כבוד הרבה גליה, כבוד החזן פרדי, משפחה וחברים יקרים מאוד,
אני מאוד מודה לכם שבאתם לשמוח איתנו היום. ומודה לצוות של בית דניאל על כי אפשרו לנו לחגוג כאן.
צר לי כי עובד לא זכה להיות איתנו במעמד משמח זה, וגם לא ראה את ירון ולא את עדו עולה לתורה ואף לא את הילה נכנסת בשערי בית ספר לכיתה א'. אשריי שזכיתי לראות את שני הבנים, ירון ועדו, מתפתחים ומצטיינים בתחומם. אשריי שזכיתי לראות את הילה מחליטה ולוקחת את המחויבות ברצינות, פורצת דרך בפני חברותיה ועולה לתורה גם כן. אני שמחה וגאה שהיא ביצעה את המשימה בכישרון וברצינות באחריות ובתבונה, כפי שהיא נוהגת בכול.
ההכנה לטקס הייתה משמעותית מאוד גם מבחינת המעורבות שלי בתהליך. השתתפנו בקורס הדרכה של בית דניאל שבו שקלנו וחשבנו על המשמעויות של הטקס ועל מקומו של הטקס בחיינו, ועל ההשלכות שיש לכך על עצמינו. ובמסגרת ההכנה לאירוע, והכנת הדרשה גם למדנו שתינו לא מעט. קראנו פרשנויות על הפרשה. ראינו כי במקרים רבים דורשים הפרשנים ומבארים את המשמעות של הדברים דרך אנלוגיה ודוגמאות מחיי היום יום.
הפרשה שבה דנו היא פרשת צו- עוסקת באופן הקרבת הקורבנות על ידי הכוהנים. הילה ניתחה את משמעות הטקס, ומה משמעותו בחייה.
הרמח"ל מסביר בספרו מסילת ישרים" כי את המצווה של הקרבת הקורבנות בכלל ואת קרבן העולה בפרט יש לקיים בזריזות. ע"י הזריזות הוא יעורר את כוחותיו הרוחניים, כך שהם יהיו המובילים והמדריכים את מעשיו. ומרחיב הרמח"ל את הדיון ומבהיר כי איטיות או עצלות היא תכלית הרעה.
פרשת צו פותחת בציווי על תרומת הדשן, היא פינוי הפסולת שנותרה במזבח מן הקורבן שהועלה אמש.
ומה נדרש מן הכהן?
על הכהן ללבוש בגדי כהונה, אחר כך עליו לקדש את ידיו ואת רגליו, ליטול מחתת כסף, לעלות בכבש העולה אל המזבח, לחפור בעזרת המחתה בערימת האפר שהצטברה על המזבח כדי לקחת אפר נקי, ...לרדת חזרה אל העזרה, לפנות שמאלה לכיוון מזרח העזרה, לפסוע כעשר אמות צפונה ולרוקן את האפר שבמחתה על רצפת העזרה, ...
בתחילה לא הייתה קביעות בזכות תרומת הדשן, וכל כהן שרצה יכול היה לקיים מצווה זו. הנוהג היה, שאם היו מספר כוהנים חפצים במצווה, הם היו רצים אל המזבח, והכהן הקודם את חברו בשיעור ארבע אמות - זכה במצווה. ובמסכת יומא מסופר כי לאחר שפעם אירע שדחף אחד הכוהנים את חברו תוך כדי הריצה, והלה נפל ונשברה רגלו, הבינו שאין כבוד למקום בנוהג, ותיקנו בית הדין של הכוהנים, שזכות המצווה תיקבע בהגרלה, בלשון המשנה: "פייס".
ומכיוון שניסינו להפנים את רוח הדברים לחיינו אנו, מצאתי כי קיימת אנלוגיה: אומנם בית המקדש חרב, וקורבנות לא מעלים, אך הרחקת פסולת נוהגים בבית גם בעצם היום הזה. ומתוך הלימוד הכתה בי התובנה כי כאשר ילדיי אינם רצים במדרגות ודוחקים איש את רעהו כדי לתלוש את שקית הפסולת מידי בדרכי לחדר האשפה, מרחק עשר אמות צפונה - אין הם עושים זאת משום היעדר זריזות, או חלילה עצלות שהיא, לא עלינו, תכלית הרעה לפי הרמח"ל. לא! אלא משום שהם מוותרים מראש למעני על הכבוד שבעבודה זו, ואני זוכה לכן בפיס מדי יום! ועכשיו לקראת הפסח כאשר ה"דשן" רב, אני זוכה בפיס אף יותר מפעם ביום. winner של ממש... ומיד אני יכולה להקדיש קורבן תודה ולהעלות שלמים על הכיריים.
וברצינות ובכנות גמורה, גם מקומה של התודה לא נפקד בפרשה והוא מבוטא בקורבן השלמים. ומכיוון שלצערי, ראינו ימים קשים מאוד, ובחסרונו של עובד נרגיש תמיד, אנו יודעים לברך באמת ובתמים על מה שזכינו. לא טריוויאלי, בעיני כלל, שזכינו למעמד כאן. ומבלי שנקריב קורבנות נוספים, אני רוצה להודות להילה שגורמת לי קורת רוח רבה, ולעדו ולירון על הגאווה הרבה שממלאים אותי, מודה לסבא ניסים ולסבתא צילה שאיתנו כל השנה, לסבא אליעזר ולסבתא ממה שהגיעו מארה"ב במיוחד כדי לחגוג איתנו. אני מודה מקרב לב לכל בני המשפחה והחברים הקרובים על שהגעתם לכאן. כולכם אנשים קרובים ויקרים לי ולכולנו ואתם משמחים אותנו מאוד. חג שמח ושנתראה רק בשמחות!!
