הספד של אריאלה
דברים לזכרו של עובד ביום השנה הראשון ט' באב תשס"ד, יולי 2004
תשעה באב הוא תאריך סימבולי- זהו יום אבל לאומי, יום חורבן הבית. אצלנו יום אבל משפחתי- אך אצלנו לא חרב הבית. הנוכחות של עובד הייתה תמיד כל כך חזקה וכל כך משמעותית, שגם כשהוא לא נוכח הוא נשאר איתנו.
לפני שחלה, הבית התאפיין באינטנסיביות שבו. בית מלא באהבת חיים ועשייה אין סופית. תמיד היה עסוק בין אם בענייני ניהול בין אם במחקר, בין אם בארגון כנס או בהתארגנות לכנס הבא, לפני נסיעה או אחרי נסיעה. ויחד עם זאת, מוכן לרדת ל"דרינק" עם קולגה מבקר או עם יוסי, או חבר אחר- ככה בחצות לפני שילך לישון. ירון ועדו היו שותפים לאהבתו לספורט- בצפייה בעיקר. כבר מגיל צעיר מאוד בילו עם אבא במגרשי כדורסל ובמשחקי כדורגל. פרופסור מלומד עם גרעינים.
עשרים שנה היינו יחד, ובעשרים שנה היינו בתנועה מתמדת. בעשור הראשון עברנו לא רק בין דירות, גם על פני יבשות. בעשור השני, לאחר שנולדו ירון ועדו, עובד המשיך לנסוע- אני כבר לא. והבית תמיד היה פתוח לביקורם של חברים שרכשנו והתפזרו בכל העולם. איך אמרו לי חברים: "תמיד היה כיף לעבוד איתו"- כי לא רק המודלים עניינו אותו- החיים עניינו אותו. היה לו הרבה מה לומר בידע עצום, בהרבה תבונה ובהמון חוש הומור.
"מורה בחסד" סיפרו לי הסטודנטים. "מוכשר!", הרי לא היה תואר שלמד שלא נצמדו אליו סטודנטים שלמדו יחד איתו כדי להבין סוף סוף מה רוצים מהם. לא רק בתואר הראשון והשני, בדוקטורט- הרווארד מימנה שיעורים מסודרים לדוקטורנטים שלמדו יחד איתו בכיתה כי קלטו את היכולת. וחוץ מזה, אתם מספרים לי? הרי אם לא היה מלמד אותי, לא הייתי מסיימת את התואר הראשון עד היום.
אפילו בביה"ח הסטודנטים לרפואה נאלצו לנמק מדוע הם מבקשים לבצע פרוצדורה, ולא אחד מהם נשלח לסדר את הטיעונים שלו באופן לוגי. היותר טובים היו מנתחים איתו את האבחנות של הצוות הבכיר, ומן הסתם רק אז הבינו גם הם למה הוחלט מה שהוחלט.
ומכל החוליים שבעולם היה צריך לסיים את חייו בסבל כל כך גדול, שפגע בדיוק בהנאות הכול כך פשוטות של החיים. בהנאות שידע להפיק מהן את המיטב.
במאבק לחיות המשיך לכתוב, ואף לנסוע גם כשידע שהוא חולה, גם כשהרגיש כל כך רע מהטיפולים, גם כאשר משמעות המחלה הייתה כל כך ברורה שיכלה לשתק את פעילותו. ולא- למרות הניתוחים והסיבוכים והטיפולים הכימותרפיים השתתף בכנס במודנה, נסע לדבלין, השלים כתיבתם של מספר מאמרים- חלקם אף זכו לפרסום לאחר מותו.
זכינו להרבה גילויי כבוד לאחר מותו: מהקולגות שיצאו מגדרם לעזור, מסטודנטים, מחברים, שלא ראו אותו שנים ונזעקו מיד. אפילו בביה"ח, במקום שלא ידעו עליו דבר, כשהוא במיטת ברזל עם פיג'מה אחידה, מצויד באישיותו בלבד. גם שם הצוות, שראה כבר הכול, הרכין ראשו לפניו, והכיר בשיעור קומתו למרות שפיזית דעך במהירות.
כמה תבונה ואומץ צריך אדם כדי לעמוד מול מותו וללכת לקראתו זקוף? להישאר מאופק ושלם כשמודיעים לו שאין יכולת לאיש מהם ולא לאיש בעולם להציל אותו? אני לא יכולתי לקבל זאת, והמשכתי לנער כל פינה שעוד נותרה בארץ ובעולם כדי שימצא לו מושיע.
השוקת שבורה, ואין מי שיעצור את שיטפון המים- רק להסתכל בחוסר אונים.
מה גודל האישיות שצריך אדם כדי להכיר בכך שלמרות שהצליח והתגבר כל חיו על אתגרים לא מבוטלים לומר "יש מלחמות שלא מנצחים", ותוך שהנשימה קשה עליו, לבקש ברהיטות ובנימוקים רציונאליים להפסיק את הסבל שאין לו תכלית.
איך אתן שיחרב הבית? לא כואב לי כלום. רק- הלב כואב וכואב עוד יותר חוסר האונים מול אהבת חיי שאיננו עוד.
