתלמידיה הקרובים. כשאחד מתלמידיה האהובים ביותר בא להתיעץ עמה על המשך דרכו אמרה לו:" כפרופ' בבר-אילן עלי לנסות לשכנע אותך לעשות את הדוקטורט אצלנו. אבל, כמי שמעריכה ואוהבת אותך- לך למסלול המתקדם באונ' ת"א, לך והצלח!"
חייו הקצרים של עובדי היו עשירים ומלאים. הוא אהב את כל מה שעשה. כשהלך לעולמו חשבתי שהחיים נעצרים! שהכל עמד מלכת, איך אפשר להמשיך בלעדיו. ומה עם תמי ואודי והילדים??? הרגשתי שאני שוקעת. ומנגד ראיתי איך אריאלה מושכת קדימה כמו נמרה- קדימה! לימודים, פעילויות, ספורט, שיפוצים, אלתורים ועוד. לאט לאט הצטרפתי. לימים התוודתה אריאלה, גם אני התקשיתי לפקוח עיניים בבוקר שאחרי, "אבל לא הייתה לי אופציה"- היא צדקה.
כולנו יודעים טוב מיד שהחיים ממשיכים, וביתר שאת. הילדים וצרכיהם השונים, היום יום משתלט, הכל זורם.. המדינה (שעובדי כל כך אהב) נבנית, המשפחה מסתעפת, ואנו מתאספים כולנו ביחד סביב השולחן (בתדירות נמוכה יותר, לצערי) עם מיכאל הטוב, מתבדחים, צוחקים, נהנים מהילדים, ותמונתו של עובדי ניבטת מהשולחן הסמוך, עיניו חכמות וחיוך המונה ליזה שלו מפרגן.
יחד עם זאת מלווה אותי כל הזמן חרדה טורדני, שדמותו של עובדי קצת אובדת במרחק הזמן, והזיכרון אולי קצת מיטשטש, ואני הרי נשבעתי לשמר את זכרו לעד.
ניסים, כתלמיד מובהק של הרמב"ם, רואה את ההוויה הרוחנית- אינטלקטואלית של עובדי מחוברת לשכל הקולקטיבי המהווה חלק חשוב מהמורשת שלנו. הזיכרון של עובדי, מונצח ודאי בין דפי כתביו הרבים ובאתר האינטרנט ovedyosha.com שהקמנו.
באתר מסופרים פרקי חיו העשירים ומפורטים פרסומיו ודברי מוקיריו. גם הילדים מחוברים לאתר ואוצר בלום של מכתביו.
כשאודי העלה את רעיון האתר ואריאלה ביצעה אותו בכישרון רב היו לי ציפיות רבות. האמנתי שהוא ישמש מקום מפגש עם אנשים שהיו קרובים לעובדי. כל מפגש כזה מעצים את הזיכרון ומקרב. אבל זה לא קרה. הצורך בהנצחה הוא צורך אימננטי העובר כאילו לדלג על המוות ולהיאחז בחיים. אין עוד כמו המדינה שלנו המודעת לכך, ופועלת ברוח זו. בכל יישוב, בכפר ובעיר, בדרכי הארץ ובצמתות קיימות פינות ואנדרטאות לאלה שהלכו מאיתנו.
אם יעמוד לי כוחי וסבלנותי, אולי אוסיף לארוג את רקמת חיו המופלאה של עובדי, כהמשך ל"יומנה של אמא" באתר. שם הגעתי לסוף תקופת השירות הצבאי של עובדי בחיל הים. ויבואו על הברכה החברים החובלים שכה הרבה עזרו לי. מנקודה זו מתחילים החיים האקדמאים הפוריים של עובדי, הנישואין, והילדים.
אשתדל ללכת צעד, צעד בעקבותיו. ואם יצא מתחת עיטי ספר קטן לזיכרון אקרא לו "הישראלי היפה".
