עובד יושע

דברים שנשא פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש ביה"ס לכלכלה ביום הלוויה

 

דברים לזכרו של עובד

7.8.2003

דברים שנשא פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש ביה"ס לכלכלה ביום הלוויה

אנו עומדים כאן המומים, כואבים, מחפשים לשווא מענה לשאלה שהופכת לאיטה לזעקה נוראה- "למה?!" "הכיצד?!"

"איך יתכן" שנלקח מאיתנו האדם היקר הזה, החבר, המרצה\ החוקר, נלקח באמצע החיים, תרתי משמע, כשמלאכת העשייה הענפה בעיצומה?!

איך יתכן שכך לפתע נלקח אבא לילדים קטנים, שטרם זכו לעלות לתורה?

איך יתכן שכבתה בבת אחת האש היוקדת שבערה בעובד, אותה אש שהביאה אותו להתמסר בלהיטות ללא גבולות לעשייתו המבורכת באוניברסיטה?!

איך יתכן...

והלב זועק, והדעת לא סובלת, ואנו מפנים מבט זועף, מאשים, מעלה מעלה, לריבונו של עולם- "איך יתכן?!" אך השמיים מחרישים, ובלית ברירה אנו שוב משפילים מבט לעבר האדמה היבשה שעוד מעט תכיל אותו, וחוזרים וממלמלים, "איך יתכן?!"

זה לא הזמן ולא המקום לפרוס את מפעלו האינטלקטואלי של עובד, ולפרט את תאומותיו הרבות לכלכלה- זאת נעשה במועד אחר. אומר רק שעובד היה כלכלן וחוקר בנשמתו, התקיימו בו אותו אוסף נדיר של תכונות שדרושות בכדי להיות חוקר מעולה: יושרה אינטלקטואלית בלתי מתפשרת, יסודיות, מסירות למדע, דחף. תכונות אלו הן שהביאו לו את ההצלחה האקדמית וההוקרה הרבה לה זכתה.

אך מפעלו הבולט, הייחודי של עובד היה טיפוח תכנית ה- מ.א. והדוקטורט בבית הספר לכלכלה, עליה היה מופקד ב- 5 השנים האחרונות, ואליה הקדיש את מיטב מאמציו עד יומו האחרון ממש.

עובד הרים את המ.א. והדוקטורט והביא אותם לגבהים שלא ידענו כמותם. הוא הקנה להם תכנים מוצקים, בנה ומיסד הליכים, וניהל את כל המפעל הזה ביעילות ובמסירות אין קץ. מעבר לכך הוא דאג לסטודנטים באופן אישי, קשר איתם קשר בלתי אמצעי, תמך בהם, ולא בכדי זכה להערכה עצומה מהם, וכן, זכה לאהבתם.

לפני שלושה ימים ביקש כעובד להיפרד, באנו אליו לבית החולים, ניהלנו איתו שיחה ארוכה. הוא דיבר באומץ מסמרר ובצורה מפוכחת להפליא על הקץ הממשמש ובא, על רצונו לשהות בבית בימיו האחרונים, ואולי להספיק לסיים כל מיני עבודות שנקטעו באיבן, וגם , איך לא, על תוכנית ה-מ.א. והדוקטורט. אם טבעו האמיתי של אדם נחשף בעתות קיצון אלו, הרי שזכינו לראות את כל אותן איכויות אנוש נפלאות שהיו גלומות באישיותו של עובד, באותה שעה של חסד אחרונה אתו. כאילו ביקש להעניק לנו שי פרידה, שאין יקר ממנו.

בית הספר לכלכה ללא עובד זה לא אותו בית ספר, זה לא אותו מקום עבודה ויצירה. הכול מצטמק, מחשיך, בפרוזדורים, בכיתות, בחדרים, ובלבו של כל אחד מאיתנו.

הכאב הוא גדול מדי מכדי שנוכל למצוא מילות נחמה. אך זאת אומר למשפחה, להורים, לילדים, ובפרט לאריאלה, אשר עמדה בגבורה עילאית בשבעה מדורי גיהינום של השנה האחרונה: יש כל כך הרבה מה להתגאות במה שעובד עשה, יצר, כתב, הקים בחייו הקצרים מדי; וכל אלה יהיו איתנו, אתכם, לעד.

יהי זכרו ברוך.

מנואל

מפת אתר
עמוד הבית
שלח לחבר
הדפס