עובד יושע

שנה למותו של עובד- פרופ' מנואל טרכטנברג

 

יולי 2004

הלכה חלפה לה שנה כבר, שנה רווית תהפוכות וסערת נפש, במדינה, באוניברסיטה, בבית ספרנו. ואני הולך לי במסדרון בקומה השנייה של בניין ברגלס, ועובר ליד החדר היתום שלך, עובד, שעדיין נושא את שמך, כי הרי איך אפשר להעלות על הדעת שאתה אינך, שמישהו אחר יכול לשבת שם?! אך הקולות נדמו בו, אותם קולות רמים של דיון מעמיק עם סטודנטים, של שיחה נוקבת עם עמיתך על בעיות בית הספר או על עניני דיומא, אלה צלילי המנגינות המתנגנות בין כותלי האוניברסיטה, והמלוות אותנו יום אחרי יום בעוברינו בין תחנות החיים בה. אך שקט מאחורי דלתך הנעולה, שקט מעיק, מסמרר, שקט שעומד בסתירה קוטבית לקולך הערב, הרם... האם זה כל מה שנשאר? אותו שקט, אותה דלת נעולה?

 

לא ולא! במשך החודשים שחלפו מאז הלכת מאיתנו, עובד, אנו רק למדנו להכירך יותר מקרוב, נוכחנו לדעת כמה היית אהוב ומוערך בעיני עמיתים רבים כל כך ברחבי העולם, וכן כפי שלומדים להעריך יותר את היש מתוך האין, את האור בעת חשכה, כך אנו לומדים יום יום ושעה שעה להעריך אותך יותר ויותר מתוך זה שאתה חסר לנו, אתה חסר לסטודנטים, אתה חסר כמופת למסירות אין קץ לאידיאל של חתירה לאמת המדעית ולדבקות בעקרונות ללא פשרות, ולא פחות חשוב, אתה חסר לנו כבן אדם, כחבר.

 

בעת שהקמנו את הקרן לילדיך עמדנו משתוממים אל מול ההיענות העצומה של רבים כל כך, אשר בכך נתנו דרור לפרץ של רגשות עזים כלפיך, של הערכה והוקרה וכן, גם של נדיבות; והם הודו לנו ( לא אנחנו להם) על כי ניתנה להם האפשרות לעשות זאת, על כי נפלה בחלקם הזכות הגדולה לעשות מעשה שיבטא את אשר חשו כלפיך. לא צריך, כמובן, שבורא עולם יעביר אותנו לעולם הבא רק כדי לבחון את מקומנו בעולם הזה, אבל אם זה כבר קרה טוב לדעת שזו התגובה...

 

ועוד יבוא כנס מדעי לכבודך, ומקום באתר האינטרנט של בית הספר, והיד נטויה. אך מעל לכל יישארו תמיד הדי קולך במסדרונות, הבזקי התלהבותך ממלאכת המחקר וההוראה, אשר מאירים כאבוקה רמה את מרחבי העשייה בבית ספרנו. יהיה זכרך ברוך.

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס